חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 73ראשיהפצה

מצביא על הבמה - בגליון השבוע

הרצאה של גרשון בר כוכבא על ההיסטוריה של מלחמות ישראל היא חוויה שלא שוכחים. בין השאר הוא משלב בשיחותיו קטעימשחק, תצוגה של חרבות רומיות, ואבני קלע הנורות לעבר הקהל. בר כוכבא, תושב חברון, סא"ל במיל' ודוקטורנט להיסטוריה צבאית, הוא ביטחוניסט שמתנגד למיגון ומאמין גדול ברוח הגבורה היהודית.
25/12/03, 00:00
חגית רוטנברג

מי שרוצה להשתתף בהרצאה של גרשון בר כוכבא, צריך לדעת לבצע פזצט"א. כשהוא יקלע לכיוונכם אבן ברוגטקה שלו, זה בדיוק מה שתרצו לעשות, בטרם תגלו שמדובר בסך הכל בחתיכת קרטון. זה לא הריגוש היחיד המצפה למשתתף התמים: חיקויי חיילים יוונים, בדיחות ממלחמת העצמאות, דיבור במהירות האור, ובמעבר חד – קולות בכי ושירה מלווייתו של אלעזר ליבוביץ בחברון, הם רק חלק ממה שמעביר לכם גרשון בר כוכבא בשיחה של שעה וחצי.

בר כוכבא, תושב שכונת אברהם אבינו בחברון, היסטוריון צבאי וסא"ל במילואים, הפך למותג בכל הנוגע להבנתה – מתוך העובדות בשטח – של הגבורה היהודית והרוח שאיתה מנצח עם ישראל את כל המלחמות. כישרונו המיוחד, שהופך כל הרצאה היסטורית להצגת יחיד מושקעת ומקצועית, לא נראה כלפי חוץ באיש הצנוע והצעיר למראה. האנרגיות מתגלות מהדקה הראשונה בה הוא מדבר.
קשה לתאר אותו למי שלא ראה, אך האיש מופיע כאילו קיבל זריקת אדרנלין לפני שהתחיל.

אהבה ממבט ראשון לחברון

הוא נולד ברחובות, וכבר בסיום לימודיו בישיבה חש את הקשר לחברון: "כשנסעתי לשבוע ישיבה בשמינית, הגעתי לישיבת ההסדר 'ניר' בקריית ארבע. בשבת ירדנו להתפלל במערה. קבלת שבת ואמירת שיר השירים במערה עשו עלי רושם כביר, זו היתה אהבה ממבט ראשון", הוא מעיד על עצמו. במסגרת ההסדר שירת בחיל השריון, ולבקשת מפקדיו בצבא המשיך למסלול קצונה. את הקורסים השונים סיים בהצטיינות, וחזר לסיים את ההסדר בישיבה.

הוא סיים את לימודיו בישיבת ההסדר בדרגת קצין. כעבור זמן מה ביקש ממנו הצבא לחזור לשורותיו ולחתום קבע. לאחר התלבטויות רבות נעתר, אך הקפיד במהלך 11 שנות שירותו שלא להתנתק מעולם התורה, ושילב בהן לימודים בישיבות 'ניר' ו'שבי חברון', ואף קיבל סמיכה לרבנות. הוא עבר מסלול פיקודי עשיר: את שירות הקבע סיים כרב סרן, מפקד בסיס ברמת הגולן, וכיום הוא סגן אלוף במילואים, בתפקיד ראש מטה חטיבה 8 של השריון.

את ההכשרה הצבאית-פיקודית העיקרית שלו הוא מייחס לקורס פו"ם (פיקוד ומטה) ברק שעבר בצבא. עד אז, הוא מגדיר את עצמו כ"חובבן צבאי", והקורס הפך אותו למפקד מקצועי. על שם המשפחה מעורר הרושם, יש לומר, הוא החליט במהלך שנותיו בצבא: "גיליתי ששם משפחתי הקודם, קסלר, הוא שמו של מצביא גרמני נודע – פון קסלר. אז אמרתי לעצמי שאם כבר מצביא, שיהיה יהודי". הוא בחר דווקא בבר כוכבא מאחר שעסק רבות בחקר תקופתו וחש קשר לדמות.

