חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 72ראשיהפצה

מגוש עציון לגוש אמונים ובחזרה - בגליון השבוע

"כנראה שאני באמת רחפן" אמר חנן פורת למראה מאות ידידים ואישי ציבור שהפתיעו אותו בערב "חיים שכאלה" במלאות לו 60 שנה. כתב "בשבע" לקח חלק בתרגילי ההטעיה, וחזר עם שפע סיפורים מתולדות חייו התוססים של אחד מבכירי בניה של הציונות הדתית. קבלו את חנן פורת- פליט ומיישב, פוליטיקאי, ומשורר, מרביץ תורה וגבאי צדקה, לוחם וחולם.
18/12/03, 00:00
עדי גרסיאל

"כנראה שאני באמת רחפן", היו המלים הראשונות שאמר חנן פורת לקהל שגדש את מסיבת יום ההולדת השישים שלו. "אם כל-כך הרבה אנשים הצליחו לתכנן את הארוע הזה מאחורי גבי ולשמור אותו בסוד, אולי באמת אני לא תמיד עם שתי רגליים על הקרקע".

חנן פורת אולי קצת רחפן, וכפי שנאמר במסיבה היה גם שובב לא קטן בנעוריו, אבל סיפור חייו משקף כמעט אחד לאחד את סיפורה של הציונות הדתית על כל תחנותיה: לידתו במושב הדתי השני שהוקם בארץ ישראל – כפר פינס, הילדות בכפר עציון, הפינוי לירושלים, הלימודים באם ישיבות בני עקיבא – כפר הרא"ה, המשכם בישיבת ההסדר הראשונה – כרם ביבנה, שחרור ירושלים בחטיבת הצנחנים של מוטה גור, חזרה לכפר עציון, הפציעה במלחמת יום כיפור, הקמת גוש אמונים וההתנחלות בסבסטיה.
וגם ההתלבטויות הפוליטיות הבלתי פוסקות בין מפלגה דתית (מפד"ל) למפלגה מעורבת (התחיה, תקומה). ולאורך כל השנים, הרבצת תורה בעשרות מוסדות ובאלפי הרצאות במסגרות שונות. עם פרישתו מהחיים הפוליטיים, היה חנן פורת בין האישים הבולטים בציונות הדתית שסימן את התפנית לכיוון פעילות חברתית, באמצעות הקמת עמותת 'אורות החסד' (ראו מסגרת). הוא ממשיך ללמד במוסדות שונים ולהוציא את העלון השבועי 'מעט מן האור'.

תכנית ההונאה שגובשה על ידי בני משפחתו של חנן ואנשי 'אורות החסד' כללה פגישה לצורך ראיון עם כתב 'בשבע' ב-14:30, הרצאה בפני שמיניסטים מתנדבים בבית הרב בשעה 17:00 ופגישה דחופה עם הרב דרוקמן בביתו של חנן בשעה 18:30. בשעה 20:00, שבה היה ערב אמור להתחיל, תוכננה לחנן הרצאה בפני בנות שירות.

התכנית, באופן מפתיע, התנהלה תוך עמידה סבירה בלוחות הזמנים, דבר לא שכיח אצל חנן, הנוהג לא אחת, כפי שסופר בהמשך הערב, לאחר לארועים בסדרי גודל של שעות.

מסיבה מאהבה

באולם בקיבוץ כפר עציון נקבצו אט אט יותר ממאתיים מוזמנים: בני המשפחה, חברי הקיבוץ ואישים רבים שדרכם הצטלבה, לעתים כמה פעמים במסגרות שונות, עם חנן. הרבנים משה לוינגר, חיים דרוקמן ומנחם פליקס, הח"כים אורי אריאל וצבי הנדל, אנשי גוש אמונים, אורי אליצור וזמביש וגם אליקים העצני, גאולה כהן ואחרים היו בין האורחים.

יש לא מעט יופי דווקא באווירת הפשטות הנעימה שבה אורגן הטקס. חברי כפר עציון, בשערם הלבן, בחולצות לבנות וכחולות ובשפמים שנדמה שהספיקו לצאת מהאופנה ולחזור אליה מחדש; האוכל הפשוט והטעים: מרק ירקות חם, סלטים וגבינות – בלי חתיכת סושי אחת; וגם ההפקה עצמה, שכללה שירים ומצגות שהוכנו על ידי בני המשפחה וחברי הקיבוץ. נעדרו הדי.ג'יי, פעלולי הלייזר ולהקת הרקדנים. "ניכר שהדברים נעשו מאהבה", אמר לי אחר-כך חנן פורת.

