חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 74ראשיהפצה

חיים יהודיים בצל המוות - בגליון השבוע

מה לוקח איתו יהודי במזוודה אחת קטנה ואחרונה? סידור קטן, תכשיט זהב, תמונות של אבא ואמא. הכל נזרק, הושמד. מה אי אפשר לקחת ממנו? מה יש במזוודות חייו הרוחנית? סיפור לחג, שירי שבת, ברכות הדרך. זה בדיוק מה שיש בסרט 'מזוודה שאי אפשר לקחת'.
01/01/04, 00:00
רויטל שנור

סרט דוקומנטרי על השואה. זיכרונות מגיא צלמוות, מחוץ תשכל חרב ובחדרים אימה.
אימה על המסך הקטן ובלב. הנער הישראלי הממוצע מתקשה לצפות בסרט כזה, אם בשל הקושי להיחשף לתמונות הזוועה המוקרנות על המסך ואם בשל הקושי להתחבר רגשית לחוויות מארץ לא נודעת, רחוקה כל-כך מזו שלו.

במרכז ללימודי השואה שבמכללה בירושלים הצליחו לעבור את המשוכה, והפיקו שלושה סרטים דוקומנטריים המלאים בחוויות שמצליחות לגעת. הסרטים מתעדים לא רק את החוויה ההיסטורית של ניצולי השואה, אלא גם ובעיקר את החוויה הרוחנית שלהם.

שלושה סרטים הופקו במרכז עד כה: 'מזוודה שאי אפשר לקחת' – סרט שורשים העוסק בחיים הרוחניים של הפרט והמשפחה בקהילה ובבית אבא; 'והיא שעמדה' – סיפורם של ניצולי שואה שביקשו לשמור את החירות גם בגטאות ובמחנות; והסרט 'שומרים על קשר' – המתעד עדויות של יהודים ששמרו על מצוות תפילין בשואה. סרטים נוספים נמצאים עכשיו בהליכי עריכה.

זיכרונות מהעיירה

מה לוקח איתו יהודי במזוודה אחת קטנה ואחרונה? סידור קטן, תכשיט זהב, תמונות של אבא ואמא. הכל נזרק, הושמד. מה אי אפשר לקחת ממנו? מה יש במזוודת חייו הרוחנית? סיפור לחג, שירי שבת, ברכות הדרך. זה בדיוק מה שיש בסרט 'מזוודה שאי אפשר לקחת'. חוויות מהחיים היהודיים שלפני החורבן, שליוו אנשים בתוך התופת ושימשו מקור לכוחות.

לאה דה לנגה, שהוסתרה בהולנד בבית גויים, מספרת לצופים בסרט: "ואז אני רואה זוג, גבר ואישה. ברגע מסוים הם גם רואים אותי, והאישה נופלת מהאופניים וגם הגבר יורד. ביחד הם עומדים ומסתכלים, ואני עוזבת את החלון ורוצה לברוח למקום שבו אף אחד לא יגיע אלי... [בהמשך, האישה הזרה מגיעה אל הבית ובני המשפחה הגויים משכנעים את לאה לצאת אליה] האישה הזרה נופלת על הברכיים שלה ושמה את הידיים על ראשי והיא אומרת משהו ששמעתי פעם, זה לא משהו שאני לא מכירה. היא אומרת: 'ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה' ואני אומרת: 'אמא, שבת שלום'".

עוד זיכרון מבית אבא מספר הרב משה פורטמן: "סיפרו לי: היה לך אח, קראו לו חומל. החומל הזה היה בן עשר כשהוא נפטר. לפני פטירתו הוא ביקש מאבא שירכיב אותו על הכתפיים, הוא רוצה להיפרד מהספרים. הוא נשק כל ספר ואז נפטר".

זה הצרור שליווה אותם כל המלחמה, צרור הזיכרונות. המילה הנצחה מקבלת משמעות עמוקה ביותר כשהיא אינה מציינת רק מפעל להנצחת העבר אלא גם מסמלת את הנצחיות של התוכן המוצג בסרטים. בר מצווה שיצפה בסרט כמו 'שומרים על קשר' ימצא בו כוחות למסירות נפש לשם מצוות הנחת תפילין, העוברת במסורת מדור לדור.