בקורס פו"ם רכש לו גרשון חברים שמהווים היום חלק נכבד במערך הפיקודי של צה"ל, ביניהם דרור ויינברג הי"ד ונועם תיבון, שהיה מח"ט חברון לפניו. גרשון מעדיף שלא לפרט את כל השמות, אך הוא נמצא בקשר טוב עם רבים מהם עד היום. כשאני שואלת על ההתמודדויות הדתיות-חברתיות שעבר במהלך הקורס, הוא לא נזכר בקשיים מיוחדים, ומסביר: "ההימצאות שלי שם נתנה להם פתח להבין דברים באור שונה. כשקורה אירוע בחברון, שמוצג בתקשורת בצורה מעוותת ומכפישה, הם שואלים אותי, מבררים את האמת. אני מסביר להם עד היום, כמו שהסברתי בתקופה שלמדנו יחד".

הוא גם נתקל באמירה הידועה במצבים כאלה: "אתה בסדר, אפילו שאתה מחברון, אבל אחרים מחברון...", ואז היה מסביר שכולם בחברון הם כמוהו, והקרניים שמתנוססות על ראשיהם הן תוספת וירטואלית שהעניקה להם התקשורת. "לדעתי", הוא מוסיף, "כל חייל 'מתנחל' שמשרת ביחידה שלו הוא נקודת אור שתורמת להיכרות בין הצדדים, כי כשהחברים שלו מדברים על 'מתנחלים' עובר להם בראש החבר מהיחידה שהם מכירים, והם יודעים שהוא 'בסדר'".

יהדות וגבורה

גרשון אחראי גם לנישואיהם של כמה מפקדים, ומעשה שהיה כך היה: "יום אחד בא אלי אחד החברים בקורס, וביקש ממני שאשיא אותו. את הבקשה הוא נימק בכך שחברתו היא שמוצניקית ומסרבת בכל תוקף להינשא ברבנות. החבר הציע לה שיעשה זאת חבר דתי שלו מהצבא, והיא הסכימה, ואמרה: או החבר הדתי או בקפריסין. לא רציתי בהתחלה, אך לאחר התייעצות עם הרב ליאור הסכמתי, בתנאי שהיא תלך לשיעור אחד של הכנה לחיי משפחה.

"בסוף היא הסכימה, ובתיווכו של דרור ויינברג הבאנו אותה לרב קלנר מקריית משה בירושלים. הציפורניים שלה היו אכולות מרוב מתח. אמרתי לה: 'אל תסתכלי על הכיפה הענקית והזקן הארוך שלו. פשוט תקשיבי למה שהוא אומר'. הבחורה ישבה שם שלוש שעות, שאלה עוד ועוד וקבעה פגישות נוספות. בסוף חיתנתי אותם, ואחריהם בא מפקד נוסף, שערכתי לו את החופה בקיבוץ בארי".

אתה חושב שהצלחת להשפיע על מישהו מבחינה דתית?

"הקשר איתי לא שינה להם תפיסות עולם. הרב קוק מציין ארבע דרכים לקרב אדם לדת. נדמה לי שבדרך אגב הצלחתי לגרום להם לכבוד הדת וחיבת הדת, ואם כך – אשרי וטוב לי".

במהלך ההרצאה מציג גרשון את עובדיה, חייל פשוט בתעלה במלחמת יום כיפור, שנשאר לבד במוצב. הקהל מאזין בפה פעור לסיפור, האמתי – יש לציין, שבו הסגיר עצמו גנרל מצרי חשוב לידי עובדיה ההמום. סיפור זה הוא תמציתה של הגבורה היהודית, מסביר גרשון. כאשר רוחנו בקרב איתנה, האויב קולט את זה, ואז גם חייל בודד גורם לו לחשוב שעומד מאחוריו גדוד שלם, ולכן מוטב לו להיכנע.

