חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 73ראשיהפצה

מקדש כמעט - בגליון השבוע

מעצר בידי השב"כ, חשדות מכיוון המיין-סטרים ומחסור במימון לא מנעו מהרב ישראל אריאל מלממש את חזונו: הקמת מכון לחקר המקדש, שגולת הכותרת שלו – שיחזור כלי המקדש, כולל מנורת הזהב במידותיה המקוריות
25/12/03, 00:00
דוד חרמץ

עד שהרב ישראל אריאל הקים את מכון המקדש, ההמחשה הוויזואלית של מנורת המקדש היתה בראש וראשונה בתחום האחריות של גננות ישראל.

כל הורה שילדיו צלחו בשלום את גן הילדים מכיר בעל פה את רפרטואר מסיבות חנוכה: הדלקת נרות; מעוז צור; רקיעת רגליים למשמע 'סורה חושך'; הפעלה ראשונה – טיגון וירטואלי של לביבה לצלילי 'קמח קמח מן השק'; הפעלה שנייה – ריקודי סביבון לצלילי שטראוס; הפעלה שלישית – סחיבת לבנים לבניית בית המקדש והצבת המנורה.

לאחר מכן, בבית הספר, דואגים לעטר בחנוכה את קירות הכיתה, בין היתר, בציורי מנורת בית המקדש. וכשהמורה מגיע לפרשת עשיית המנורה, הוא מתעכב על כך שבצלאל הקפיד לעשות אותה מקשה אחת.

זהו. בכך, בעיקרון, הגיעה לסיומה המודעות הוויזואלית שלנו לכלי המקדש בפרט, ולבית המקדש בכלל.

בא מכון המקדש ומאפשר לתלמיד – כמו גם לבוגר – להיכנס למנהרת הזמן, להפליג כמעט 2000 שנה אחורה, ולהתרשם כיצד באמת נראתה מנורת המקדש; כיצד נראה המזבח; כיצד נראו כלי ניסוך המים.

השב"כ חשש ממזימה מחתרתית

מאז הקמת מכון המקדש בשנת 1988 פקדו את המקום מאות אלפי מבקרים. הרב מנחם מקובר, מנכ"ל מכון המקדש מזה 8 שנים, זוכר שלפני האינתיפאדה היו מגיעים לתערוכה של המכון 80 אלף איש מדי שנה.

לא רק מהארץ ולא רק יהודים באים להתרשם. הרב מקובר מספר שדווקא התגובות הרגשיות ביותר הן נחלתם של נוצרים אוונגליסטים, אוהבי ישראל ושוחרי המקדש. הקבוצות שלהם, הוא מוסיף, מגיבות בעוצמה רגשית מדהימה: קריאות התפעלות מוחצנות, מחיאות כפיים ואיך לא – מספרים מרובי אפסים על גבי הצ'קים הנשארים כתרומה.

דרך ארוכה עבר הרב ישראל אריאל עד שזכה להכרה רחבה זו. כשצצו בראשו המחשבות הראשונות להקים מכון שיחקור את נושא בית המקדש, היה זה לאחר חשיפת המחתרת היהודית והתוכנית לפוצץ את כיפת הסלע. העצבים הרגישים של מנגנוני הביטחון התקשו לקנות, באותה עת, רעיונות כמו לימוד נושא המקדש, הכנת כלי מקדש, כתיבת מחזורי מקדש וכיוצא בזה. וכך קרה שבעיצומו של שיעור, שהעביר הרב אריאל לבחורי ישיבה בנושא כלי המקדש, נכנסו למקום שב"כניקים ועצרו את הנוכחים בחשד לקשירת קשר להקמת בית מקדש, שלא על-פי התב"ע של עיריית ירושלים.

אבל ככל שחלף הזמן, הבינו הרשויות שלא בכל פעם שמישהו מתעסק עם לימוד וחינוך נושא המקדש הדבר חייב להתחבר לחתירה תחת אושיות המדינה.

ולפעמים מי שבתחילה מבקש לקלל נמצא בסופו מברך. הרב מקובר זוכר לטובה נציגת שמאל בעיריית ירושלים (שאת שמה הוא מבקש לא לפרסם) שהגיעה למכון כדי לדעת להיכן מועברים התקציבים של העירייה. במהלך הביקור, מספר הרב, נמסו מחיצות השלג וחברת המועצה ראתה שממש לא כצעקתה. יתרה מזאת: היא גם מצאה ערך חינוכי בלימוד הנושא "למרות שחייבים לסיים את הכיבוש ולהחזיר לאלתר את כל השטחים". לימים, באחת מישיבות מועצת העיר, היא גם נזפה באחד הנציגים החרדים, בעקבות הסתייגות שלו מסעיף התמיכה במכון המקדש.