בלי תמונות זוועה

המרכז לחקר השואה במכללה משלב את הפקת הסרטים כחלק מפעילותו להכשרת מורים. נפגשתי עם דבורה מן ואסתר פרבשטיין, העומדות בראש המרכז. מן, מנהלת הפרוייקטים החינוכיים של המרכז, מאירה לי פן חדש בחשיבות התיעוד של החיים הרוחניים באירופה היהודית:

"אחד מהפרוייקטים שלנו הוא פרוייקט 'שורשים', שבו אנו מכשירים מורים מרשת 'שובו', רשת חינוך לעולים מברית המועצות שהיו מנותקים משורשיהם היהודים. דרך יחידות הלימוד והסרטים הם מתוודעים לחיי הרוח בעיירות הולדתם בטרם נכבשו בידי הסובייטים. לחלק מהעולים מברית המועצות יש שורשים במשפחות דתיות מאוד, שברחו ממערב אירופה במהלך המלחמה ובמשך השנים התערו ברוסיה הסובייטית ושכחו את שורשיהן. באמצעות הסרטים, הם פתאום מרגישים חיבור למקורות".

פרבשטיין מסבירה את חשיבות הסרטים, בעיקר למורים דתיים שרוצים לעסוק בחיים הדתיים בשואה: "אם את מחפשת סרט שקשור בחיים הדתיים בשואה, את מוצאת סרט פולמוסי, על הרבי מבעלז שברח. אבל על צד החיוב פשוט חסר.

"הסרטים שלנו מיועדים למורים שרוצים לדבר על הנושאים האלה בכיתה ואין להם אומץ. אנחנו רוצים להכניס לתהליך ההוראה את האמונה בשואה בצורה יפה, מכובדת ואמתית. מורים מפחדים מהנושא הזה. יש להם המון חוויות לתת, למה להם להיכנס לנושא הזה?"

גם על העדינות של הסרטים היא אומרת: "בסרטים שלנו אנחנו מציגים התמודדות אנושית שהצופה יוכל להזדהות איתה. אנחנו אפילו מקבלים תלונות לפעמים על כך שלא נתנו לראות את הדבר הנורא. בסרטים שלנו אין כמעט תמונות זוועה, כיוון ששיקולי הגודש האמוציונלי עומדים לנגד עינינו. אנחנו לא רואים ערך בתמונות זוועה. אנחנו באמת רוצים שיחיו את החוויה הזו בלי הטראומות שממילא קיימות".

הקול היהודי

המרכז ללימודי השואה הוא מרכז קטן בגודל וגם בתקציב. הם משתדלים לנצל כישורים של בנות מכללה שעובדות על פרוייקטים במרכז כחלק מהחובות האקדמיות שלהן. פרבשטיין ומן מרגישות שיש כאן שליחות גדולה, וההיענות של הציבור רק מדרבנת אותן להמשיך.

אתן חושבות שעשיתם מהפכה בתיעוד השואה?

מן: "כן, בפירוש. דוגמא אחת לשינוי שעשינו היא בסרט שעומד לצאת לאור עכשיו, 'הנער משה'. הסרט הופק על פי היומן של משה פלינקר. היומן הזה לא זכה לחשיפה משמעותית, ואנחנו הפקנו ממנו סרט ייחודי בשיתוף עם בני משפחתו ששרדו.

"זה יומן שמכיל חוויות רוחניות. יש בו הרבה פילוסופיה ועמקות, מדהים לגלות שכל משפחתו של הנער משה שרדה את השואה, והוא, היחיד שלא שרד, הותיר אחריו יומן משמעותי כל-כך שנשמר. משום מה זה הוא זכה להתפרסם, ואולי גם הסרט שאנחנו מפיקים עדיין לא יהפוך אותו ל'רב מכר', אבל גם אם הוא יוקרן לציבור יותר מצומצם, עשינו משהו חשוב".

ישנם קווי דמיון רבים בין היומן של משה פלינקר לבין זה של אנה פרנק. איך זה שהיומן של אנה פרנק זכה לתהודה גדולה רבה כל-כך והיומן של משה פלינקר לא זכה?