מנין הקשר שלך לנושא הגבורה היהודית?

"התחום הזה תמיד עניין אותי. מאז ומעולם היה עם ישראל עם קטן, עם שלא חי על חרבו אלא על הספר דווקא. ובכל זאת שרדנו את כל הקרבות והמלחמות, והעמים שניסו להשמידנו נעלמו מעל במת ההיסטוריה. התופעה הזו היא תופעה מופלאה, והשילוב הזה בין אמונה וצבא, בין תפיסת היהדות לתפיסת המלחמה, משך אותי".

איך נולד כל הרעיון של ההרצאות הייחודיות שלך, הן מבחינת התכנים, והן מבחינת אמצעי ההמחשה?

"במסגרת הדרישות של קורס פו"ם נדרש כל חניך לחקור נושא צבאי מסוים, להגיש עליו ספר ממש, וחלק מהחניכים מתבקשים להציג בפני הקהל את מחקרם. במקרה ביקשו ממני להציג את המחקר שלי, בנושא הקרב בעמק הבכא. השתמשתי באמצעים של אז, שכללו שקפים במקרן: ציוד די עלוב ולא מרשים. אך אז גיליתי בעצמי את כושר הרטוריקה, המשחק והצגת הנושא בצורה מרתקת. זה היה בכל זאת ברמה קצת יותר גבוהה ממה שעשיתי כמדריך בבני עקיבא...", הוא נזכר.

ומוסיף לספר: "קיבלתי תגובות נלהבות על ההרצאה. שנה לאחר מכן התקשרו אלי מפו"ם, וביקשו שארצה שוב, על מנת להדגים לחניכים החדשים כיצד לעבוד. השם שלי התחיל להתגלגל בצבא, ופנו אלי מיחידות שונות בבקשה שאעביר להם את ההרצאה שלי. העברתי את הדברים שוב ושוב, ועם הזמן השתכללתי – אמצעים מתקדמים יותר ותכנים מחודשים".

להכניס את השומעים לחוויה

כשיצא לאזרחות, המשיך בר כוכבא לתת את ההרצאות כסיפורי מורשת קרב. הוא אסף חומרים בתחומים נוספים, וכך הרכיב עוד ועוד הרצאות. היום עומד מלאי ההרצאות שלו על תשע, במגוון נושאים צבאיים, כמו ירושלים בתש"ח, המרד הגדול, מלחמת יום כיפור ומלחמות דוד.

בסיומה של אחת ההרצאות שעסקה בירושלים בתש"ח, שהיתה מרגשת במיוחד, ניגש אליו אחד הנוכחים והניח על שולחנו תרומה בסך 15 אלף שקלים לציוד חדש. התרומה הזו עזרה לו לעבור למקרן שקופיות, שהיה יותר נוח ומרשים. לפני כשנה חלה התחדשות נוספת, והוא עבר למצגות ממוחשבות.

בנוסף לכך, מקפיד בר כוכבא להשתמש במוצגים אותנטיים עד כמה שמאפשרת ההיסטוריה כדי להכניס את הקהל לאווירה, ולעתים קרובות גם להלם קל. הוא שולף חרב רומית אימתנית, דורך קשתות ו'מיידה' אבני קלע בקהל. "חשוב לי שאנשים יבינו בדיוק מה היה שם, מה עבר על אלה שנלחמו בשדה הקרב של פעם, שייכנסו לחוויה", הוא מסביר.

איזה תגובות אתה מקבל בסיום ההרצאות?

"אני מעביר שיחה בסביבות תשעה באב על המרד הגדול, שהוא למעשה חורבן בית שני. האירוע הזה רחוק מאוד מבחינה היסטורית, ואנשים בדרך כלל לא מחוברים אליו. בשיחה הזו אני מזעזע אותם בכל הכוח בכוונה: פותח קברים, מראה את הגולגולות, מדגים מה עושים כלי הנשק לגוף האדם, ויש אנשים שפשוט בורחים באמצע מרוב זעזוע. את הילדים אני מבקש להוציא מראש.

