בשבע 74: הוי ארצי

חגי סגל , ז' בטבת תשס"ד

ארגון הצופים

ביום ראשון השבוע שודרה בקול ישראל ידיעה שעסקה בגזר הדין העתידי של אנשי ערוץ 7. נאמר בה כי לרוב הנאשמים "צפוי" עונש מאסר של שלוש שנים ושלושה מיליון שקלים קנס, וכי למנהל הערוץ, יעקב כץ, "צפוי" עונש של שבע שנות מאסר.

צורת הניסוח הזאת היתה מופרכת בעליל: האם עורכי המהדורה זכו להציץ בגזר הדין טרם פרסומו ברבים? האם בת קול משמים לחשה להם מה יפסוק השופט? ברור שהיה עליהם לנקוט לשון זהירה יותר, כגון "העונש המירבי הקבוע בחוק על עבירות אלה הוא ...", או "התביעה מבקשת להטיל על הנאשמים...", אך כאמור הם בחרו להשתמש במונח המטעה "צפוי".

לא מדובר בשגגה. ההתנסחות המוזרה היתה מעין נבואה המבקשת להגשים את עצמה. קשה להאמין שהיא התבססה על מידע שהעביר כתב שטח כלשהו. כל מי שנכח בבית המשפט בשלב הטיעונים לעונש היה אמור לדעת שאפילו התביעה ביקשה להטיל עלינו עונשים צנועים בהרבה. אבל העויינות כלפי ערוץ 7 שיבשה את שיקול הדעת המקצועי של עורכי קול ישראל, ולמחרת הם יצאו טמבלים. לא קשה לדמיין את העצב שהשתרר בחדר החדשות כאשר הגיעה לשם הידיעה על גזר הדין האמיתי, הבלתי צפוי.

עבודות שירות

בדיוק לפני 9 שנים יצאתי למשימה עיתונאית בחו"ל מטעם ערוץ 7: התלוויתי אל משלחת של משפחות שכולות מפיגועים שיצאה לאוסלו למחות שם נגד הענקת פרס נובל לשלום ליאסר ערפאת וכנגד השותפות הישראלית למעמד הזה. היו שם הורים שכולים מפיגועים קשים בעפולה, בירושלים, בעפרה. עמדתי לצידם עם המיקרופון שלנו באחד מקרנות הרחוב הראשי של אוסלו, בין המלון שבו התאכסנו חתני הפרס לבין בניין העירייה שבו התקיים טקס הענקת הפרס. הם צעקו באנגלית ובעברית "בושה, בושה".

בשלב מסוים חלפה לידינו משלחת של עיתונאים מישראל, רובם כתבים מדיניים בכירים, שהיתה בעצם חלק מהמשלחת הרשמית של ישראל לטקס. אחד המפגינים צעק לעברם: "למה אתם מדווחים רק על הטקס? למה אתם לא מזכירים גם אותנו? עשינו דרך ארוכה הנה מישראל כדי למחות". ואז, אחד הכתבים הללו, לא חשוב שמו כרגע, ענה לו בנימה הומוריסטית: "בשביל זה יש לכם פה את סגל, את ערוץ 7".

והאמת, הוא צדק. בדיוק בשביל זה הייתי שם, ובדיוק בשביל זה היה ערוץ 7. במשך כל השנים הטעונות האחרונות, שנות הוויכוח הגדול בין הימין לשמאל, ערוץ 7 מילא תפקיד שכלי התקשורת האחרים לא רצו למלא. על פי חוק רשות השידור, על פי כל תקנות האתיקה העיתונאית הכתובה והבלתי כתובה, הם כן היו צריכים לדווח על ההפגנה ההיא, על הקובלנות ההמוניות האחרות נגד תהליך אוסלו, אבל הם בקושי דיווחו, ואנחנו עשינו את זה במקומם. "החדשות שלא תשמעו במקום אחר", אמר הג'ינגל שלנו.

