חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 72ראשיהפצה

מבחן מגרון - בגליון השבוע

לא עוד מגדלי מים ומכולות ריקות. היעד הבא של הממשלה לפינוי הוא מגרון, יישוב בן ארבע וחצי שנים שבו למעלה מ- 40 משפחות. התושבים במקום, שילוב מגוון של אברכים וסטודנטים, אנשי תורה ואנשי עשייה, לא מאמינים שהפינוי יבוא. בינתיים הם משקיעים בגיבוש ובקליטה, אך גם מזהירים: מגרון הוא מקרה מבחן. פינויו ידרדר אותנו במדרון החלקלק המוליך לעפרה ובית אל.
18/12/03, 00:00
חגית רוטנברג

אמיתי בן החמש ממיגרון, אוהב לגור ביישוב שלו. "אני רוצה להקים יישוב, וגם אני רוצה להיות בחוג, ובמקום אחר לא תהיה לי את המורה של החוג". אפרת, מהילדים הגדולים של היישוב, לומדת בכיתה א', ולמרות שקצת עצוב לה שאין פה חברות בגיל שלה, היא חושבת שכיף כאן, כי "רואים מכאן את כל העולם, וגם הביאו לנו מתנפחים". אפרת גם יודעת שעוד מעט יבנו פה בתים, ואז היא תוכל לעבור סוף סוף מהקרוון הצפוף לבית אמיתי.

שניהם עוד לא ממש יודעים על מה כל המהומה ביישוב כרגע, אבל אמיתי מודיע ש"החיילים לא יעשו לנו כלום", ואפרת מצהירה: "גם אם יבואו חיילים אני אשאר כאן. אפילו שייקחו לנו את הכל, בלי בית ובלי כלום – נישאר על הגבעה שלנו".

מדברים בקלות על עקירה

נראה שגם צעירי היישוב מיגרון שבהרי בנימין חדורים באמונה ובנחישות של הבוגרים. מאז עלה שמו של היישוב לכותרות לפני כשבועיים כאחד המאחזים המאוישים המיועדים לפינוי, הופנו זרקורי התקשורת במלוא העוצמה למקום השקט הזה, שתושביו לא מבינים מה רוצים מהם. הם חיים כאן חיי תורה ועשייה למעלה מארבע שנים, קולטים משפחות בקצב מסחרר, ופשוט אוהבים את המקום.

לתושבי מיגרון לקח קצת זמן לעכל שהפעם מתכוונים לפינוי ברצינות. הם כבר רגילים במשך זמן רב לראות את האוטובוס של עמרם מצנע ומוסי רז (מראשי 'שלום עכשיו') מלא בעיתונאים וצלמים מהארץ והעולם, מעפיל אל מיגרון מדי חודשיים. הם רגילים גם לראות את מצנע מצטלם ליד הקרוונים, כדי להוכיח שמדובר במאחז שכוח אל.

הם לא היחידים. דרור אטקס, האחראי על נושא היישובים בשלום עכשיו, מגיע לכאן מדי שבוע בהתמדה כזו, שתושבי מיגרון היו שמחים אם כל עם ישראל היה מגיע לכאן באותה תדירות. בכל פעם הוא מסתובב פה עם עיתונאי אחר, ומראה לו "לאן מוזרמים כל הכספים". הוא גם דואג להעביר לאמריקנים מידע שירגיז אותם.

תושבי מיגרון ראו את כל זה במשך תקופה ארוכה, שמעו את איומי הגירוש של אנשי השמאל, והמשיכו לקלוט משפחות. ההכרזה האחרונה הכניסה אותם ללחץ. אבישי עברי, סטודנט לפסיכולוגיה במכללת יהודה ושומרון באריאל, וממקימי היישוב: "עד עכשיו כל הזמן צעקו 'זאב, זאב', אבל בפועל לא יצא מזה שום דבר, והמילים 'גירוש' ו'עקירה' כבר עברו לנו ליד האוזן. אלו מושגים שבכלל עוברים יותר מדי בקלות באוויר בזמן האחרון. לזרוק מישהו מהבית שלו הופך לביטוי יומיומי. עכשיו הבנו שזה רציני, ואנחנו מתעוררים".

