בשבע 74: תחת כיפת השמים

טייסי קרב חובשי כיפה סרוגה הם כבר לא מחזה נדיר, אך חלקם היחסי עדיין קטן בהשוואה למצב ביחידות מובחרות אחרות. מהם השלבים היותר קשים בקורס? איך מתמודדים חיילים דתיים עם בעיית החיילות? ומה אומרים בחיל האוויר על הטייסים הסרבנים? סג"מ נ', בן הקיבוץ הדתי ובוגר המכינה בעצמונה שכבר הספיק גם להתחתן, מספר על הקורס הנחשק מכולם שאותו סיים לאחרונה.

עדי גרסיאל , ז' בטבת תשס"ד

לטייסים יש בדרך כלל חיתוך דיבור אופייני: הם מדברים בקול שקט ובוטח, בשפה ששזורים בה מונחים כמו 'מכפילי כוח','מאסה קריטית' ו'מנעד יכולות'. אני מכיר מישהו שטוען שהוא מסוגל לזהות בעלי כנפיים כאלה, רק מהאזנה למשפט או שניים שהם אומרים, אפילו בשיחה טלפונית.

את סג"מ נ', אני מניח שהוא היה מפספס. נ', חובש כיפה, סיים לפני שבוע את קורס הטייס ה-149, והוא עדיין נשמע כמו בוגר מערכת החינוך הדתית, כולל שנה וחצי במכינה הקדם-צבאית בעצמונה.

את סגנון הדיבור היהיר, יש לקוות, ייקח לו הרבה זמן, אם בכלל, לסגל לעצמו. הוא יליד צפון הארץ, ואחיו הגדול סיים לא מזמן את שירותו הצבאי כחובש קרבי. אחיו ואחותו הקטנים עדיין לומדים. הוריו עובדים ביישוב בתפקידים שונים.

"לא הייתי מאלה שמגיל צעיר חלמו להיות טייסים", הוא מספר. "ידעתי שאני רוצה ללכת לחיל קרבי, קיבלתי זימון למבדקי טיס, עברתי אותם, המשכתי בתהליכי המיון וכך, בלי תכנון מראש, מצאתי את עצמי בקורס". בדיעבד, הוא לא מצטער כמובן.

לעמוד על שלך בדרכי נועם

מה הקושי העיקרי בקורס?

"בעיקר הטיסות בחלק השני של הקורס. בכל טיסה אתה נמדד ונבחן מחדש, וזה יוצר מעמסה מנטלית לא קלה. היות שמדובר על פרק זמן ארוך יחסית, נוצר קושי פסיכולוגי. הקטע הפיזי של הקורס פחות קשה. אבל זה כמובן לא אומר שהוא קל".

איך זה להיות דתי בקורס טייס? היה לכם, למשל, מניין בכל בוקר?

"סך הכל הסתדרנו יפה. לא בכל ימות החול הצלחנו להתפלל במניין, אבל בשבתות הצטרפו אלינו חבר'ה מהבסיס ותמיד היה מניין. שיעורים מסודרים לא היו לנו, אבל השתדלנו ללמוד כל אחד לבד, בעיקר בשבתות. הבעיה העיקרית שלנו היו הבנות".

היו שלוש בנות שסיימו את הקורס.

"כן, אבל התחילו הרבה יותר. לבנות יש כמובן מגורים נפרדים, וגם כשנמצאים בשטח יש להן אוהל משלהן, אבל את המסעות ואת האימונים עושים יחד. זה לקח קצת זמן עד שהמפקדים תפסו את הבעייתיות של העניין, ובהתחלה היה לא נעים. אבל לא עשינו מהומות – פשוט הסברנו את הצרכים שלנו, ובסופו של דבר הבעיה נפתרה: העבירו את החבר'ה הדתיים לגף נפרד, בלי בנות".

היתה בקורס התייחסות לנושא הסרבנות, אחרי מכתב הטייסים המפורסם?