"כשמגיעים לקטע של החורבן, אני ממלא את החדר בעשן, בקולות המהומה שהיו אז, אנשים נכנסים לזה, חווים מחדש את החורבן, פתאום זה אירוע קרוב ומוחשי מאוד. בסוף אחת הפעמים הללו, ניגש אלי מישהו ואמר לי: 'מאז שגדלתי, בכיתי רק פעמיים: בלוויה של אבא שלי והיום'. אחר אמר: 'פעם ראשונה שהרגשתי באמת מה זה תשעה באב'. אני רוצה שאנשים יבינו מה זה שבית המקדש נחרב".

יש גם תגובות מכיוונים אחרים: בעת שהעביר פעם הרצאה על ירושלים בתש"ח, נכח במקום בלי ידיעתו משה רוסנק, שהיה מפקד הרובע היהודי בתש"ח. בסוף הערב הוא קם וסיפר בעצמו כל מה שאירע שם, ואף הוסיף כמה תיקונים. גרשון אומר שעבורו היה זה רגע מפתיע ומרגש, לראות את במציאות את האיש ולתת לו את ההרגשה שלא שוכחים אותו ואת פועלו.

"לאחר הרצאה על מלחמת יום כיפור ניגשו אלי שניים. אחד אמר לי "אני הייתי שם, אתה מדבר שטויות", והשני לעומתו טען: "הייתי שם, ועכשיו לראשונה הבנתי מה קרה שם". אני לא מתיימר להציג אמת מוחלטת. אני משתמש בחומרים שיש לפני, ומנסה להעביר את הדברים כפי הבנתי".

שחקן בחסד עליון

גרשון מעביר הרצאות לטווח גילאים רחב מאוד. תוכלו לראות סבתות ונכדיהן יושבים אצלו יחד בהרצאה. דבר זה אינו סותר את העובדה ששני הדורות יושבים מרותקים לסיפורים, וצוחקים במקומות הנכונים.

איך אתה מתאים הרצאות מורכבות כל-כך לטווחי גיל כה שונים?

"אין לך מושג עד כמה לדבר עם ילדים ומבוגרים זה אותו הדבר. אנשים מבוגרים הם סך הכל ילדים גדולים. ודאי שפה ושם אני משנה כמה פרטים אם אני מעביר בבית ספר יסודי או באקדמיה, אבל בגדול כולם נהנים מאותם דברים. בקורס מ"פ אני מתחיל להשתולל על הבמה. ברבע השעה הראשונה הם לא מבינים מי זה המטורף שהגיע אליהם, אבל אחר-כך הם משתלבים ונהנים. אחרי שלוש שעות הרצאה הם מוחאים כפיים בהתלהבות".

ואפשר להבין למה: מדובר בשחקן בחסד עליון, שמשלב בדיבור השוטף סלנג עדכני, הומור, קולות מלחמה, וחיוניות בלתי פוסקת. סימן השאלה היחיד שאיתו נותר הקהל בסיום ההרצאה, הוא מתי גרשון מפסיק כדי לקחת אוויר...

קהל היעד שלו מגוון מאוד גם מבחינה חברתית: החל במהנדסי חברת 'קומברס' היוקרתית, דרך קורסי מפקדים בצבא וכלה בבתי ספר דתיים וממלכתיים וחוגי בית. אחד הקשרים המעניינים שלו הוא עם מכינות קדם צבאיות חילוניות, ובראשן המכינה על שם רבין, מכינה שמאלנית בהגדרתה – יותר מכל האחרות. גרשון ממחיש זאת כך ש"השמוצניקים הם האגף הימני של תלמידי המכינה".

הכל התחיל בגרשון, שפנה לדני זמיר, ראש המכינה, בבקשה להביא את התלמידים לחברון, להתארח יומיים במדרשה שאותה ניהל באותה תקופה. זמיר כמעט טרק את הטלפון כששמע שמהעבר השני מדבר מתנחל מלב לבה של חברון. לבסוף הוסכם על פגישה של שניהם בלבד.