בשעה שמונה ורבע כבים האורות: חתן השמחה בדרך. הוא מגיע מהכניסה האחורית, כשלפתע האורות נדלקים והוא מוצא עצמו מופתע מול מאות המוזמנים המריעים. לאט הוא עושה את דרכו לעבר הבמה, מתחבק עם יהודה עציון, לוחץ יד לישראל הראל, דורש בשלומם של חברים מטירת צבי ובארות יצחק, וכשהוא מגיע לבמה הוא מצטט דווקא מישהו שעל התנהלותו האחרונה יש לו ביקורת, אריק שרון: "תגידו, אתם השתגעתם לגמרי?"

טבען של מסיבות בנוסח 'חיים שכאלה' הוא שהן מזכירות את הסיפורים הקטנים, המשעשעים, ומתעלמות לכאורה מהמעשים הגדולים. אלא שלפעמים דווקא אותן אנקדוטות מאירות את אופיו של גיבורן יותר מאשר תיאור אנציקלופדי יבש. לאורך שישים שנות חייו הספיק חנן פורת לצבור סיפורים כאלה לרוב.

הוא נולד בכפר פינס בח' בכסלו תש"ד. חצי שנה אחר-כך עברה משפחתו לכפר עציון. "חנן היה הילד מספר 12 בכפר", מספרת אורה רוטנברג, הילדה הראשונה בקיבוץ. "אני זוכרת את התנאים הקשים, האוהלים, הקור הכפר עציוני שחודר לעצמות. ההורים ראו בזה גם ערך חינוכי. הילדים אכלו וישנו בבית הילדים, ובעצם היינו שייכים לא רק להורינו, אלא לכל הקבוצה".

מכפר עציון לגבעת עלייה

חנן: "זכרון הילדות הראשון שלי הוא הפגישה עם השומר. היה אז זרקור גדול על אחד הגגות שהאיר את הסביבה. לילה אחד ביקשתי מהשומר לעלות ולסובב את הזרקור. התחלתי להאיר לכיוון היישובים הערביים שמסביב: בית אומר, צוריף, בית פיג'ר וכל שאר הכפרים. פתאום נבהלתי, ואמרתי לשומר: 'הם רבים כל-כך ואנחנו מעטים כל-כך!' 'נכון', השיב לי השומר, 'אבל אצלם החושך ואצלנו האור'.

"אני זוכר את הפינוי מגוש עציון, כמה חודשים לפני מלחמת העצמאות. הפחד. ההאפלה. הנשים והילדים שנפרדים מהגברים שנותרו להגן על הקיבוץ והנסיעה לירושלים במשוריין".
הנשים והילדים פונו למנזר רטיסבון שבירושלים, שם שהו כחצי שנה.

חנן: "אני לא יכול לשכוח את רגע הידיעה על נפילת הגוש. כינויו בקשר היה 'מלכה'. עדיין חרוט אצלי בזיכרון הרגע הנורא שבו שמענו במכשיר 'מלכה נפלה. מלכה נפלה'. אבל כבר אז הרגשתי שככה זה לא יכול להיגמר. האמנו שעוד נחזור. התאמנו בשביל לחזור. כשהיינו רצים יחפים בשדות הקוצים זה היה כדי להתחשל לקראת הכיבוש מחדש של הגוש".

רוב מגני הגוש נפל בקרב. מיעוטם נלקח בשבי. אביו של חנן פורת, שהיה ממארגני השיירות, לא הספיק לחזור לגוש מירושלים לפני שהחלו הקרבות וכך ניצל. הוריו של חנן, יוסף ושלומית, החיים עד היום בכפר פינס, הקליטו ברכה מרגשת לבנם באמצעות הווידאו.

אלמנות כפר עציון וילדיהם הועברו למספר חודשים בפתח תקוה ואחר-כך לגבעת עלייה שעל גבול תל אביב-יפו.

צביקי פורת, אחיו של חנן: "אפשר לומר שחנן בילדותו היה קצת 'פושטק'. נדיר היה לראות אותו הולך על הקרקע. תמיד היה קופץ מגג אחד לשני, נתלה על מעקה או מטפס על צינור. כשכבר לא היתה ברירה והוא בכל זאת נאלץ ללכת על האדמה, הוא עשה זאת בהליכה על הידיים. היינו אפילו עושים תחרויות של הליכה על הידיים, כולל עלייה וירידה ממדרגות".