"היו לא מעט שיחות וימי עיון שהוקדשו לנושא. דיברנו על כך שהמוסריות של חיל האוויר בפרט והצבא בכלל עומדת במקום הראשון בסדרי העדיפויות. היתה גם ביקורת על דרך ההתבטאות של הטייסים הסרבנים, שקודם כל רצו לתקשורת, ובעצם ניצלו את הכנפיים שלהם כדי לקדם את הדעות הפוליטיות הפרטיות שלהם.

"אני באופן אישי חושב שזה כתם מכוער על החיל, ואני שמח שהתגובות למכתב הסרבנים הזה הראו שרוב מוחלט של העם ושל הצבא מתנגד לתופעה".

ובאופן פרקטי, מה יקרה אם תתבקש לדוגמה להפציץ גן ילדים שמסתתר בו מבוקש מסוכן?

"אני לא רוצה להיכנס לשאלות מבצעיות. אני יכול לומר רק שהיו במהלך הקורס דיונים שעסקו בדיוק בשאלות מעין אלה, והפתרונות ניתנו. יש לנו כללים מדויקים וקווים אדומים. צריך לזכור שגם כשאתה לבד באוויר, יש לך יכולת להתייעץ עם הממונים עליך כשישנה התלבטות מסוג זה. אם כי בסופו של דבר, את ההחלטה הסופית מקבל מי שנמצא בשטח. אבל אין שטח הפקר – לא יכול להיות מצב ש'טייס ימני' יפציץ ו'טייס שמאלני' לא".

לבנות בית ולתרום למדינה

המכינה סייעה לך להתמודד עם הקשיים בקורס?

"הלימוד במכינה בהחלט עזר לי לגבש את הקווים האדומים שלי ולהיות מסוגל לעמוד עליהם: כמו הקפדה על קביעת עתים ללימוד והימנעות משירות עם בנות בתנאים בעייתיים. לפני המכינה הייתי אולי מוכן להתפשר על דברים כאלה, אחריה כבר לא. כשאתה עומד על שלך בעניינים עקרוניים כאלה, המערכת מבינה ומסייעת לך".

במהלך הקורס גם הספקת להתחתן.

"כן, זה קרה בסוף השנה הראשונה, אחרי קורס הקצינים. החלטנו שאנחנו רוצים לשלב בין בניית בית לתרומה למדינה, והתייעצנו עם הרב רפי פרץ מעצמונה (ראש המכינה, ר' מסגרת) שמכיר את המערכת – הוא טייס קרב בעצמו. הרב רפי עודד אותנו ואמר שאנחנו מסוגלים. אני חושב שהוא צדק.

החתונה נערכה ביישוב של נ'. בין האורחים היו גם סגל הפיקוד של הקורס, ואחריה זכה נ' לחופשה בת שבועיים. נ' חתום לחמש שנות קבע, והוא יצטרך לנדוד עם אשתו בהתאם לבסיסים בהם יוצב.

סיימת את הקורס במגמת נווטות. אתה לא קצת מאוכזב?

"הנווטים במטוסי הקרב החדשים כבר לא ממש מסתכלים על מפות ומנווטים, אלא עוסקים במשימות מורכבות הרבה יותר, כמו הפעלת מערכות נשק, השלמת התמונה בקרבות אוויר, סיוע בבדיקה ותפעול מערכות המטוס בזמן המראה ונחיתה ועוד.

"באופן כללי, המגמה של חיל האוויר כיום היא להגיע למצב שבו בכל מטוס קרב יהיו טייס ונווט. כיוון שמטוסי הקרב הופכים להיות מערכות מתוחכמות יותר ויותר, שני אנשי צוות אוויר יכולים לתפעל אותם בצורה טובה יותר. לצורך כך פיתחו תורה שלמה שעוסקת בשילוב בין הטייס והנווט. אני לא מרגיש מאוכזב, התפקיד בהחלט מתאים לי".

הפוליטיקה מחלחלת לקורס? יש ויכוחים בין ימין לשמאל?

