חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 73ראשיהפצה

תיאטרון יהודי , זה לא אבסורד - בגליון השבוע

"ההורים שלי לא העלו על דעתם שבנם הרב יתרוצץ על במות" מספר חגי לובר, ר"מ בחצי משרה שמפעיל קבוצת תיאטרון ובית ספר למשחק. הגיע הזמן, הוא אומר, שחובשי הכיפות יפסיקו למלא את היציעים כדי לאכול את מה שמבשלים להם אחרים. הלימודים לגברים ולנשים מתקיימים בנפרד, והתלמידים מוכשרים אבל עוד לא בטוחים בעתידם כשחקנים. יש חומר נפץ באוויר, מבטיח לובר, אנחנו עוד נהיה גדולים כמו הבימה.
25/12/03, 00:00
עפרה לקס

"תמיד כשהיינו יוצאים מבית המדרש בשעת ערב מאוחרת, היינו עוברים ליד הקיר עליו נכתבה תפילת ההודיה לקדוש ברוך הוא: 'ששמת חלקי עם יושבי בית המדרש ולא שמת חלקי עם יושבי קרנות'. הרב קוק בפירושו כתב: 'קרנות – ראשי תיבות קרקסאות ותיאטראות' ואת זה הייתי רואה במשך 11 שנה כל יום", מספר חגי לובר, בוגר ישיבת מרכז הרב ומקים קבוצת התיאטרון ובית הספר לתיאטרון 'אספקלריא'.

השיחה עם לובר, ואחר-כך עם תלמידי בית הספר, שרובם נראים כאילו הוציאו אותם ממדרשה או מישיבה ולא כשחקני תיאטרון פוטנציאליים, כמעט שלא נוגעת במשחק. אחרי מילה או שתיים הם כבר צוללים למהות, למקומו של התיאטרון בחייהם התורניים ולהתמודדות עם דרישות ההלכה. בבית הספר של לובר עוד לא לומדים את תולדות התיאטרון, ולאחר פגישה עם התלמידים לא ברור עד כמה זה נצרך. נראה שהחבר'ה משתתפים בפועל בכתיבת תולדות אלו.

דרושים: אנשי תיאטרון מנוסים

לובר, בן 34 ואב לשבעה, מתגורר בבית אל. הוא מחלק את זמנו בין משחק, יצירת מחזאות והפקתם וניהול בית הספר שלו, והוא גם משמש כר"מ בחצי משרה בישיבת ההסדר במעלה לבונה.

לובר בכלל לא התכוון לצאת מעולמה של תורה ("רציתי להיות ר"מ, רצוי בישיבה גבוהה"), ובנה מסלול חיים בהתאם. הוא למד 11 שנים בישיבת מרכז הרב בירושלים, קיבל סמיכה, שימש כרכז ההדרכה של בני עקיבא והלך ללמוד תיאטרון ב'מעלה' רק כדי לחדד את היכולת להעביר שיחות וסמינריונים. אבל אז נוצר הקליק, והוא נשבה בקסמי התיאטרון, קסם שהתערבב טוב טוב עם אידיאולוגיה.

קבוצת התיאטרון 'אספקלריא' מריצה היום שמונה מחזות ברחבי הארץ ואחד בחו"ל, באנגלית. רוב הקהל של 'אספקלריא' הוא דתי, אבל יש גם הצגות פתוחות לקהל ואחת שמוצגת בפני חיילים – והתגובות טובות.

לובר מכנה את ההצגות שלו "דתיות", אך מצרף מייד הגדרה משלו למושג: "השחקנים לא הולכים עם כיפה או עומדים בקדושה. הצגה דתית זה אומר שהיא נובעת מהעולם שמעבר". לובר מזכיר בהקשר זה את ההצגה 'יוצא מן הכלל', שעוסקת במושגי 'כלל' ו'יחד'. מדובר בהצגת יחיד שהוא מכנה אותה אמונית, אולם אף אחת מן הדמויות המשוחקות בה אינה חובשת כיפה.