בלימודים ואחרי הלימודים

הילד חנן פורת החל את חוק לימודיו בגיל 5 וחצי. חנן: "מנהל בית הספר, צבי הירש, עשה לי מבחן קבלה. הוא צייר ילד שביד אחת שלו חמש אצבעות ובשנייה רק ארבע, ושאל אותי מה חסר בתמונה. עניתי לו שלילד אין כובע. המנהל פנה להורים שלי ואמר: 'יש לכם ילד שיראת חטאו גדולה מחוכמתו. אני מקבל אותו'".

בהמשך קפץ חנן מכיתה ה' הישר לכיתה ז' בישיבת כפר הרא"ה. הר"מ שלו בישיבה היה לא אחר מהרב משה לוינגר, שנתן לפורת הצעיר לעשות עבודה בנושא מצוות יישוב ארץ ישראל. דרכיהם של השניים יצטלבו לא אחת בהמשך בדיוק בנושא העבודה.

אברמי שבות: "חנן היה הקטן שבחבורה בכפר הרא"ה. חגגו לו בר מצוה רק בכיתה ט'. בהתחלה הוא נתפס אצלנו כצוציק, אבל רק לזמן קצר. במהרה למדנו להעריך את כשרונותיו בכל התחומים".

"באותם ימים הישיבה היתה לא כל-כך מאורגנת, ולא תמיד היה מה לאכול", מספר הרב יוסי כפיר. "אז החבורה החליטה לפרוץ למחסן של המטבח. לא ששם היה אוכל מי יודע מה, אבל לקראת שבת היו שם עוגות! הזזנו את אחד הרעפים שבגג וחנן השתלשל דרך החור פנימה. כשהרב מנחם אופן מכפר הרא"ה ראה את החור בגג, הוא הבין מיד שמי שיכול היה לחדור פנימה הוא התלמיד הכי קטן – חנן פורת".

אבל לא רק במעשי קונדס הצטיין הצוציק לבית פורת, הוא ידע גם ללמוד. הוא למד טוב כל-כך עד שהרב נריה בחר בו להיות החברותא שלו לשיעורי הגמרא שהעביר אחר-כך בקול ישראל.

שמעון פורת, אח נוסף של חנן: "אני צעיר מחנן בשמונה שנים. אני זוכר שבכיתה י"ב חנן היה צריך ללמוד את 'סיפור פשוט', אז הוא הלך וקרא את כל כתבי עגנון. הוא גם קרא את כל כתבי טשרניחובסקי, כי היה עליו ללמוד את אחד מהשירים שלו, והוא הגדיל לעשות וליד כל אחד מהשירים רשם ציון: זה שיר טוב, ההוא חלש, השלישי בינוני".

עם סיום הישיבה התיכונית עבר חנן פורת ללמוד בישיבת ההסדר הראשונה – כרם ביבנה.

הרב יוחנן פריד: "אלה היו הימים הראשונים של ההסדר. אני זוכר שהיינו בסך הכל כעשרה תלמידים במחזור. חנן התבלט מיד בכל התחומים: בלימודים, בחברה ובכישרונות. היו לא מעט ר"מים שלמדו במהירות שמהשאלות של חנן כדאי להיזהר. היה בו שילוב נדיר של מדריך בבני עקיבא ובחור ישיבה".

אורי אליצור: "בקיץ תשכ"ב הגעתי לכרם ביבנה כדי ללמוד עם אחי, שהיה תלמיד בישיבה. ישבנו בבית המדרש, ותוך כדי הלימוד קמתי להביא רמב"ם מהספרייה. במעבר ישב בחור יפה עיניים שלמד בריכוז עצום ורגליו פשוטות קדימה. נתקלתי בו, התנצלתי וניגשתי לקחת את הספר. כשחזרתי הוא היה באותה פוזיציה, ושוב נתקלתי בו. הבחור לא טרח אפילו להרים את ראשו מעל הספר כשהוא ציטט מספר משלי: 'ככלב שב על קאו, כסיל שונה באיולתו'. זה היה המפגש הראשון שלי עם חנן".