וכשבמיגרון מתעוררים, עושים את זה לפי השולחן ערוך – כארי לעבודת הבורא. במוצאי שבת נערכה ישיבה סוערת, שבה חולקו כל אנשי היישוב לצוותי פעולה, וכל אחד משובץ בתחום אחריות מסוים: צוותי תקשורת, אח"מים, רבנים, לוגיסטי, ועוד. ביום ראשון הורגשה ביישוב תכונה רבתי: אנשי מועצת בנימין הגיעו למקום כדי להחליט על היערכות משותפת לקראת פינוי אפשרי. הוקם אוהל ענק כדי לקלוט את אלפי התומכים והמחזקים שמגייסים כעת תושבי מיגרון באפיקים שונים: תנועות נוער, "חבר מביא חבר", פנייה לאמצעי התקשורת, פרסום בעלוני פרשת שבוע וארגון סיורים לחברי כנסת ולאנשים מן השורה.

איתי הראל, ממקימי מיגרון ובנו של ישראל הראל, מהבולטים במועצת יש"ע ומנהיג בזכות עצמו, משרטט את הקו הרעיוני של המאבק: "מבחינתנו, כל מה שקורה כאן הוא בדיעבד. אנחנו לא רוצים מאבקים, וכל הפעילות הזאת זרה לנו. אבל נעשה הכל כדי לא להגיע למצב של פינוי. פשוט לא יקרה". לגבי דרכי פעולה ספציפיות, איתי לא מפרט.

שני המישורים שבהם פועלים כעת הם המישור הרעיוני – יצירת דעת קהל רחבה ככל האפשר למען מיגרון, והמישור המעשי – הכנת תשתית לקליטת התומכים וחסימת הצירים סביב היישוב, על מנת למנוע הגעה של כוחות מפנים לאזור. איתי פונה בקריאה לכל מי שאכפת לו: "להפיץ את המידע לחברים וקרובים. להגיע לכאן ולחזק את המקום בנוכחותכם. חייבים להיות מודעים לחומרת המצב. אם יקרה פה משהו, זה יהיה פתח לחורבן גדול, אבל אנחנו מאמינים שבסופו של דבר יצא מכל זה כיוון חדש לצמיחה של ההתיישבות".

ציונות עם שורשים

היישוב מיגרון הוקם באייר תשנ"ט. ראשיתו כאתר חפירות, שאליו הגיע איתי הראל עם כמה חברים ובני נוער במצוקה שבהם טיפל במסגרת עבודתו כעובד סוציאלי. ההחלטה להפוך ממאחז ליישוב הגיעה מהר מאוד, ומשמעותה קליטת משפחות. תוך זמן קצר הגיעה המשפחה הראשונה, ואחריה פרץ גדול של משפחות נוספות. כיום מונה היישוב 40 משפחות, ובתוכן 70 ילדים. חשיבותו של היישוב היא גם במיקומו האסטרטגי: מיגרון חולשת על צירים מרכזיים, מצפון לדרום כביש 60, וממזרח למערב כביש פסגות-כוכב יעקב.

עד היום לא נפגע היישוב מחדירות ופיגועים, ושטח הכביש שנמצא בטווח השליטה שלו נחשב לבטוח לנסיעה, ביחס לקטע הכביש שאחריו – בין גבעת אסף לעפרה, שם אירעו פיגועי ירי רבים. ממיגרון נצפה נוף מדהים: רואים משם את יישובי בנימין, מירושלים ועד ים המלח. מיגרון מהווה גם רצף התיישבותי יהודי מצפון לירושלים, במרחק 30 דקות נסיעה בלבד ממרכז העיר, עד כדי כך שמוריה הראל, אשתו של איתי, אומרת לכל מי ששואל אם היא מפחדת לגור כאן: "אני גרה בירושלים, מה יש לי לפחד?"

שמו המקורי, יש לומר, של היישוב, לקוח ממלחמותיו של שאול בתנ"ך. נראה שהדבר אינו מקרי, כפי שאיתי מסביר: "בחרנו בכוונה את השם, שיראה את השורשים של המקום החל מתקופת התנ"ך. אנחנו חלק מהציונות לדורותיה. שאול המלך נלחם על המקום הזה, ושאול מופז לא יפנה אותו".