מזבח מקורי במפעלי ים המלח

ניתן ללמוד על מידת השפעת מכון המקדש על פי מדד הנדבקים ב'וירוס' ההתעסקות בנושא. לפני כ-5 שנים פנה אל הרב ישראל אריאל מנכ"ל מפעלי ים המלח דאז, אורי בן-נון. בפיו של בן-נון היתה בקשה מקורית: אני מעוניין לבנות במפעל שלי דגם של מזבח ומבקש את עזרתך המקצועית. ואיך זה מתקשר למפעלי ים המלח? פשוט מאוד. על המזבח, כידוע, היה מלח כדי להמליח את הקורבן.

שנית – מזבח העולה עמד בעזרה, שלא היתה מקורה, וכדי למנוע את החלקת הכוהנים, שעלו לכבש המזבח, פיזרו עליו מלח. ממש כמו שנוהגים, להבדיל, עובדי עיריית ניו-יורק, המפזרים מלח בכבישי העיר בעת סופת שלגים.

ואמנם, אנשי המכון סייעו בהדרכה המקצועית ומסגריית מפעלי ים המלח הקימה את המזבח במידותיו התקניות כמו זה שניצב בבית המקדש: 30 מטר אורכו ו-5 מטר גובהו. למיטב ידיעתנו, מוסיף הרב מקובר, מאז חורבן הבית לא נבנה מזבח ע"פ התרשים המקורי ביחס של 1:1. המזבח הענק ניצב בגאון בחצר המפעל, עד שהגיע מנכ"ל חדש למקום והורה לפרק אותו.

בן-נון לא היה היחיד שנדבק לנושא. לפני כשנה וחצי צלצל הטלפון במשרדי מכון המקדש. בצד השני של השפופרת היה משרד הפרסום החרדי גל. יש לי לקוח שרוצה לבקר אתכם, אמר בני גל. מספר ימים מאוחר יותר הגיע למקום בחור חילוני בשם דורון מרדינגר, מנכ"ל חברת הצורפים. ובפיו הצעה: "בואו נשחזר יחד כלים של בית המקדש. המחקר עליכם, המימון עליי".

"אתה מבין", אומר הרב מקובר, "בחור חילוני שמוציא עשרות אלפי דולרים מכיסו לשם שמיים. אין לו מזה שום רווח מסחרי. כל המודלים הולכים לתערוכה של מכון המקדש".
-
עשרות אלפי דולרים?! אני תמה.

"וזה עוד כסף קטן", צוחק הרב מקובר, "הסיפור של המנורה עלה לנו מאות אלפי דולרים".
וכאן הוא מגיע לסיפור המופלא של שחזור מנורת המקדש.

משקל מנורת המקדש - העשויה כולה זהב - מספר הרב מקובר, הוא 42.5 ק"ג. "רק הזהב עולה בסביבות ה-500 אלף דולר". מכיוון שכסף כזה לא נופל כל יום מהשמים, החליטו במכון לבנות דגם מנחושת שיזכיר במשהו את הזהב, עד שירחיב ה'.

יום אחד מגיע טלפון מאוקראינה. על הקו - שליח חב"דניק מקומי שמספר כי במשרדו נמצא ברגע זה מיליונר יהודי בשם ואדים רבינוביץ', שהיה רחוק מיהדות ועתה במסגרת התקרבותו לדת הוא מבקש לתרום לעם ישראל תרומה גדולה וחשובה. הרעיון שהעלה רבינוביץ' בפני הרב היה לבנות מנורה שתוצב בעז"ה ביום מן הימים בבית המקדש.

בהשקעה של קרוב ל-700 אלף דולר ולאחר כחצי שנה הושלמה המלאכה. חנוכת המנורה היתה לפני 4 שנים, איך לא, בחנוכה. לאחר שהורד הלוט האדום בטקס חגיגי נגלתה למוזמנים מנורת זהב שתואמת 1:1 את הדגם שהיה בבית המקדש: 1.80 גובה; 1.5 מטר רוחב. אין מה לומר – קצת יותר מרשים, ממחיש ומלמד מהמנורה שבגן פרומה.