הרב פריד ואורי אליצור המשיכו עם חנן גם לישיבת מרכז הרב.
הרב יוחנן פריד: למרות הבדלי האווירה בין כרם ביבנה ומרכז הרב, גם במרכז חלף זמן קצר בלבד עד שכישוריו של חנן הוכרו, והוא החל להעביר שיעור בהלכה מיד אחרי תפילת שחרית. הרב צבי יהודה היה יושב עמו אחרי השיעור ומעיר את הערותיו.

השיבה לירושלים ולגוש

ערב מלחמת ששת הימים נושא הרב צבי יהודה את דרשתו המפורסמת: "איפה שכם שלנו, איפה חברון שלנו, האם אנחנו יכולים לשכוח אותן?" "הנאום הזה", אומר חנן פורת, "היה אחד הדברים המרגשים ששמעתי בחיי". פורת לחם במלחמת ששת הימים בחטיבת 55 של הצנחנים ששחררה את ירושלים.

הרב דרוקמן: "כמה חודשים לפני המלחמה, באדר תשכ"ז, שמעתי את חנן אומר: 'כל אחד חייב לראות את עצמו כחייל השוכב למרגלות הר הבית'". ומוסיף מיכה חורין, איש טירת צבי שהיה מפקד הפלוגה (לאחר שהמ"פ גיורא אשכנזי נהרג): "בכ"ח באייר, אחרי שחרור העיר העתיקה, התפללנו ערבית ברובע היהודי וחנן ביקש שנגיד קדיש לזכר כל הלוחמים שנהרגו. למחרת, בעוד אנחנו מתארגנים להמשך לחימה ועלייה לכיוון רמת הגולן, ניגש אלי חנן ואומר: 'נו מיכה, אתה בא איתנו לכפר עציון? אנחנו מקימים אותו מחדש'".

אבל השיבה לכפר עציון לא היתה קלה. בדרכם נתקלו מחדשי היישוב בהתנגדות המוסדות וגם האלמנות. חנה נוסבוים: "אספנו ציוד מכל מיני מקומות, ובאנו לאשכול ואמרנו: 'אנחנו רוצים להיות בכפר עוד לפני הימים הנוראים. אנחנו עולים'. אשכול חשב רגע, ואז אמר 'נו קינדרלך, רוצים להתפלל? אז תעלו ותתפללו'".

"האלמנות", מספר חנן פורת, "חששו מהחזרה לאזור הלא בטוח לאחר הטראומה של מלחמת העצמאות. 'לו היו בעליכן בחיים', שאלתי אותן, 'הם לא היו רוצים לחזור לכפר?' וכך שכנענו אותן". כמה חודשים אחרי העלייה החלו פורת ומשה (מושקו) מושקוביץ לגבש את הגרעין של ישיבת הר עציון.

מושקו: "הרב עמיטל קיבל את ראשות הישיבה בעקבות שיחה עם חנן. הוא הסכים להיות ראש ישיבה זמני לשנה אחת בלבד, והחל לחפש ראש ישיבה קבוע. כשפנה לרב ליכטנשטיין הסכים הלה למינוי בתנאי שהרב עמיטל יישאר איתו. וכך הם ממשיכים יחד כבר 35 שנה".

הרב דני טרופר, מייסד 'גשר': "כשהגעתי ארצה בשנת 70' חיברו ביני ובין חנן. הסמינריונים הראשונים שלנו נערכו בכפר עציון, וחנן היה המדריך הראשי. הייחוד שלו היה העומק והצורה שבה העביר את ההרצאות. הוא הצליח לכשף את הנוער. בלעדיו, קשה לי להאמין ש'גשר' היה קם.

"לילה אחד היה חנן צריך להרצות בפני אחת הקבוצות שלנו בשעה עשר. היות שהוא לא מקפיד לעמוד בזמנים, הוא הגיע בחצות הלילה, ואני, שהייתי עייף, הלכתי לישון. בשעה שתיים וחצי התעוררתי וניגשתי לחדר האוכל. אחת החניכות הכינה לעצמה קפה. שאלתי אותה מה קורה, והיא השיבה 'חנן ממשיך להרצות'. 'על מה בדיוק הוא מדבר?' שאלתי אותה. 'אני לא באמת יודעת', היא השיבה, 'אבל זה נשמע נפלא'".

בעקבות ההדרכות בגשר כתב פורת את הספר 'את ענת אנוכי מבקש' שהפך אחר-כך ל'את אחי אנוכי מבקש'. הספר מבוסס על חליפות מכתבים בינו לבין חניכי הקורס והחניכה ענת.