לאנשי מיגרון חשוב להדגיש ששמם שורבב לרשימת המאחזים הבלתי-חוקיים שצריכים להתפנות בטעות: מאחז בלתי חוקי הוא בדרך כלל מכולה ריקה ושניים-שלושה רווקים שמסתובבים. מיגרון הוא יישוב לכל דבר. אמנם קטן, אך בתוכו 40 משפחות, ילדים, מים חשמל וטלפון סדירים, ספרייה, משחקייה ומעון, ואפילו פינת חי קטנה.

"אם הממשלה לא היתה מייבשת אותנו, היינו היום מאה משפחות. אין אצלנו מצב של קרוון ריק. ברשימת ההמתנה שלנו מחכים למעלה ממאה איש. וזה הדבר שכולם צריכים להבין: לא בחרו סתם לפנות את מיגרון. הממשלה בוחנת את הציבור אם יעבור בשתיקה על פינוי של יישוב ממש. אם חלילה יפנו את המקום הזה, אנחנו נגלוש במדרון החלקלק והפינוי הבא יהיה בבית אל או עפרה. לכן צריך להיאבק בכל הכוח, ולהראות שהדבר הזה לא קורה מבחינתנו. זה תקדים מסוכן, והממשלה צריכה להבין שזה קו אדום", מזהיר איתי הראל. בהזדמנות זו מוסיף אבישי עברי כי כעת נערכים פה לבניית קבע של 20 יחידות דיור, ויתקבלו בברכה גם תרומות לבניית המקווה במקום.

במיגרון יש פעילות חברתית עשירה, שתורמת לגיבוש הנפלא בין האנשים: מסיבות חנוכה ופורים, שיעורים לגברים ונשים, פעילות בראשי חודשים ועוד. אך העשייה החברתית מופנית גם כלפי חוץ. מיגרון פתחה את שעריה לנוער 'צור ישראל', מסגרת אקסטרנית לנוער במצוקה מיישובי בנימין. מי שמעוניין יכול לחיות ביישוב, בהתאם לכללים קבועים מראש, ולקבל בית חם אצל המשפחות.

חיים רבגוניים

אחד הגורמים המושכים זוגות צעירים רבים למיגרון הוא המרקם החברתי המיוחד שלו. ביישוב חיים זה לצד זה אברכי ישיבת 'הר המור', 'שמעון הצדיק', מצפה יריחו ו'עטרת כהנים', סטודנטים, מורות, עובדים סוציאליים, אחיות ומטפלות. מוריה הראל עובדת כמורה לתקשורת בתיכון חילוני ברעננה.

איך קיבלו שם את העובדה שאת 'מתנחלת' ממיגרון?

"בהתחלה לא הבינו מה זה המטפחת על הראש, אבל אחר-כך הם אמרו לי שזה 'מגניב'. שאלו אותי אם אתפנה בשביל שיהיה שלום, והסברתי להם שאין שום קשר בין הדברים. אין בהם אנטי, הם פשוט לא מכירים אותנו".

כשמסתובבים כאן רואים אנשים שונים מאוד זה מזה: נשים במכנסיים לעומת נשות אברכים, בחורי ישיבה לעומת חבר'ה זרוקים. זה לא גורם לחיכוכים ודיונים עקרוניים על כל צעד ושעל?

"כולם באים לכאן על דעת כך שהיישוב מגוון. יש דברים שלא מתאימים לכולם, למשל ישיבה נפרדת. כשעשינו סעודת שבת יחד לכל היישוב, היה שולחן נשים, שולחן גברים ושולחן למי שרצה לשבת יחד. או למשל: לרוב האנשים פה אין טלוויזיה, ואף אחד לא מדבר נגד מי שיש לו. אבל אם זה יפריע לילד שבא לחבר לשחק, יסגרו את הטלוויזיה באותו זמן. אני מעריכה שתמיד נמצא את דרך האמצע".

לא מפריע לבחורי הישיבה לראות נשים במכנסיים ביישוב?