לא מדובר בתנאי מקדים, אולם ב'אספקלריא' משחקים רק דתיים. מה שכן מחויב המציאות מבחינת לובר הוא ששחקניו יהיו כאלה שלמדו משחק באופן מקצועי. גם כותבי המחזות צריכים להביא עמם ניסיון בכתיבה: "אני לא הולך על זה שהשכנה ממול תשחק ודודה שלך תכתוב וההוא שכתב את העיתון בסניף יכתוב גם. אלו צריכים להיות אנשים שעשו דברים כמה שיותר קרובים לעולם התיאטרון. ובאמת, בכתיבה אני נתקל בקשיים, כי כותבים מקצועיים לא מצליחים לקלוע ולהבין במה מדובר. כמה שאתה מנסה להסביר להם אתה לא יכול. אני בא עם רעיונות, עם סיפור, עם כיוון. אבל אפילו כותבים חוזרים בתשובה לא מספיק ספוגים בזה. קשה להם להביא את הדברים לכתב".

אתה לא חושב שהתאטרון הדתי היום עומד ומחקה את התיאטרון החילוני, או עושה דברים דידקטיים מידי?

"התיאטרון הדתי הוא ילד מתבגר, ולכן יש בו קצת מהחיקוי ויש בו קצת מהטעויות. אבל כמו תקופת ההתבגרות שהמבוגרים לא מזלזלים בה, כך התיאטראות של החילוניים לא מתייחסים אלינו בביטול כפי שמתייחסים הדתיים. מי שמכיר באמת את התיאטרון הדתי יודע שיש כאן גם חומרים טובים. לאט לאט זה יהיה הדבר האמתי, ויש בזה כבר ניצנים של עוצמה".

לא פורצים את הגבול

לפני שנתיים הקים לובר בית ספר כשר למהדרין לתיאטרון, וקרא גם לו 'אספקלריא'. בבית הספר מלמדים מורים את הבנים ומורות את הבנות, והלימודים מתקיימים בימים נפרדים לגמרי. בית הספר מגלה עדיין סימנים של ראשוניות, שמתבטאים במעבר בין מקומות לימוד ולימודים שמתקיימים רק פעם בשבוע, אך לובר מקווה להגיע למצב של תכנית לימודים מלאה לשלוש שנים. בינתיים הוא מתעקש שהשיעורים שתלמידיו כן מקבלים יהיו מקצועיים. המורים הם אנשי תיאטרון מן השורה הראשונה, ורובם הגדול רחוקים מתורה ומצוות כרחוק הבמה מן היציע, אך באמצעות תיווך של לובר והכוונה של התלמידים, הם מוצאים דרך לגשר על הפערים.

"המטרה של בית הספר היא לתת כלים מקצועיים לאנשים שיש להם כישרון למשחק", מסביר לובר, "כדי שהם יוכלו לבטא בדרך הזו את נפשם המאמינה. אבל אני גם שמח ש'אספקלריא' עונה על צורך של אנשים ללמוד משחק במישור הכי פשוט: 'שאני אעמוד על במה וכולם יראו אותי'.

"חשוב לי שיבואו תלמידים. יש כישרונות עצומים ואנשים לא מוצאים את הדרך להביע אותם, ואז הם מתוסכלים. בעיקר הבנות. יש בנות שהתסכול לקח אותן למקומות רחוקים. אני רוצה לתת להן הזדמנות כמו שלי נתנו.

"אבל זה לא רק חסד וצדקה. אני גם רוצה שאותו עולם של קשר עם הקב"ה יבוא לידי ביטוי. זה חשוב לי, זה מעניין אותי בתור צופה תיאטרון. יהיה מדהים לראות בעוד כמה שנים הצגות שאנשים כאלה יעשו, שאפילו אנשי תיאטרון שאין להם קשר לדת יודו לנו".