פרבשטיין: "אבא שלה מצא את היומן ודאג לפרסומו, זה החלק הידוע. אבל אני חושבת שיש עוד צד: אפשר לספר את הסיפור של השואה בכמה קולות. אנה פרנק היא נערה יהודייה, אבל הסיפור שלה מסופר בקול אוניברסאלי. הוא סיפור על חופש לעומת סורגים ועל אהבה לעומת בדידות. זה סיפור מדהים שכל בני הנעורים יכולים להתחבר אליו.

"הקול שלנו הוא הקול היהודי, ולא רק הקול היהודי אלא הקול של היהדות. הרבה שנים לא התעניינו בקול הזה, ועכשיו מתעניינים. מטבע הדברים, הקהל של זה מוגבל. אנחנו מאמינים שבתוך הקול היהודי יש גם קול אוניברסאלי, שעוסק בערכים חשובים ומדבר במונחים יהודיים. יחד עם זה, קורה דבר מפתיע: אנשים רבים מתעניינים בקול היהודי. אני לא יכולה להגיד לך אף מילה של מסכנות כאילו לא מתעניינים או לא רוצים".

מתייחסים לפן שנשכח

כשאתן בונות יחידת לימוד או מפיקות סרט, אתן עומדות מול מאגר חומרים שנאספו מאז השואה. הרגשתם שחסר לכן חומר על החיים התורניים? יש לכן ביקורת על האופן שבו נאסף חומר עד כה?

פרבשטיין: "התהליך שאנחנו עוברים שונה מכל תהליך של מוסד אחר להכשרת מורים. בדרך כלל המוסד עומד מול חומרים מוכנים. אנחנו מתחילים את העבודה מאל"ף. אנחנו מחפשים אנשים, יש לנו תחקירנים. את יכולה לראות פה מסביב תיקים שלמים של חומרים מקוריים שאספנו. עד שאנחנו מגיעים לשלב ההפקה, שבו אנשים אחרים מתחילים לעבוד על סרט, אנחנו עוברים דרך ארוכה מאוד.

"אני רוצה לציין שיש לנו הרבה הרבה עזרה ונכונות מצד המוסדות מסביב. הקשרים שלנו עם 'יד ושם' הם קשרים של אמון ותמיכה, הסרטים שלנו מבוססים על חומרים שהם נתנו לנו ללא פרוטה. אנחנו גם נותנים להם חומרים שלנו. אני חושבת שהם מבינים שמה שהצטבר אצלנו חשוב להם וחשוב לעם ישראל.

"מוסד נוסף שמשתף איתנו פעולה הוא 'גנזך קידוש ה" בבני ברק. אנחנו בשיתוף פעולה גם עם ספילברג וארכיון העדויות, ואפילו לוחמי הגטאות משתפים פעולה איתנו. היתה לנו הזכות שדרכנו הם מזרימים חומר רב על אמונה בשואה. מי שמבקר שם היום לא יוכל הגיד שאין שם התייחסות לפן הזה".

דבורה מן, מנהלת הפרוייקטים החינוכיים של המרכז, היא בעלת תואר מוסמך לספרות השואה. אסתר פרבשטיין, מי שעומדת בראש המכון, למדה באוניברסיטת בר אילן ובאוניברסיטה העברית לתואר מוסמך ביהדות זמננו. מן ופרבשטיין מרצות במכללה בקורסים אקדמיים, וחלק מן הסרטים וחומרי למידה שהמרכז מפיק הם פרי יצירות של תלמידותיהן. מן עובדת גם על עבודת דוקטורט, במסגרת לימודי המשך באוניברסיטה העברית. פרבשטיין העדיפה שלא להמשיך לדוקטורט, מה שלא מונע אנשים מלהזמין אותה להרצות בכנסים בין לאומיים כמו זה שהתקיים לפני כחודש באוניברסיטת חיפה.

את המחקר המרשים שלה, שמשתרע על פני 656 עמודים, היא פרסמה כספר, 'בסתר רעם' בהוצאת מוסד הרב קוק. בספר היא עוסקת בסוגיות שונות מתחום חייהם של יהודים מאמינים בתקופת השואה.
בהקדמה לספרה היא מציינת ש"גישה אל מקורות רבניים וניתוחם בכלים היסטוריים היא משימה מורכבת ביותר, ופענוחם דורש מיומנות טקסטואלית בספרות הרבנית כמו גם התמצאות בתכנים".