"זה לא מהווה איום מבחינתם. בסופו של דבר כולנו דתיים, מאמינים, ויש לנו אותן מטרות. אנחנו מוצאים מכנים משותפים ונהנים מהרבגוניות. אני הייתי רוצה שהגיוון ילך ויתפתח כאן, זה מה שיפה".

ואיך מסתדרים הזוגות הפחות תורניים עם האווירה התורנית?

"האנשים האלה באו לפה כי הם אוהבים את האווירה התורנית ביישוב, למרות שהם לא כאלה, ולא מכריחים אותם להיות כאלה. הם אוהבים לשמוע דברי תורה בסעודות שבת וכו'".

אני משוחחת עם איתי ועינת הלוי, שהגיעו לכאן לפני שנה וחצי. איתי הוא אברך בישיבת 'הר המור' בירושלים.

לא מפריע לכם לראות ביישוב נשים שאינן מקפידות על כל גדרי הצניעות, או בתים בהם יש טלוויזיה?

"אנחנו מקימים יישוב למען עם ישראל. כל מי שרוצה לבוא וליטול חלק במהלך מתקבל בברכה. מראש לא היתה כוונה להגביל את סוג המשפחות. נוצר צביון מיוחד ליישוב: אנשים שמעריכים את התורה וחיבורה לחיים. יש כאן שילוב של אנשי תורה ואנשי מעשה שמתלכדים יחד סביב מגמה משותפת, והשוני הוא גורם מפרה. בין האנשים קיים קשר טוב, חזק מאוד, וזה הבסיס שמאפשר לנו להתקדם יחד, ללבן את הסוגיות. אנחנו לא מגיעים לוויכוחים או לפגיעות ברמה האישית".

למה החלטתם לעבור למיגרון?

"לפני שנה וחצי היתה תקופה קשה מאוד מבחינה ביטחונית. גרנו בירושלים, והרגשנו שחייבים ליטול חלק במערכה על ארץ ישראל".

מגורים במקום כזה לא גובים מחיר יקר מדי מלימוד התורה?

"נכון שזה גוזל זמן מסוים של הלימוד, אך לעומת זאת איכות הקשר לתורה –מתגדלת. אנחנו יותר שלמים. מי שבא לפה, בא מתוך נכונות ליצור משהו חדש כחלק בלתי נפרד מהעולם הרוחני שלו, כי הוא מביא לידי ביטוי בפועל את העקרונות הרוחניים שהוא סופג בישיבה".

גם הממשלה לפעמים טועה

'הר המור' ידועה בקו ממלכתי מובהק, ומצד שני הרב טאו, ראש הישיבה, אמר כי הוא תומך בסירוב פקודה. כתלמיד הישיבה, איך תנהג במקרה של פינוי?

"כרגע אני לא נדרש לסוגיה הזו, כי אני, כמו כולם פה, מאמין שזה לא יקרה. יש עוד הרבה שלבים במאבק לפני שזה יגיע, ולכן המצב הזה מבחינתי לא קורה. גם פוסקים לא עונים על שאלות תיאורטיות".

אני מתעקשת לקבל תשובה, אך במיגרון מאמינים בלב שלם שלא יגיעו לידי פינוי, ולא מוכנים להתייחס למה יעשו אז. איתי מוכן לומר רק "כשנצטרך לדעת איך להתנהג בפועל – תהיה לנו סיעתא דשמיא ונדע מה לעשות. כשנגיע למבחן האמתי, נברר כיצד לנהוג".

הקו הממלכתי לא מתערער אצלך כשממשלת ישראל מתכוננת לעקור אותך מהבית?

"הממשלה לא פוגעת בי, היא פוגעת בעצמה. הממשלה היא ישות ציבורית. כשהיא מכניסה גול עצמי, זה כואב לי יותר מענייני הפרטיים. היא יכולה לטעות והיא טועה. הבעיה שהיא לא באמת יודעת מה היא רוצה".

אני מנסה לברר האם הנשים לא יהיו נוכחות בזמן הפינוי מטעמי צניעות, וכדי למנוע מראות קשים מפינויים במקומות אחרים. שוב אין התייחסות למצב של פינוי, ועינת מסבירה: "אין לי מקום בנפש עדיין כדי לחשוב על זה. כואב לי המצב הכללי של עקירת יהודים מביתם, ולא התעסקתי עוד בהתמודדות הפרטית שלי".