"לפעמים מדברים על פוליטיקה ויש קצת ויכוחים, אבל זה נעשה בעיקר בצורה של התבדחות. לא נתקלתי ביריבויות על רקע פוליטי, וזה גם לא משפיע על החברות בין החניכים".

קורסים עם סלקציה נוקשה

אין זה סוד שתדמיתו של הצבא נמצאת מזה כמה עשורים בירידה איטית. הימים שבהם כל תת אלוף או אלוף משנה שאך זה פרש היה מתלבט בין עשרות הצעות ממפלגות שונות ומהמגזר הפרטי חלפו. פרט לרמטכ"ל ולכמה אלופים בולטים, הופכת הקריירה הצבאית מפס הייצור של ראשי ממשלות, שרים ומנהלים בכירים, למקצוע לכל דבר.

העובדה שכ-50 אחוזים מקרב חייבי הגיוס לא עוברים את הש"ג בבסיס הקליטה והמיון תרמה גם היא לירידה בקרנו של צה"ל: כבר לא צבא העם, סך הכל עוד אפשרות להתפתחות אישית, שבעיני רבים לא נתפסת כאטרקטיבית במיוחד.

אבל אז, לפני יותר מעשור, חובשי הכיפות הגיעו. הם אמנם היו שם תמיד, אבל עכשיו הם כבר לא מוכנים להסתפק בתפקידים זוטרים ובהצלחות נקודתיות, אלא מכוונים גבוה – לכבוש את הפסגות. מלים כמו 'שליחות' ו'הגשמה', שנדמה היה שאופסנו בימ"חים נידחים יחד עם הזחל"דים ממלחמת יום כיפור, קיבלו משמעות חדשה. המהפכה שצברה תאוצה עם היווסדן של המכינות הקדם-צבאיות, כבר הביאה לתוצאות מרשימות ביחידות הקרביות ה'רגילות' והמובחרות, וגם בקרב הקצונה בדרגי הביניים.

גם בקורס הטיס, חובשי כיפות כבר מזמן אינם אטרקציה. את מה שנתפס עדיין כמבחן הגבריות האולטימטיבי בחברה הישראלית כבר סיימו לא יהודים (נווט קרב דרוזי בקורס הקודם) ובנות (בקורס האחרון בלבד הוענקו כנפיים לשתי טייסות מסוק חדשות ונווטת קרב רביעית).

ובכל זאת, הסטטיסטיקה הצה"לית מראה על תת ייצוג מובהק למגזר חובשי הכיפות. רק 6 אחוזים מבוגרי הקורס הנוכחי הם דתיים, וכך גם בקורס הקודם. בזה שלפניו היו רק 4 אחוזים. במטכ"ל, לשם השוואה, יושבים כיום שלושה נציגים מהציונות הדתית, וגם בסיירות מובחרות בולט מספר חובשי הכיפות, ולעתים אף עובר את מספרם היחסי באוכלוסייה.

בשלושת קורסי הטייס האחרונים, לעומת זאת, כרבע מהבוגרים הגיעו ממושבים וקיבוצים, הרבה מעבר לשיעורם היחסי בציבור, ואחד מכל שבעה(!) בוגרים הוא אח או בן של איש צוות אוויר.

ההסבר נעוץ כנראה בכך שקורס הטיס, שאורך שנתיים, ומהקורס הבא יימשך שלוש שנים (כולל תואר אקדמי) הוא כנראה המעוז האחרון של האליטות הישנות בצבא, ובגלל היוקרה שהוא עדיין משדר, מספר המועמדים אליו גדול והסלקציה קשוחה במיוחד, מה שמקשה על השתלבות חובשי הכיפות, למרות רצונם.

נ' לא בקיא בנתונים מקורסים קודמים, אבל הוא מוכן לגלות שאת הקורס שלו התחילו 30 חובשי כיפות. "מטבע הדברים הסינון בקורס מאוד קפדני, כך שהרבה פחות סיימו, אבל זה מראה על מגמה של השתלבות, על רצון הולך וגובר להגיע גם לפסגה הזו", הוא אומר. "וכפועל יוצא, המערכת מתחילה להיות מודעת יותר לצרכים של חובשי הכיפות ולהתחשב בהם".