ויכוחים בגוש אמונים

רחל וחנן פורת נישאו בחודש תשרי, תש"ל (על המשפחה – ראו מסגרת). עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים גויס חנן עם חטיבת המילואים שלו לסיני והשתתף בצליחת התעלה. פגז מרגמה שהתפוצץ בסמוך לו פצע אותו באורח קשה.

ארי אלון: "הייתי בין אלה שפינו את הפצועים, וכיוון שנמניתי עם חברי גרעין נחשון בקיבוץ שלוחות היכרתי את חלקם. חנן הובא לנקודת איסוף הפצועים בשבת והמתין לפינוי באמצעות מסוק. החובש אמר לי לדבר איתו כל הזמן, כדי שלא יאבד את ההכרה. הוא היה חצי מעולף, אז שאלתי אותו איזה יום היום. 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרבה לבוא', הוא השיב לי, ואז הבנתי שהוא יהיה בסדר.

חנן: "שכבתי בבית החולים וקראתי מאמר שכותרתו היתה 'הזמנה לבכי' שכתב ארנון לפיד, איש שלום עכשיו. זה היה מאמר שנטף ממנו ייאוש עמוק. לפיד בעצם טען שנכשלנו, שהכל מתפרק ושכדאי לעזוב הארץ. זה כאב לי כל-כך עד שהרגשתי שהפצעים נפתחים לי מחדש. אני חושב שבאותו רגע נולד אצלי הניצוץ של גוש אמונים".

"עוד לפני המלחמה ניסינו לגייס את חנן לגרעין אלון מורה", מספר בני קצובר. "באותה תקופה לא היה יהודי אחד מצפון ירושלים בואכה עפולה. חנן הסכים להצטרף לשלושה חודשים. את ביתו בכפר עציון לא היה מוכן לעזוב".

התנחלותו של גרעין אלון מורה בתחנת הרכבת הטורקית הישנה, סבסטיה, הולידה את התמונה המפורסמת של חנן פורת נישא על כפי המתנחלים. פורת ולוינגר, מנהיגי גוש אמונים, הרבו להתווכח ביניהם בנושאים שברומו של עולם, כמו המדיניות כלפי הממשלה והכיוון הפוליטי של הגוש, אך גם נושאים פעוטים זכו אצל השניים לליבון נוקב.

חנן פורת: "אני זוכר שנהגנו להתווכח לא אחת במהלך הדיונים של הגוש מתי להתפלל מעריב. אני הייתי מציע לעשות הפסקה בדיון ולהתפלל, והרב לוינגר היה תמיד נגד. הוא היה אומר לי 'הרי אנחנו עוסקים בצרכי ציבור, והם קודמים לתפילה'. הוויכוח היה מתלהט, עד שבסוף הייתי אומר לו: 'הרב, רק אם נתפלל עכשיו יש סיכוי שנוכל להמשיך בדיון. אחרת אנחנו נתווכח עד אור הבוקר'".

זמביש: "לא כולם יודעים שחנן היה עצור, ויותר מפעם אחת. בשנת תשל"ו נכנסו חברים מקרית ארבע לבית הדסה כדי לנקות ולשקם אותו, והצבא הכריז על המקום כשטח צבאי סגור ודרש שנתפנה. כשלא נעננו, עצרו אותנו והעבירו את כולנו לכלא אשקלון.חנן העביר שיעורים בכלא. את פרקי אליהו, שלימד אז, אני זוכר עד היום. גם הרב של אשקלון, הרב שרביט ז"ל, היה מגיע ללמד רמב"ם.

"אחד השיעורים שלו התבסס על מלה אחת ברמב"ם. מזווית העין ראיתי את חנן עושה פרצוף מוטרד. אחרי כמה רגעים הוא לא יכול היה להתאפק, והעיר לרב שרביט שיש לו טעות – הרמב"ם לא כתב כך. הרב נדהם. 'חצוף', הוא קרא לעברו, 'הרי אני מחזיק בספר בידי, ואתה מנסה לתקן אותי'. למחרת הגיע הרב וחיפש את ה'חצוף'. הוא נישק את חנן ואמר: 'צדקת, באמת היתה טעות בספר'".