17 נשים צעירות יושבות על מזרונים ומקריאות בקבוצות קטע ממחזהו של ברטולד ברכט, 'מעגל הגיר הקווקזי'. מדי פעם מדלגת מי מהן על מילה או ביטוי, אחרת מחפשת מילה חלופית. שפת המחזה שנתבקשו לקרוא אינה עוברת את הצנזורה הפנימית, והן מנסות לעקוף בכל דרך אפשרית את המכשול שמציב הטקסט.

"לא ידעתי שזה יפריע לכן" תאמר אילוה עשת, המורה למשחק. לבחירת המחזה המתורגל הבא יתווספו, מן הסתם, קריטריונים נוספים שלא נמצאים ברשימת ה'אסור' וה'מותר' של מורים למשחק בבתי ספר אחרים.

עשת, שחקנית ובימאית בזכות עצמה, נהנית מאוד מקבוצת הבנות, שאינן שונות לדבריה מתלמידות בבתי ספר אחרים למשחק: "התיאטרון הוא חיפוש מסוים שיש לאנשים מסוימים, בלי קשר אם הם דתיים או לא".

גם הפוטנציאל והיכולת של הבנות אינם נופלים, לדעתה, מיכולות של תלמידי תיאטרון בציבור החילוני. השוני הגדול והמורגש הוא בכך שהקבוצה בנויה על טהרת המין היפה, ולטובה: "זה נותן סוג של חופש. אין את המתח הזה שקיים בין בנים לבנות במקומות אחרים. זה פשוט אחר".

לא מפריע לך שהן צריכות לשחק דמויות גבריות?

"לא, זה לא מפריע. אני לא חושבת שזה לוקח מהן משהו. חוץ מזה, זה העולם שלהן וזה מה שיש. נקודה".

תיאטרון ומה שמעבר

אלירז אסנת ורחלי, שתי אמהות ורווקה אחת, לומדות ב'אספקלריא'. בתום השיעור הן לובשת חצאית מעל המכנסיים, מחזירות את הכובע או את המטפחת למקומם הראוי ויוצאות לאכול משהו בקיוסק.

אלירז היא בעלת תואר ראשון בתחום שאינו קרוב לעולם התיאטרון. היא הגיעה לכאן כדי להיפגש עם היצירה ולפתוח ערוצים שונים, והיא בכלל לא בטוחה שתישאר במשחק. "אחד הדברים שדוחפים אותי הוא הרצון להכיר את התורה ממקום אחר. חלק מהפיתוח של התורה זה על ידי יצירה. אתה צריך לקבל בשביל זה כלים, אתה צריך ללמוד את השפה, ובמקביל אתה לומד תורה, ואתה צריך ללמוד איך לשלב בין הדברים".

אסנת ורחלי הגיעו לכאן כדי ללמוד משחק נטו, אבל שתיהן אינן מכריזות בפה מלא שמדובר בעתיד מקצועי. עבור אסנת העיסוק במשחק הוא בגדר מימוש משאלה. בעבר היא התקבלה ל'בית צבי', אולם החליטה לא ללכת בגלל הצורך התמידי להיות פרובוקטיבי ומוחצן: "כל החיים חלמתי להקים קבוצת תיאטרון או להצטרף לקבוצת תיאטרון ולשחק, אבל זה תלוי. אם תהיה קבוצה שלא תתפשר על ההלכה הכי קטנה ותופיע רק מול נשים וכו' – אני אצטרף אליהן".

בנות שיחי אינן מוטרדות מכך ש-50 אחוזים מהקהל הישראלי הפוטנציאלי לא יוכל לצפות ביצירותיהן, ושאולי אף ההצגות עצמן תהיינה חסרות, בהיעדר דמויות גבריות אותנטיות על הבמה.

רחלי: "אם אתה חי בדרך התורה ואתה שלם עם זה, אתה יכול לעשות כל דבר במסגרת הזאת".