דומה כי המחברת עומדת בקריטריונים הללו. פרבשטיין עצמה היא נצר למשפחת אדמו"רי גור, בתו של רבי יהודה אריה היינה ונינה של ה'אמרי אמת'. האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' עצמו, ניצל מן התופת במבצע הברחה מיוחד (ראה מסגרת). מן הצד השני היא נשואה לרב משה מרדכי פרבשטיין, ראש ישיבת 'חברון' הנודעת. טרם מינויו לראשות ישיבת 'חברון' היה הרב פרבשטיין ראש הכולל לדיינות בפסגות.

בפתח הספר היא כותבת תודות לילדיה, למוריה ולבסוף לבעלה: "לבעלי הרב, שהעניק לי את הדחיפה לחקור, את האומץ לכתוב ואת הכוח להמשיך, וטווה קשרים בין תורת עולם לחיי עולם". במשפט הזה היא מתמצתת עיקרון ששזור בספר כחוט השני.

בספר היא מתעדת עובדות היסטוריות בצד שאלות, כגון אם ראוי להציל מנהיג עדה או שיש להשאירו עם עדתו בעת צרה, אם וכיצד ניתן למנוע ילודה בעת סכנה, אם מותר למסור מספר מסוים של יהודים על מנת להציל את השאר – שאלות הלכתיות ומוסריות שבהם עסק העולם התורני בזמן השואה.

תשובות ללא שאלות

בספר שלך את עוסקת בהרבה שאלות, אך בסרטים אנשים לא מדברים על התלבטויות שהיו להם, אפילו ברמה ההלכתית. מעבר לשאלות הלכתיות, הסרטים מעוררים שאלות אמוניות שאינן מטופלות בהם. יש בסרטים הרבה תשובות על מה שנתן לאנשים את הכוח, אבל אין בהם סימני שאלה.

פרבשטיין: "יש שלוש דרכים לדבר על אמונה בשואה: לדבר על כוחם של מאמינים, לדבר על ספקות בשואה ולנסות לבנות את שני הדברים יחד. אני מצאתי שיותר מדי סרטים על השואה עסקו בשאלה איך איבדו את האמונה. אני חושבת שבשביל זה לא צריך סרטים. השואה היתה ניסיון קשה מאוד, ואנשים איבדו את האמונה. מספיק כתבו על האנשים שאיבדו את אמונתם בשואה.

"אנחנו מקום קטן שמיועד למורים דתיים, ואנחנו רוצים לספר על האנשים שהחזיקו באמונתם. יחד עם זה, כיוון שהשאלות האלו קיימות, והן חייבות להתעורר בכיתה, אנחנו מלווים את הסרטים ביחידות לימוד, ושם אנחנו מביאים חומרים נוספים, כמו מקורות בחוברות.

"יש מורים שמעניין אותם הדיון ההלכתי, ויש גם מידע על אופן איסוף התמונות לסרט למורים שמעוניינים לעסוק בזה. הסרט הוא חלק מיחידת לימוד. אמנם אנשים עושים בו שימוש גם להנצחה ולטקסים, אבל מבחינתנו הוא חלק מתהליך חינוכי של צעירים דתיים בנושא תודעת השואה".

מן מוסיפה: "הסרטים מוצגים למורים במסגרת סדנאות, שבהן המורים מנהלים דיון על השאלות שהעלית. בהשתלמויות שלנו המורים מטפלים בקושיות שמאחורי הסרטים ולא מתעלמים מהן".

אחת הדילמות היחידות מופיעה בסרט 'שומרים על קשר', שם מספר אליהו הרמן, ניצול ממחנה מאטהאוזן: "אותו היום לא ידעתי אם מותר לי להניח תפילין או לא. בשורה שלי, בתוך ד' אמות, היו גוויות. מותר לי או לא? למדתי בשולחן ערוך שמי שיש לו מת קרוב באותו היום פטור. כאן לא היו קרובי משפחה שלי, אבל הם היו כל-כך קרובים אלי... חיכיתי עד החושך, אולי יבוא איזה פיתרון, ואז אמרתי שאני מוכרח. בכל זאת הנחתי את התפילין בין המתים. אמרתי לעצמי: הקב"ה יסלח לי, והנחתי את התפילין בפעם האחרונה במחנה".