עלייה לקרקע, עלייה לארץ

עם עליית בגין לשלטון בשנת תשל"ז קיבלה ההתיישבות ביש"ע תנופה. ישעיהו יחיאלי: "יום שישי אחד אחר-הצהריים קיבלתי טלפון מזבולון המר, שהיה אז שר החינוך ואחראי גם על רשות העתיקות, שאשיג לו מיד את חנן, כי יש בעיה עם המחנה הארכיאולוגי שהוקם בשילה (גרעין המתיישבים עלה כמחנה חפירות ארכיאולוגי). באותם ימים לא היו טלפונים בבתים. נסעתי מיד לכפר עציון והגעתי שעות ספורות לפני כניסת השבת. רחל פתחה לי את הדלת. 'חנן בבית?' שאלתי. ורחל עונה לי: 'אתה בטוח שחנן אמור להגיע הביתה בשבת?'"

בהמשך הצטרף חנן פורת לתנועת התחיה ואף נבחר מטעמה לכנסת. בראשית 1984 התפטר, אחרי שהתאכזב ממימוש סיסמת המפלגה, 'הולכים יחד'. בהמשך חזר למפד"ל, ואף כיהן כח"כ מטעמה עד שנת 1998. אחר-כך הצטרף לתקומה. כל אותן שנים המשיך חנן להיות פעיל בנושאי התיישבות וקליטת עלייה. בין השאר תרם לעליית הפלאשמורה מאתיופיה.

אברהם נגוסה, מפעילי העדה האתיופית: "בשנת 1997 טסתי עם חנן לאתיופיה כדי להראות לו את התנאים הקשים שבהם חיים הפלאשמורה. כשהוא ראה משפחות של 16 נפשות נדחסות לחדר אחד עמדו בעיניו דמעות. בתפילת השבת הוא התרגש לשמוע את הילדים מתפללים בעברית. כשחזר, לחץ על ראש הממשלה נתניהו ושר הקליטה שרנסקי לעשות מעשה. ואכן, חודשיים אחר-כך הועלו כל 4,000 תושבי המחנה באדיס אבבה.

"חנן לא רק פעל למען העלייה, הוא גם המשיך ללוות את תהליך הקליטה, ובזכותו נקלטו מאות מבני העדה בישיבות ובאולפנות. אני זוכר את חנן יושב כל הלילה מול המשרד לשכת שר האוצר כדי לתפוס אותו במסדרון ולשכנע אותו להקציב כספים לקליטת הילדים באולפנות ובישיבות".

ערב ה'חיים שכאלה' לחנן פורת הסתיים באופן רשמי בשעה אחת אחר חצות, כשחלק גדול מהמשתתפים שהיו אמורים לספר על היכרותם עם חנן לא עשו זאת מקוצר הזמן. המשפחה והחברים הקרובים נשארו להפליג בסיפורים עד השעה שלוש לפנות בוקר.

"התנחלנו גם בלבבות"

נפגשנו למחרת המסיבה.
אתה לא חושב שהתפנית שעשית לפני כמה שנים לכיוון פעילות חסד באה קצת מאוחר מדי? אולי צדק הרב יואל בן-נון בטענה שלא התנחלנו בלבבות, ורק עכשיו אנחנו מנסים לתקן?

"אני לא חושב שזה מאוחר, וגם אינני מסכים שנזכרנו רק לאחרונה. השילוש של עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל הוא הרי בסיסי מאוד, זו היתה דרכו של הרב קוק. נכון אמנם שהדגשים משתנים בהתאם לנסיבות. כשמרחפת סכנה על ארץ ישראל, ברור שמרכז הפעילות עובר למאבק על הארץ. אבל בשנים האחרונות השבר הכלכלי-חברתי הולך ומעמיק, ולכן אנחנו שמים את הדגש בפעילות חסד.

"אני לא מסכים לטיעון שבגלל המאבק על הארץ אנחנו נתפסים בציבור כאטומים לכל השאר. צריך להילחם על הארץ גם אם זה לא מצטלם יפה בטלוויזיה. דווקא בגלל שיש מחלוקת על עתיד הארץ, עלינו להשקיע יותר מאמצים בצלע הזו של המשולש, עם תורה וארץ.

"באופן אישי, עסקתי בפעילות חברתית כבר בשנות השבעים, כשהייתי מעורב ב'גשר' ואף כתבתי את הספר 'את אחי אנוכי מבקש' שבו מכתבים לנוער חילוני. ומהו ארגון גשר אם לא ניסיון ל'התנחל בלבבות'?"