אלירז: "גם אם יש איזושהי התנגשות וההלכה מפריעה, לא מפחיד אותי להגיד את זה. אני אומרת שאני משלמת מחיר. גם ללכת צנוע זה לשלם מחיר, אבל אתה יודע שאתה משלם בשביל הדברים שאתה מאמין בהם".

לובר מתערב. הוא לא מסכים להסתכלות המשלימה של הבנות, אלא הופך את ה'דיעבד' שבאיסורי ההלכה ל'לכתחילה', לצמא ולצורך של עולם התיאטרון: "הדברים האלה הם מגבלות, ולמרות המגבלה אני עושה. אם אין בתיאטרון מגבלה, זה לא מעניין. הרי כל מה שרואים בתיאטרון היום זה את החוץ, וכשאתן מביאות את הצניעות ואת האיפוק זה פי אלף יותר מעניין, וגם אם זה לא יותר מעניין זה קול ייחודי, שונה ממה שיש היום".

אלירז מתנגדת. לדעתה, לא ייתכן שהצניעות וההיעדר יהיו הבשורה היחידה שיביא התיאטרון של הדתיים. אם אלה הם פני הדברים, היא אומרת, בעוד עשרים שנה בכלל לא יהיה ערך ל'אספקלריא' ולשכמותו.

חגי פורש את משנתו ביתר הרחבה: "יש לך קשר עם מה שמעבר, לא ראית את אלוקים אבל את נותנת את כל החיים בשבילו. כשתהיי שחקנית מקצועית, את תביאי את זה איתך לבמה, כי בזה עוסק התיאטרון, במה שמעבר. הם קוראים לזה 'חבוי בתוך' ואנחנו אומרים שזה 'חבוי מעבר', וזה יצא. לכן אני לא לחוץ שהמורים יהיו דתיים או שיהיו שיעורי תורה, ולכן חשוב לי שהמורים יהיו מקצועיים וילמדו אותנו את הדברים שאנחנו לא יודעים".

משחקים עם הראש

"יש חברה' שרוצים להגיע רחוק עם התיאטרון" אומר אמיר חדד, תלמיד שנה ב' ב'אספקלריא'. חדד עצמו הגיע מתחום המחול, והוא רוצה להגיע לתיאטרון שיש בו הרבה תנועה ומעט מילים: "תיאטרון אקסטטי, רוחני כזה, שהתחיל להתפתח בשנים האחרונות גם בציבור החילוני".

שלומי, גם הוא לומד כבר שנה שנייה בבית הספר, דווקא אינו משוכנע שהתיאטרון הוא המטרה הסופית שלו. שלומי הוא מורה ואב לארבעה ילדים קטנים: "אולי בעתיד אני אשתלב באיזו קבוצה", הוא לא מתחייב.

חדד וגם שלומי משוכנעים שהכר הנכון להתפתחות שלהם הוא הציבור הדתי, ושניהם מזכירים את העובדה שכיום מי שמקפיד על עיניו אינו יכול להיחשף בכלל לתיאטרון הכללי או להיות חלק ממנו. "מאוחר יותר, אני מקווה שנגיע גם לציבור החילוני", אומר חדד.

שלומי מדבר על האינטראקציה המעניינת שיש לקבוצה עם המורים שבאים מרקע שונה. חלקם מתפעלים מן העולם שעמו הם נפגשים, ובכל הנוגע לפגיעה ברגשות התלמידים הם מנסים מאוד להתחשב ולהיזהר, או אם להשתמש בשפה התיאטרלית שבה נקט שלומי: "הולכים על ביצים".