גרשון: "נפגשנו בבית קפה בתל אביב וגילינו תהום פעורה בינינו. אמרתי לו: 'אני לא רוצה להחזיר אתכם בתשובה, לא לקרב ולא ליצור גשר. אבל אתה רוצה להכין תלמידים לחיים. איך אתה יכול לעשות את זה בלי להפגיש אותם פנים אל פנים גם עם אנשים כמונו? החבר'ה שלך צריכים לראות את אנשי חברון בעיניים, ולא רק דרך התקשורת'.

"דני השתכנע, אבל אמר שהתלמידים לא יסכימו להגיע לחברון. אמרתי לו 'אם אתה באמת רוצה – תצליח לשכנע אותם'. והוא הצליח. שאלתי אותו: 'אתם מעדיפים להתארח בקריית ארבע או בחברון?', והוא ענה: 'אנחנו מתארחים בחברון. לא נתארח במקום שבו קבור ברוך גולדשטיין'. התשובה שלו הממה אותי קצת, אבל הם הגיעו ליומיים בחברון.

"לקחתי אותם לסיור במערת המכפלה. זה היה הסיור הכי ארוך שהעברתי בחיים: שלוש וחצי שעות, והם לא הפסיקו לשאול שאלות. כנראה העובדה שאני סגן אלוף ואופן הדיבור שלי הצליחו להוריד ממני את הקרניים, והם פשוט רצו אחרי עם התנ"ך – איזה פרק, איזה פסוק. חוסר הידע הוא עצום". לאחר מכן הם ביקשו ממנו סיור, והוא העביר להם סיור בעמק האלה בעקבות מלחמות שאול ודוד
שם: "בשבילם התנ"ך זה סיפורי כיפה אדומה. פתאום הם ראו את התנ"ך חי בשטח. החבר'ה יצאו המומים". מאז מעביר גרשון, מתנחל מחברון, בכל שנה בקביעות הרצאה במכינה על שם רבין, על פי בקשתם.

ענף של משפחת זר

גרשון עובד מסביב לשעון: "אנחנו עדיין אנשי צבא", הוא אומר, "ובצבא אין הרבה זמן לישון". לצורך הפעולה הזו הוא מקדיש את הזמן שבין שתיים בלילה לשש בבוקר. עשרים השעות הנותרות מוקדשות להרצאות במכללות בתחום הידע שלו: היסטוריה בכלל והיסטוריה צבאית בפרט. בזמן הנותר הוא מעביר את השיחות העצמאיות שלו, והשנה הוא 'מהדק את החגורה' בהיקפן, מאחר שהוא מסיים את כתיבת עבודת הדוקטורט שלו בהיסטוריה צבאית באוניברסיטה העברית בירושלים.

בעונות הבוערות שלו: אלול, חנוכה וימי הזיכרון והעצמאות, הוא מעיד שהיומן שלו "מפוצץ", והוא מעביר 3-4 הרצאות ביום במקומות שונים. בקיץ הוא גם מדריך סיורים ליליים חווייתיים, שהם פרשה בפני עצמה.

הרעיון לפרויקט הזה התחיל בטעות, ממסיבת הפתעה שארגן לאשתו, שלומית, בנחל פרצים. במקום הופעל מקרן שקופיות לצורך שירה בציבור. אחד הנוכחים הסיט בטעות את המקרן, וגרשון עמד נפעם אל מול מסך ענק, שהיה בעצם מצוק שהואר על ידי המקרן. "ואז נפל לי האסימון", הוא אומר. אין כאן מקום להאריך, אך גרשון מעיד שמשתתפי הסיורים הללו נשארים עם חוויה עמוקה שחרותה בלבם.