סיפור מלפני יותר משלושים שנה מעיד אולי יותר מכל על אופיו של חנן: בכ"ח באייר תשכ"ט התקיים בישיבת הר עציון טקס לציון יום ירושלים. חנן פורת, שהיה כזכור בין משחררי העיר, הפליג בנאומו בפני התלמידים בתיאור הקרבות. הוא סיפר על הילת הירח שהאירה את דרכם של הלוחמים לעבר העיר העתיקה. "זיו הילת הירח הוא שליווה אותם", אמר חנן לתלמידים הנרגשים. הרב גורן, שהיה אז הרב הראשי לצה"ל ונכנס באמצע השיחה, פתח את דבריו בפנייה לחנן: 'הרבה נסים גלויים היו במלחמת ששת הימים, אבל ירח מלא בכ"ח בחודש, חנן ידידי, לא היה אחד מהם'.

כזה הוא חנן פורת בן ה-60. הבלורית נסוגה אחור וגם הלבינה, אך הברק בעיניים נותר כשהיה וכוח הדמיון והאמונה מצליחים לא פעם לכופף את המציאות.


אבא של שבת

את דבר המשפחה הביאה הבכורה, אפרת: "סך הכל, אם מסכמים 60 שנים, אנחנו יכולים לומר שדי הצלחנו עם החינוך של אבא שלנו. 30 ומשהו שנים עמלנו והשקענו, וכמו מנטרה יום יומית היינו אומרים לו: 'אבא, תעזוב את הפוליטיקה הזאת. היא לא בשבילך. היא קטנה עליך. לך, תלמד, תחנך, תטייל בארץ. תהיה אתה, תזרום. תממש חלומות ישנים. תקרא. תחרוש ספרי שירה וצילום שאתה אוהב'. ותראו – בסוף הצלחנו.

"אנחנו לא יודעים כמה אנשים מכירים את הדינמיקה המשפחתית המשוגעת שלנו. במשך השנים אבא היה עסוק נורא. מקמט את המצח במחשבות, ברעיונות. רץ ממקום למקום. נותן הרצאות בכל הארץ וגורל ארץ ישראל כולה כאילו מונח על כתפיו, החסונות אמנם, אבל בכל זאת. היד על ההגה, אם התמזל המזל והוא לא מנקר, ובו זמנית הוא נותן ראיון לעוד איזה תכנית רדיו, שבו תמיד הוא אומר הרבה דברים חכמים שאחר-כך ידאגו בתקשורת להוציא אותם מהקשרם.

"אנחנו מצדנו דאגנו כל הדרך לא לפרגן לו כל-כך. לכבות את הרדיו עם פטפוטי הפוליטיקה או להעביר למוסיקה. לנתק את הטלפון כשביקשו 'את הרב', כי אין כאן שום רב. או סתם להגיד שאבא לא נמצא בבית. כאן המקום לבקש סליחה מכל מי שניסה ולא הצליח לעבור את הסינון הקפדני שלנו. תבינו, פשוט רצינו אותו יותר לעצמנו. רצינו אבא יותר בבית. בחלק מהשנים אבא היה יותר, כמו שכינינו אותו, 'אבא של שבת'.

"רצינו להגיד לך עכשיו, כשהגעת לאמצע הדרך, שבאמת היית אבא של שבת. אבל לא בגלל שלא היית הרבה בבית, אלא בעיקר מפני שאתה כל-כולך שבת. רק תסתכל איזה ספרים מונחים אצלנו ילדיך על המדף ליד המיטה: התנ"ך, מסילת ישרים. ספרי רחל וזלדה ואצ"ג. אף פעם לא היתה לנו הזדמנות לומר לך כמה הנחלת לנו מעצמך: לא לדבר סרה באף אדם, אפילו אם פגע בנו עמוקות. לחבב כל אדם שנברא בצלם. להשתדל להתאמץ ולמצוא את הטוב שבכל ברייה. לחפש את סוד הדברים הפשוטים ולדלות מתוכם את העומק. לראות את היופי בכל דבר. בשמיים של חורף. בשדות של שכוסו ערפל. להתרגש מהניגון ולגלות בו אהבה ונשמה. ולשיר את השיר הפשוט של הלחם. ואת הכל לעשות מתוך שמחה והתלהבות ואמונה, כמו בראשונה. כל זה ממך אבא, וכן, גם ממך אמא.