צביקה פישזון, שחקן ובמאי שמלמד את הבנים אימפרוביזציה, עובד כבר מספר שנים עם קבוצות דתיות. בתחילה הוא הופתע מהמקומות שאליהם לקחו התלמידים את תרגילי האלתור, אבל עכשיו הוא כבר התרגל לכיוון החשיבה. פישזון מותח כמה הבדלים מרכזיים בין קבוצת הגברים שאותה הוא מלמד לקבוצות אחרות. השינויים נובעים מההומוגניות של הקבוצה, אבל לא רק: "יש אנרגיה שונה, גבריות יותר. יש יותר חספוס ופשטות ופחות חיפוש לעשות רושם. יש גם המון סקרנות מצד החבר'ה, משום שהם לא טעמו תיאטרון כמו קבוצות אחרות. שוני נוסף הוא הצורך שלהם להבין כל דבר. זה הרגל שלהם, לעבוד עם הראש".

לדעת פישזון התלמידים האלה, שבאים מרקע אחר, צריכים לימוד מסיבי יותר משהם מקבלים ב'אספקלריא'. חלק קטן מהם גם נושא עמו פוטנציאל להגיע ביום מן הימים למשחק מקצועי ("חלק באים רק כדי להתנסות", הוא כמעט מתנצל).

פישזון מכיר בעובדה שהסטודנטים החילוניים שלו הם אולי באותם גילאים של תלמידיו הדתיים, אך אינם בעלי משפחות. בבית הספר הזה הוא מלמד בעיקר אבות, שיהיה להם קשה לבחור במשחק כדרך חיים. הוא מדבר גם על הצורך להצמיח מחזאים דתיים: "הם לא יכולים לעבוד על יצירות קלאסיות וגם לא על מודרניות, כי רובן עוסקות בגברים ונשים. הכתיבה צריכה לבוא מהם, ומדובר בתהליך ארוך".

גם משה מלכה, המורה למשחק, מעלה לדיון את שאלת החומרים. הוא תוהה אם התיאטרון שייצרו תלמידיו יישאר תיאטרון דידקטי ומוסרני, וכיצד יעלו על הבמה את 'רומיאו ויוליה' בלי יוליה. "קיימים היום ניצנים של תיאטרון במגזר הדתי, אבל אני, בעיניים שלי, שואל למה בעצם צריך את זה. הרי מדובר בשתי תרבויות שונות ומנוגדות".

מלכה מזהה את הפוטנציאל בתלמידיו. כאדם שבא מבית דתי, הקולות שהוא שומע בשיעור נשמעים לו כהמיה שבאה ממקום עמוק, כקולו של חזן בבית הכנסת, ולמרות שהוא לא מבין למה התלמידים שלו צריכים את זה בכלל, הוא מזהה צורך מאוד חזק שלהם לשחק.

הסיפא של דבריו של מלכה מתחבר לחזון שמציג לובר מזווית קצת אחרת: "קשה לדעת איזה תיאטרון יצא מכל זה, אבל אם התלמידים יבחרו להציב שאלות שמעוררות מחלוקת גם בציבור הדתי וגם בציבור החילוני ויחשפו את ההתלבטויות של המאמין, זה יקרב בין הציבורים. בסופו של דבר כולם יראו שהאמונה היא לא רק הכיפה שעל ראש המאמין אלא הקשר למה שמעבר".

על הבמה במקום בישיבה

אז לובר הקים ומפעיל קבוצת תיאטרון וגם מיני-בית-ספר למשחק, והוא גם משקיע כדי ששני המוסדות יתפתחו, אבל הוא בשום אופן לא קורא להמונים לנטוש את עיסוקיהם הנוכחיים ולהגיע למשחק, ודאי שלא לאלה השקועים בעולמה של תורה: "אני לא אומר שכולם צריכים לעזוב את הישיבה וללכת להיות שחקנים. זו אמירה מגוחכת בעיני. יש ללמוד את התורה בעצם ולחיות חיי רוח בעצם, אבל צריך גם לחיות את חיי הביטוי של הרוח. אני לא עושה את הסדר מה יותר חשוב: להיות שחקן גדול או רב בינוני, אבל אני חושב שלצד העיסוק בתורה, שפורח בצורה מדהימה בהיקף, בכמות ובאיכות, הנפש של התורה גדלה והיא מצריכה כלי ביטוי חדשים שלא שיערו אבותינו".