מה היו התחושות שלכם כששמעתם שאתם מועדים לפינוי?

"כל פעילות צריכה להיעשות מתוך חזון, רוממות רוח ואמונה. בלי זה – האפיק המעשי חסר. בשבת ישבנו וביררנו את הדברים מתוך דברי תורה, ליבנו את הסוגיות מהצד רוחני".

אם יגיעו לכאן עשרות אלפים, כפי שאתם מתכננים, תכתיבו קו לגבי אופן ההתנהגות בפינוי או שתתנו לדברים להתגלגל?

"הנהגת המאבק נמצאת כאן, ואם אנחנו מנהיגים – זה בדרך שלנו. אין מכות לחיילים. זה כמו שיד ימין תרביץ ליד שמאל. אבל אנחנו לא מתכננים כלום, בעזרת ה' יהיה בסדר", חותם איתי וממהר להיפגש עם כתבי ערוץ 10 שהגיעו למקום בתוך צבא העיתונאים הבלתי רצוי שזורם לכאן זה שבועיים.

גם מהתושבים האחרים אני שומעת שלא תהיה כאן שום אלימות, כהוראת רבני יש"ע, אך הם יעשו הכל מלבד אלימות, כדי שלא יגיעו לכאן שוטרים לפנות אותם. התנגדות פאסיבית – בהחלט, וגם אם יזיזו אותם מכאן הם יחזרו. השורה התחתונה מבחינת אנשי מיגרון היא שהיישוב הזה לא יעקר, ולא משנה מה עתיד לקרות.

רוח העוצמה והאמונה בצדקת הדרך המנשבת במיגרון לא נולדה מחלל ריק. חלק מהתושבים הם דור שני להתיישבות ביש"ע, וכמו שאומר אבישי עברי, במקור מכפר אדומים: "מבחינתי, לגור במקום כזה זה טריוויאלי. היה לי ברור שאמשיך לגור ביישוב, כמו שגרתי בעבר". איתי הראל מוסיף: "אני ממשיך את ההורים שלי, אבל לא רק אותם. אני ממשיך את סבא וסבתא שלי שניצלו מהשואה, ואת חלוצי דגניה, ואת חלוצי יהושע בן נון. אנחנו חלק מההיסטוריה היהודית. כעת מתרחש תהליך גאולה, והקב"ה מעמיד את היישוב שלנו בניסיון. אבל ידוע שה' מעמיד בניסיון מי שיכול לעמוד בו, ואנחנו נעמוד".

לומדים מהרמב"ן

האווירה במיגרון כעת מורכבת: מצד אחד תחושת ההתגייסות הכללית למערכה, הגוררת עמה מראות של אברכים מתרוצצים עם מכשירי קשר וכתבים, אחרים מכוונים משאיות עפר פנימה, והאוהל הענק לאורחים הולך וקורם עור וגידים.

מצד שני מנסות הנשים לשמור על אווירת אחר-צהריים רגועה כמו תמיד; עומדות בחוץ, משוחחות, הילדים משחקים במתקנים ודנים בינם לבין עצמם אם האוהל הוא בית או סככה. הנשים מוטרדות מאוד מכל הלחץ שאוחז פתאום במקום, ומספרות בשקט שההתחבטויות הקשות ביותר שלהן נוגעות לשאלה איך להסביר לילדים את מה שעלול לקרות כאן.

לוח המודעות של מיגרון משקף בצורה יפה את חיי היישוב: לוח השמירות לצד הזמנה של הילדים לקבלת שבת בשיר, סיפור ומשחק, ופרסים המובטחים למשתתפים. לצדה תלתה מזכירות היישוב את הרמב"ן מתוך פרשת השבוע 'וישלח': "נכתבה הפרשה הזאת להודיע כי הציל הקב"ה את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו וישלח מלאך ויצילהו, וללמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכלתו. ויש בה עוד רמז לדורות... וראוי לנו לאחוז בדרכו של אותו צדיק".

אין ספק שאנשי מיגרון למדו היטב את הרמב"ן.