רב עם כנפיים

הרב רפי פרץ, בן 48, ראש המכינה הקדם-צבאית בעצמונה, הוא סא"ל וטייס מסוקי יסעור במילואים. במכינה לומדים כ-150 תלמידים, ובשנים האחרונות היא הפכה, בהנהגתו של הרב רפי, לבית יוצר של לוחמים וקצינים דתיים שמשתלבים ביחידות המובחרות ביותר של צה"ל.

בעצמונה יודעים לספר על לא מעט טלפונים שמקבל הרב רפי מחניכיו לשעבר שנמצאים בקורסים שונים בצבא. הוא מייעץ להם בעניינים תורניים ואישיים, אך גם, במיוחד כשזה נוגע לקורס הטיס, בעניינים מקצועיים, מתוקף היותו טייס. ואולי זו אחת הסיבות שכתריסר מבוגרי המכינה הם אנשי צוות אוויר – נווטים וטייסים.

האם מטרתו הסופית היא יצירת קאדר של קצינים שישתלט על הצבא?

בראיון למעריב אמר הרב פרץ: "אני חרד למחשבה שמישהו מהמכינות שלנו הולך להשתלט על משהו. אנחנו רוצים להיכנס לתוך הנעליים, להיות חלק. כמו אלונקה שמתפנה מתחתיה מקום ואתה לוקח אותו. לא אכפת לי שבהנהגה המדינית יהיו חובשי כיפה. אכפת לי שיהיו אנשים ערכיים עם רצון לתרום, עם אהבת אדם ואהבת ישראל.

"אני רוצה לראות אנשים ערכיים, אידיאליסטים, אנשים שטובת האומה מול עיניהם תמיד, אנשים שיודעים להפריד בין הצד האישי לצד הציבורי, אנשים שנאמנים למדינת ישראל. אני יכול לספר הרבה על מה שחילונים מספרים על מפגשים שלהם עם חבר'ה מהמכינה. הם אומרים שאלה חברים בלב ובנפש וסומכים עליהם בכל דבר".

בסוגיית השירות עם הבנות, לפחות בקורס טיס, גישתו של הרב רפי לוחמנית פחות מזו של חניכו, סג"מ נ'. לדעתו, החיכוך בין הבנים לבנות בקורס טיס הוא קטן יחסית, בגלל שהטיסה היא מטבעה פעילות אינדבידואלית, שהדגש בה הוא על מצוינות אישית. רוח הצוות ואחוות הלוחמים מקבלים ביטוי נמוך יחסית ליחידות השדה הלוחמות, ולכן גם נדרשות פחות פעולות גיבוש בין החניכים והחניכות.

"כשבחורה טסה", הסביר הרב רפי בראיון עיתונאי את היחס המתון שלו לשירות בנות בצוות אוויר, "היא טסה עם כפפות, סרבל ומסכה, ומדברת עם פומית. הדבר היחיד שמבדיל אותה מהבנים הוא הקוקו שלה". אבל, הוא הדגיש בהמשך, אם חניך מתבקש לעשות מסע ניווט עם בת זוג, עליו לדרוש להחליף אותה בבן זוג.

ככלל, נראה שהרב רפי מעדיף להילחם לשינוי מתוך הממסד מאשר לעשות זאת בצורה חזיתית מבחוץ, ואולי זה אחד מסודות ההצלחה שלו. הוא מאמין בשיקוליו המקצועיים של הפיקוד הצבאי, ומשוכנע שגם בקורס טיס אין מגמה לדחוק את רגליהם של הדתיים למגמות פחות יוקרתיות. ואם מישהו לא מצליח מספיק, הרב רפי מציע לו לבדוק את עצמו ולשפר את כישוריו המקצועיים לפני שהוא מתחיל לקטר שמפלים אותו בגלל הכיפה.