כשלובר אומר "אבותינו" הוא מתכוון לאבותיו ממש: "אבא ואמא שלי לא העלו בדעתם שהבן הרב שלהם יתרוצץ על במות. אמא שלי טורחת עד היום להגיד 'הוא רב, הוא רב', ותמיד כשההורים שלי נמצאים בהצגה אני מזכיר שאני בא מרקע תורני".

אתה עצמך משווה את המקום שבו אתה נמצא היום לזה שבו התכוונת להיות?

"מצאת מקום כאבי, מלך כוזר. קשה לי עם זה. אני חושב שמי שלומד בישיבה כל יום ממצה את זמנו טוב יותר ממני. יותר מפעם אחת במהלך חזרות אני אומר לעצמי: 'בזמן שהתוספות יושבים ומחכים שאני אפענח אותם, אני עובד על הדבר הזה?' היום אני ר"מ במעלה לבונה רק בחצי משרה ורק בבוקר. אבל תראי, השכל צריך לנצח את הלב, גם אם זה לב דתי ורגשות דתיים. אני חושב שצריך לעשות את מה שאני עושה".

כמה רגעים אחר כך, בכנות שלא ממש מתאימה לסלבריטי, אפילו מקומי, מתקן לובר את הרושם: "שלא תחשבי שאני קדוש מעונה שוויתר על הקריירה המבטיחה שלו בתור הרב קוק כדי לעשות משהו שעם ישראל צריך. טוב לי שאני יכול לדבר בפאתוס על אידיאולוגיה, אבל מעבר לזה טוב לי ונחמד לי ותמיד כיף להיות ראשון".

מעבר לכל העניינים ההלכתיים, אין בתיאטרון משהו מובנה שמתנגש עם התורה? ההחצנה, החשיפה.
"אם אומרים לי שבעצם התיאטרון יש סתירה עם התורה – אני לא מבין את זה, אבל אם מדברים על סכנות, אני יכול לספר לך עליהן מקרוב".

למשל...

"גאווה. זו הסכנה הכי גדולה, יותר מבעיית הצניעות. אני אומר לך בתור אחד שמופיע מאות פעמים בשנה לפחות. זה הניסיון הגדול. בעיני זה לא מהותי למשחק שתהיה גאוותן מנופח, אבל בכל דבר יש ניסיונות, ואי אפשר לפסול בגלל זה את מהות הדבר".

מרד הקהל הדתי

"כשהלכתי ללמוד משחק לפני שמונה שנים", מסכם לובר, "לא היה לי עם מי להזדהות, לא היתה קבוצה דתית. היום יש להם לאן לשאוף: יש 'תאיר', יש אותנו. ואפשר גם להתפרנס מתיאטרון".

לובר מצטט את שולי רנד, שסיפר כמה נדהם לראות אחוז גבוה של דתיים בקהל בכל הצגה, גם אם היא נגעה לתחומים שאינם צנועים. לובר עצמו, שנוהג ללכת הרבה להצגות (אחרי שקרא את הביקורת, התייעץ ואמר תפילת הדרך), מוצא עצמו בקהל בתוך ים של כיפות. "אנחנו יושבים כצופים ואוכלים את מה שבישלו לנו. נמאס לנו להיות צופים כל הזמן. ואנחנו כבר עוברים מסך, המסרים שלנו יכולים להגיע לקהל.

"יש חומר נפץ באוויר, ותרשמי את זה. 'קראי את שפתיי', בעוד חמש שנים יהיה לנו מבנה מסודר כמו של 'הבימה' ובו בית הספר וגם אולמות להצגות", אומר לובר בדרכו הנחרצת, אבל שב ומרכך: "טוב, אולי לא כמו הבימה, אבל מבנה מסודר עם בית ספר גדול ואולמות – בוודאי".

ofralax@walla.co.il