חוץ מכל העבודה, גרשון הוא גם איש משפחה חם ואוהב. בבוקר בהיר זה בחברון הוא נשאר עם חלק מילדיו בבית. השאר נסעו עם אמא לעצרת למען נועם פדרמן. בין צילום לצילום רודף גרשון אחרי חן ישי הקטן, שמסתובב ברחוב בחופשיות כאילו מדובר בגן ילדים ענק ומוגן. אחר-כך הוא יושב על הדשא בחזית הבית, ואור ישראל מצביע על הפרחים שגדלו בצד הדשא. בשעת צהריים חוזרת אשתו עם שאר הילדים מירושלים.

אשתו של גרשון, שלומית, היא בת למשפחת זר המפורסמת. בהגדרה היא עקרת בית, אך למעשה מגדיר בעלה "היא הרוח ואני החומר". פעילותה הנרחבת בכל מה שקשור לחברון כוללת בין השאר את הקמת האנדרטה לזכר התינוקת שלהבת פס הי"ד, אחזקת 'מאחז הגיבורים' ליד ציר המתפללים בחברון והרחבת גבולותיה של שכונת אברהם אבינו, דבר שאנו מנועים מלפרט לגביו.

אחיה, גלעד זר, נרצח לפני כשנתיים בפיגוע ירי, אך גרשון מעיד שמשפחת זר היא משפחה חזקה, שממשיכה עם הפנים קדימה ולא מניחה לרוח נכאים להשתלט עליה. "התפיסה היא: נשפך דם – מה בונים? דם לא הולך לאיבוד. בינתיים יש כבר את חוות גלעד, רמת גלעד ודרך גלעד. כששלהבת נרצחה, שלומית אמרה שהיישוב ייבנה מהדם הזה, ונכנסה למקום שהוא כעת ביתנו החדש".

לבני הזוג בר כוכבא שבעה ילדים: אביטל (15), צור (13), אור ישראל (10), שקמה (8), אילת השחר (6), חן ישי (4), וגלעד חי הקטן, שקרוי על שם דודו ונולד בדיוק בדקה שבה התחילה אזכרתו ביום השנה בבית הקברות. הברית נערכה לו ברמת גלעד החולשת על בית הקברות בקרני שומרון, שם קבור גלעד, ובכיסא אליהו שניצל מקבר יוסף בעת שננטש.

והסמליות במשפחה לא תמה: היום בו נפצע גלעד בפעם הראשונה מירי היה היום בו נרצחה שלהבת פס, והיום בו נולדה שקמה בר כוכבא בשנית: הכדור שעבר דרך ראשה של שלהבת ודרך רגליו של אביה, יצחק פס, עבר גם דרך חולצתה של שקמה ובנס גלוי לא פגע בה. את החולצה המחוררת מראה גרשון בהרצאותיו ברחבי הארץ, מה שגורם לקריאות תדהמה מפי הקהל.

ההתבצרות מחלישה

אגב תפיסות מלחמתיות, גבורה ונחישות, נסחף גרשון לנושא הבוער בקרבו – חברון. הוא מתאר בהתלהבות את הקונספציה הביטחונית של אנשי היישוב היהודי בחברון, ואת עמידתם העיקשת למען הגשמתה. הקונספציה היא להישאר תמיד בעמדה התקפית ולא הגנתית, ולכן גם כשהיו יריות אל תוך בתי הישוב היהודי מגגות אבו סנינה הסמוכה, סירבו התושבים לשמוע על מגוון אפשרויות המיגון שהציע הצבא: חומת בטון, מיגון חלונות, רשת שתהווה מעין אקווריום מסביב לכל היישוב, רכב ממוגן ירי לילדי הגן, ועוד.

הצבא הגיע לידי אבסורד כשהבטיח לממן מזגנים לכל הבתים שחלונותיהם ימוגנו ולא יוכלו להיפתח בימי הקיץ. גרשון, שהיה מאנשי הביטחון של היישוב, הציע לנקוט בטקטיקת הגנה של שקי חול על החלונות: "שקי חול זה לא כמו מיגון. זה דבר נייד שנוכל להניח ולהוריד כרצוננו. וזה גם צעד מחאה נגד הקירות והחומות שרצה הצבא להקים". לאחר דיונים סוערים ביישוב, שנערכו תחת אש פשוטו כמשמעו, הוסכם להניח שקי חול על החלונות, וגרשון פיקד על המבצע. במילוי שקי החול, שהגיעו ריקים, השתתפו גם ילדי הגן בשכונת אברהם אבינו, שתרמו לשיפור המצב הביטחוני מארגז החול שלהם.