הגבורה האחרת

ההיצמדות למצוות התפילין בסיכון עצמי גדול היא דוגמה אחת מני רבות למסירות נפש על קיום מצוות בשואה. המאבק לאסוף גרגירי שומן כדי להדליק נר חנוכה והניסיון להימנע מאכילת חמץ בפסח מוצגים בסרטים כמעשי גבורה. בכך הם ממשיכים קו שבלט בהנצחת השואה כבר משנות השבעים, אולי אחרי משפט אייכמן, אולי אחרי מלחמת יום כיפור; קו שנותן הגדרה אחרת למושגים גבורה ועמידה יהודית.

למה בשנות החמישים היתה נטייה להדגיש את הגבורה שבמאבק המזוין מעבר לפרופורציות שבהן הוא התרחש בפועל?

פרבשטיין: "אי אפשר לנתק את זה משני דברים שהיו במציאות של סוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים. המציאות של מדינה לוחמת על קיומה, שאידיאל הכוח שלה, אידיאל צה"ל ואידיאל העמידה נגד האויב היו בראש מעיניה, ואולי באותם ימים הם היו הכרחיים. לכן מי שבא ובידו סיפורים של מרד התחבר מהר מאוד לחברה ולצבא, הוא היה שייך לכאן.

"כל האחרים ייצגו את מה שדמות הצבר שללה, את הגלות ואת המסכנות. אני חושבת שצריך לראות את זה בהקשר של הזמן, ולא רק לכעוס אלא להבין שזה בא מהמציאות של התקופה. זה צד אחד. צד שני, שאולי קצת קשה יותר, הוא שקבוצה מסוימת של ניצולים, בעיקר מקרב הלוחמים והפרטיזנים, טבעה את המושג 'כצאן לטבח' ונתנה לגורל שלה משקל גדול מאוד, והם שעמדו בראש מפעלי ההנצחה. הם עמדו בראש 'יד ושם' ובראש 'לוחמי הגטאות', ואני חושבת שהם לא היססו להטיח אשמה באחרים ולגדל את עצמם על חשבון המוני הנספים.

"מדינת ישראל עברה שינוי ערכי וחשיבה מחדש, לטוב ולרע. החברה עברה משהו שאולי אפשר לקרוא לו פלורליזציה של השואה, ההבנה שנעשו דברים שונים על ידי קבוצות שונות, וצריך לתת לכל קבוצה את מקומה; שאין בעלות על זיכרון השואה, צריך רק להיות הוגנים עם העובדות. היום יש יותר לגיטימציה גם מצד 'יד ושם' ו'לוחמי הגטאות' לערוצים נוספים של הסיפור".

קברניטים בספינה טובעת

אדמו"רים וראשי חסידיות היו דמויות בולטות במזרח אירופה, ולא רק בקרב היהודים. הגויים המקומיים ידעו בדרך כלל לזהות את ראשי החסידויות, ועם פרוץ גלי האנטישמיות התנכלו להם במיוחד. גם המשטר הנאצי לא חסך שבטו מהם.

רוב אדמו"רי החסידויות נשארו עם עדותיהם ונספו בשואה. שלושה אדמו"רים גדולים נצלו בזכות השתדלויות של חסידיהם ושל גורמים בעולם: הרבי מסאטמר, הרבי מבעלז והרבי מגור. אחד המניעים להצלת הרבנים היה המחשבה שהצלתם תאפשר להקים את החסידות מחדש, ואכן האדמו"רים שנצלו הצליחו לשקם את החסידויות, וחסידויות בעלז וגור הפכו לגדולות ולמשפיעות גם בארץ.

בפרק 'קברניטים בספינה הטובעת' שבספרה מביאה פרבשטיין את סיפורי ההצלה בצד הסיפור של מרבית האדמו"רים, אלה שנשארו בעמק הבכא. למשל, סיפורו של הרבי מסלונים, שסירב להציל את נפשו וכתב: "אפשר שטעיתי כשנשארתי פה, אבל מה אעשה כי טפליי תליי בי (ילדי תלויים בי – הכוונה לחסידיו)". גם הרבי מרדומסק, הרבי מפייסצנא והרבי מקומרנא סירבו לצאת בטענה ש"עמם אנכי בצרה".