ותמיד האמנתי שאני אולי עושה משהו חריג מבחינה האופנה התקשורתית בארץ, אבל הרבה פחות חריג בכל מה שקשור לחוקי השידור, על כל פנים פחות חריג מכפי שיריבינו התאמצו תמיד לתאר אותנו. בית המשפט אמנם פסק עכשיו שאניית השידור שלנו עגנה בתוך תחום המים הטריטוריאליים של ישראל, אבל הרי אין ויכוח שהיתה בכלל אנייה, ומנקודת מבטנו עצם קיומה נועד להבדיל אותנו מתחנות לא מורשות המשדרות מהיבשה, ואך ורק מהיבשה. היא לפחות ביטאה רצון כן שלנו שלא להצטייר כמי שמתגרים באופן בוטה בשלטון החוק.

"הפגיעה המשמעותית ביותר של התחנה באינטרס הציבורי היתה בכרסום שהיא יצרה באמון הציבור בשלטון החוק", כתב השבוע השופט בגזר הדין. לאיזה ציבור הוא התכוון: לימין, שממילא לא רוחש אמון גדול למערכות המשפט השונות? לשמאל, שהשתוקק לסגור את ערוץ 7 בלי שום קשר למצבו החוקי?

אלפי הראיונות הרדיופוניים שקיימתי במרוצת השנים עם פוליטיקאים ועם אישי ציבור שונים – מימין ומשמאל - ובהם גם שרי משפטים ושרי תקשורת ושרים לבטחון פנים ושופטים בדימוס וראשי ממשלות בעבר ובהווה וקציני משטרה וקציני צה"ל ומי לא – שכנעו אותי שרק למעטים מאוד יש בעיה אמיתית עם מצבנו החוקי. אפילו מתנגדים מובהקים של הקו האידיאולוגי שלנו נקטו בהתחלה יחס לא נחרץ כלפי מצבנו החוקי. למשל, המשפטן משה נגבי. אחרי הפשיטה המתוקשרת על אנייתנו ב-1995, הוא כתב ב'מעריב': "החוק אמנם מאפשר לכאורה למשרד התקשורת לסגור את ערוץ 7, כפי שהוא מאפשר למשרד התקשורת לסגור עיתונים, אך ממשלה דמוקרטית אמורה להפגין איפוק מירבי בשימוש בסמכויות כאלה כלפי כלי תקשורת אופוזיציוניים" (מעריב, 2.8.95). האם היינו צריכים להיות קתולים יותר מהאפיפיור הנגבי?

ובכלל, קשה מאוד למצוא בארץ הזאת כלי תקשורת אחד, שאינו עובר על חוקים כאלה או אחרים. העיתונות המודפסת מפרסמת יום יום מודעות זימה בניגוד לחוק. כלי התקשורת האלקטרוניים מפירים תדיר את החוק לאיסור תעמולה ערב בחירות (כפי שקבע אשתקד השופט מישאל חשין); תחנות הרדיו האזוריות חורגות ברובן מתחומי השידור שהוקצו להן ואינן משלמות תמלוגים; כמעט כל ערוצי התקשורת מזלזלים בתקנות הצנזורה ועוקפים צווי איסור פרסום. אך מכולם הושב בקול גדול על ספסל הנאשמים דווקא ערוץ 7.

כשהיסטוריון חסר פניות יבוא לסכם פעם את תולדות ערוץ 7, ומן הסתם הדבר הזה ייעשה יום אחד, הוא בטח ישים לב שבשנות התשעים של המאה ה-20, שנות אוסלו, התנהל בארץ ויכוח נוקב, מר מאוד, בין ימין לשמאל, בין ערוץ 7 של המתנחלים לשאר כלי התקשורת, ובסיומו של הוויכוח הזה הושבו דווקא אנשי הערוץ על דוכן הנאשמים ונענשו. מה הוא יחשוב על זה? על הדמוקרטיה הישראלית באותם ימים? על הצדק?

פרס וקנס

לפני שלושה שבועות זיכתה אותי אגודת 'לדעת' בפרס ביקורת התקשורת 2003 (ותודה בהזדמנות זאת לכל המברכים). גורם אדיב במס הכנסה הבהיר לי שהפרס אינו פטור ממס, יען כי הוא הוענק לי בעניין הנוגע לתחום עבודתי השוטפת. אשר על כן נשאלת עכשיו השאלה האם אני רשאי לרשום כהוצאה מוכרת את הקנס הדרמטי שהוטל עלי השבוע בבית משפט השלום? אחרי הכל, גם הוא נבע באופן מובהק מעבודתי השוטפת.