מה עומד מאחורי התפיסה הבלתי מתפשרת של סירוב מוחלט לכל אמצעי מיגון מינימלי?

"חברון היא עיר של כלל ישראל. אם תושבי חברון יהיו כל הזמן ממוגני ירי, המקום הזה יהפוך לשמונים משפחות בלבד, ולא נוכל להגן על כל היהודים שרוצים לבוא ולהתפלל על קברי אבות. חברון צריכה להיות מוגנת על ידי הצבא בלבד, והוא צריך לדאוג שהמרחב שלנו יחיה באופן נורמלי, וכל מי שרוצה להתפלל במערה יוכל להגיע באופן חופשי, בלי תלות בשכפ"צים, קסדות ושיירות.

"ההסבר האסטרטגי הוא, כפי שהסברנו גם לאנשי יש"ע שבאו לשכנע אותנו אז להתמגן, נובע מהגיון פשוט: כשהיו פגיעות אבנים – הצבא התייחס בחומרה. כשמכוניות התמגנו נגד אבנים, הצבא כבר לא מתרגש מזה. בסך הכל תיקון פחחות. זה מה שיקרה גם בירי: כעת הצבא מתייחס בחומרה למקרי ירי. אם נתמגן גם נגד ירי, הצבא יהיה אדיש, כי מבחינתו אנחנו מוגנים ולא תהיה פגיעה בחיי אדם".

כבדרך אגב מוסיף גרשון שהרכב ממוגן הירי שעליו ויתרו תושבי חברון הועבר לנצרים. כעבור תקופה מסוימת התקבל בחברון מכתב מתושבי נצרים, שהודו כמה צדקו אנשי חברון בסרבם לקבל את הרכב. מציאות החיים בנצרים כיום, של יישוב במצור שתלוי בליווי צבאי ומיגון אישי כבד, נובעת מעצם החלתו של המיגון בחיי היישוב וויתור על הדרישה מהצבא שיגן על המרחב.

בישיבות עם קציני ביטחון של יישובי יש"ע יצא גרשון חוצץ נגד גידור יישובים, שכן לדבריו: "קו הגנה תמיד ייפרץ, והגדר תגרום לצבא להירדם, ותשלול ממנו יכולת התראה והכרעה בזמן אמת, ולכן צה"ל חייב להיות קו ההגנה ביש"ע".

אם טרנספר אז בשקט

כהיסטוריון צבאי, מהי ההערכה שלך לגבי מצבנו במלחמה הנוכחית?

"אנחנו ננצח בכל מקרה, כי הקב"ה אוהב אותנו. השאלה מה יהיה מחיר הדמים. הקונספציה שלנו צריכה להשתנות, ומכיוון שאנחנו עם קשה עורף – לוקח לנו זמן להחליף דיסקט, אבל בסוף זה יקרה ואז ננצח. לצערנו, המערכת שמשמנת את החלפת הדיסקט היא דם. אבל אנחנו בדרך הנכונה. הייתי מאושר כששמעתי את אבי דיכטר בהרצליה, שאמר בפירוש שהקונספציה שלנו נגד הטרור היתה שגויה.

"השינוי התחיל כבר ב'חומת מגן'. לפני כן, החיילים עמדו בתוך הבתים שלנו והילדים ישנו בסלון, צמוד לקיר מתחת לחלון. בלילות לא יכולנו לנסוע עם אורות והיתה האפלה מוחלטת. הערבים הסתובבו עם רובים מאה מטר מאיתנו ויכלו לירות באופן חופשי. הלכנו ברחוב עם תחושה קרה בגב: יירו בי או לא יירו בי? ממש כך. עכשיו כבשו את חברון, ולא קרה לנו כלום. אפילו שנכנסנו לשטח איי, מה שכל-כך פחדו ממנו. החיילים מקבלים הוראות להרוג כל מחבל בלי חשבונות מדיניים, הורדנו את שקי החול. זה שינוי בתפיסה".