הרבי מגור, שהיה חולה מאד בעת המלחמה, נהג לבקר בארץ לעתים תכופות, ואף התכוון להשתקע בה בשנת תרצ"ו, אך תכניתו לא יצאה לפועל. הרבי ניצל בזכות פעילות דיפלומטית, שכללה השתדלות אצל השגריר האמריקני והאיטלקי ואצל דיפלומטים פולנים. הרבי יצא עם אשתו, בניו וחתניו.

הפרק הזה הוא דוגמא טובה לדרך ההוגנת שבה מנותחות הסוגיות בספר. מצד אחד מובאות כאן טענות הביקורת על האדמו"רים שנצלו, ומצד שני מובאים השיקולים שבעד ההצלה. העובדות ההיסטוריות שמוצגות באופן מאוזן מעמידות בפרופורציה הנכונה את מספר האדמו"רים שברחו מול אלה שנשארו.

נס ההצלה של הרבי מגור מסופר באופן מקצועי, בלי רמז לכך שמדובר בסבא רבא של המחברת. מעשה זה מקבל איזון כאשר אנו מתוודעים לכך שהיה זה בתחילת המלחמה, כשעוד לא היה ברור שכולם נועדים לשמד, לכן הושארו הכלות בארץ ונסעו רק הגברים. כמו כן, היא מציינת שכמה מחשובי החסידים, ביניהם הבן הבכור ואחי הרבי, סירבו לצאת והמשיכו להנהיג את העדה בהעדרו.


לא שופטים את עם ישראל

הספר 'אות קין', שנכתב על ידי וזלמן בסוף שנות השמונים, מגולל כתב אשמה כנגד הנהגת הציונות העולמית והסוכנות היהודית בימי השואה. אמנם, מודה המחבר, לא ניתן היה להציל רבים, אבל ניתן היה לעשות יותר ממה שנעשה.

הוא טוען שהידיעות על שואת אירופה הגיעו לארץ מעט מדי ומאוחר מדי, בשל חוסר תשומת לב מקרית או מכוונת של העיתונות בארץ. עוד הוא טוען, שמדיניות הענקת אשרות יציאה ומעבר הפלתה לרעה יהודים חרדיים, מתוך מגמה ברורה ליצור בארץ יישוב ציוני משוחרר. גם על הנהגת יהודי ארה"ב הוא קובל, בטענה שהם לא עשו די כדי למחות על הזוועות.

אתן עובדות עם אוכלוסיה דתית-חרדית. נתקלתן בטענות על כך שניסיונות להציל את היהדות החרדית מן התופת נכשלו בגלל חוסר שיתוף פעולה של ההנהגה הציונית?

פרבשטיין: "אי אפשר שלא להיתקל. אבל לדעתי, המבקרים החמורים ביותר של זה הם אלה שמנסים להגן על זה. אני לא צריכה ללכת ל'אות קין', שהוא ספר פולמוסני מאוד, אני יכולה ללכת לדינה פורת, שכתבה את 'הנהגה במלכוד'. דווקא הספר הזה, שבא להגן על ההנהגה, מעורר שאלות רבות על ההנהגה.

"במהלך ההשתלמויות שלנו למורים אנחנו נתקלים בשאלות רבות כאלה. אני רוצה לציין שגם בזה קל מאוד להיות קיצוניים. צריך לזכור שבהנהגה הציונית היו כאלה והיו כאלה. כואב לנו מאד שיצחק גרינבוים עמד בראש ההנהגה, וברור מה היתה הגישה שלו, אבל מצד שני אנחנו משתדלים לא לשפוט את עם ישראל בנושאים האלה.

"כשמשקל הדיון עובר לחפש אשמים בעם ישראל, הוא מסיח את הדעת מן האשמים העיקריים. אנחנו צריכים קודם כל לזכור מי עשה את זה, מי הביא את עם ישראל למצב הזה. לכן, אנחנו לא מתעלמים מהשאלות אבל נשתמש בספרים היסטוריים ולא בספרים פולמוסיים. אין לנו עניין לחפש יהודים אשמים".