"אני מקווה שהוא לא יכעס אם אני אשתף את כולם בסיפור קטן שכל-כך מאפיין אותו: במשך שנים אבא נהג להמתיק את כוס התה עם הלימון שלו בשלוש כפיות סוכר. בשבת נהג להגדיל לעשות ולשים ארבע כפיות סוכר. כששאלנו על עודף המתיקות, היה תמיד אומר: 'נו, שבת היום. זה בשביל הנשמה היתרה'. אנחנו – הילדים לבית פורת, מקווים שגם בנו דבק משהו מהנשמה היתרה הזו".

לרחל, עובדת סוציאלית, וחנן פורת 11 ילדים, חמישה בנים ושש בנות, אחת מהן מאומצת. לזוג פורת גם 6 נכדים. הבכורה, אפרת, נשואה+3, היא פסיכולוגית בשב"ס. הבן אמיתי גר בכפר עציון עם אשתו ושני ילדיו, וכך גם הבת הנשואה תרצה. אמנה, שהתחתנה לא מזמן, מטפלת באמצעות ריפוי בעיסוק וגרה בירוחם. רועי הוא ארכיאולוג, שחפר בין השאר באזור ים המלח. אורי לומד באוניברסיטה ועובד במטע בקיבוץ. יהונתן משרת בצבא ביחידה מובחרת. במדרשה לבנות בעין הנציב לומדת הבת צביה, ובכיתה י"ב הבת איילת. בן הזקונים, יחיעם, יחגוג עוד חודשיים בר מצווה. הבת המאומצת זה 16 שנה, ליז, סיימה צבא ונמצאת בטיול בחו"ל.

אורות של חסד

עמותת 'אורות חסד', שבראשה עומד חנן פורת, הוקמה לפני ארבע שנים. מטרות העמותה הן לסייע לנזקקים בצרכים הבסיסיים ביותר כמו מזון וביגוד ולטפל בבעיות פרטניות.

'אורות חסד' מחלקת מדי שבוע 1,200 חבילות מזון לנזקקים, מעכו בצפון ועד אופקים בדרום. בנוסף הגיעה העמותה להסדר עם צה"ל, שלפיו יועברו עודפי מזון מבסיסי הצבא (בצה"ל לא ממחזרים אוכל) באמצעות העמותה לנזקקים. יותר מ-1,500 ארוחות חמות מחולקת מדי יום בעקבות ההסדר הזה.

אנשי 'אורות חסד' עובדים בשיתוף פעולה עם חברי הגרעינים התורניים, הפועלים במעל 40 אזורי מצוקה ברחבי הארץ. "אנשי הגרעינים התורניים", אומר המנכ"ל, אפי ריפקין, "מכירים את האוכלוסיה בשכונות מגוריהם ומסייעים להגיע לנצרכים. כמו כן הם מארגנים סביבם מתנדבים נוספים. הכל נעשה תוך שיתוף פעולה עם מחלקות הרווחה והעובדים הסוציאליים של הרשות המקומית".

העמותה מקיימת במהלך השנה מבצעי חלוקה מיוחדים. לקראת החורף, למשל, חולקו שמיכות ותנורי חימום במסגרת מבצע 'חורף חם', וערב תחילת הלימודים נמסרו תיקי בית ספר ובהם כלי כתיבה ומחברות לילדים נזקקים. בנוסף מטפלת אורות חסד גם בבעיות מיוחדות: רכישת קלנועית עבור חולת סכרת שמתקשה לצאת מהבית, עזרה למשפחה שלא יכולה לחגוג לבנה בר מצוה ועוד.

העמותה פועלת ממשרדים צנועים בירושלים ומתקיימת מתרומות של 'עמך ישראל'. "אין לנו איזה גביר שעומד מאחורינו. אנשים תורמים ח"י שקלים ועוד ח"י שקלים, והסכומים מצטרפים", אומר חנן פורת. "כדי להעביר ארוחה חמה מעודפי הצבא לנזקקים אנחנו מוציאים בסך הכל שלושה שקלים – עלות האריזה והשינוע. בשלושה שקלים ליום ניתן להאכיל מישהו שזו הארוחה היחידה שלו ביום, כלומר בתשלום של פחות ממאה שקלים אפשר להחיות נפש למשך חודש ימים".