מה פתרון שלך למצב המלחמה המתמשך עם הפלשתינים?

"מבחינה אידיאולוגית, הערבים לא צריכים להיות כאן. אנחנו צריכים לבצע את זה בהתאם לתנאים הגיאופוליטיים בשטח. לדעת לנצל הזדמנויות שבהן כשנגרש ערבים זה לא יקפיץ אף אחד. למשל, כשערבים רקדו על הגגות עם הסקאדים כולם היו בעדנו, גם אם היינו מענישים אותם. גם אחרי מלחמת ששת הימים היה מצב דומה".

בתור מי שעוסק כל הזמן בנושא גבורה יהודית, אולי תוכל להסביר מהי בעצם אותה גבורה יהודית שאין לגויים?

"בהיבט הצבאי אין בהכרח הבדל בין עצם עשיית המלחמה שלנו לזו של הגויים, ורע מאוד אם היה הבדל. צבא הוא מקצוע. כמו שאין רפואה יהודית ובנייה יהודית, כיוון שהם מקצועות אוניברסאליים, כך גם הצבא הוא מקצוע אוניברסלי, ויהודים לא צריכים לשנות מהכללים שלו. אלא שלתוך הצבא אנחנו מכניסים סממנים יהודיים: כמו שבבנייה יש מזוזה בבית, וברפואה יש כפיפות לכללים הלכתיים מסוימים, גם בצבא צריך להכניס רוח יהודית. רוח של אמונה בצדקת הדרך, בשייכות של עם ישראל לארץ ישראל.

"צריך להבין שהמלחמה שלנו היא מלחמת בני אור בבני חושך, כמו שאומר הרב, שמלחמות ישראל הן מלחמות נגד המלחמה. שדה הקרב הוא גהינום, הוא לא מקום טבעי עבור עם ישראל, אבל אין ברירה. כדי לשחרר סתימה, צריך להכניס את היד לתוך הזוהמה. המלחמות נגד עם ישראל רוצות להוסיף טומאה וחושך בעולם, ואנחנו נלחמים כדי להוסיף אור בעולם. ככל שננצח יותר- ימהר האור להופיע.

"כך צריך לראות את המעשה הצבאי, וכשנלחמים ברוח זו ממילא לרוח הלחימה תהיה השפעה גדולה יותר. כשיש לך אמונה בכל רמ"ח האיברים בצדקת הדרך, גם אם אתה קטן וחלש פיזית אתה משדר לאויב דבר הרבה יותר גדול, וזה מבריח אותו".

המלחמה חישלה את העם

במצבו של עם ישראל כיום, עם כל הרפיון והחולשה של ההנהגה והעייפות והאדישות בעם, אתה מסוגל לזהות עדיין ניצוצות של אותה גבורה יהודית?

"אנשים שוכחים שלפני שפרצה המלחמה הנוכחית, עם ישראל היה מפורד ומפולג, קיצוני ועוין אחד את השני. רצח רבין, כל הסיסמאות שעפו ברחובות. הרקע למלחמה לא היה מקרי – ערפאת אמר: העם רקוב. מהלך צבאי קל והעניין נגמר. למעשה, קרה ההיפך: עמדנו נפעמים מול האחדות שגילה עם ישראל בשעות הקשות הללו. מה זה אם לא גבורה וחוסן יהודיים?

"צריך לזכור שרב המאחד על המפריד בינינו, גם אם זה לא תמיד נראה כלפי חוץ. עם ישראל התאחד כנגד הסכנה, וערפאת עמד מול קיר אטום שלא יכול לו. העם שלנו מורכב ומסובך, אבל זה מה שמעניק לו את היופי. זה כמו ההבדל בין תמונה בשחור לבן לתמונה צבעונית".