בשבע 74: תפילה של חייל

הרב אריה הנדלר , ז' בטבת תשס"ד

ביום ראשון הקרוב יחול יום הקדיש הכללי, יום שבו אנו מקדשים את שמו הגדול של בורא עולם. לזכרם של אותם שיום סילוקם לא נודע נספר סיפור:

פעם אחת באו גדולי ישראל לפטרבורג לעמוד לפני ניקולי קיסר, ועדיין לא היה שם בית תפילה קבוע אלא זה של חיילותיו של ניקולי, שנקראו קנטוניסטים שנשבו בינקותם לעבודת הקיסר. נתכנסו אותם הגאונים והצדיקים להתפלל שם ביום הכיפורים. כשהגיעו לתפילת נעילה, נתנו חכמים עיניהם באחד מהם שיעבור לפני התיבה. אמרו חיילותיו של ניקולי: ודאי שראוי אותו צדיק שיעבור לפני התיבה בתפילה קדושה זו, אלא שאדם אחר יש בתוכנו שקידש שם שמים ועמד בנסיונות הרבה וביסורים קשים שאפילו צדיקים גמורים לא היו יכולים לעמוד בהם, יעבור הוא לפני התיבה, שאין שליח ציבור הגון לתפילה זו יותר ממנו; ראו כמה מכות הוכה, כמה פצעים עשו בו שיעבור על דתו, והוא עמד בייסורים בשביל כבוד שמו יתברך. הציצו וראו שכל גופו מוקף פצעים כחגורה וכל איבריו מלאים חבורות. מיד אחזתם חלחלה גדולה ואמרו יעבור הוא לפני התיבה ויתפלל בעדנו, שאין שליח ציבור הגון ממנו.

קודם שהתחיל לומר קדיש פתח ואמר: בנוהג שבעולם אדם מתפלל על בנים חיים ומזונות, אנו על מה נתפלל? אם על בנים – הרי רוב שבנו פנויים, על חיים – הלוא טוב מותנו מחיים, על מזונות – הרי יש לנו קיסר שנותן לנו מזונותינו. אלא על מה נתפלל יתגדל ויתקדש שמיה רבא? ריבונו של עולם, עליך נתפלל.

סיפור זה, המתאר את תפילתו של הנתפס לעבודת הצבא בצבא הקיסר ניקולי, חושף בפנינו את המשמעות העמוקה של הקדיש. הטור פירש את נוסח הקדיש: "יתגדל ויתקדש הוסד על פי המקרא והתגדלתי והתקדשתי, האמור במלחמת גוג ומגוג, שאז יתגדל שמו של הקב"ה דכתיב 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'. שמיה רבא – יש מפרשים 'שם יה רבא', שאנו מתפללין על שם יה שאינו שלם שיתגדל ויתקדש ושיחזור להיות שלם, והיינו לעת הגאולה שינקום מעמלק שנשבע שלא יהיה השם שלם עד שינקום ממנו, דכתיב 'כי יד על כס יה', שאין הכסא שלם ואין השם שלם אלא לאחר שינקום ממנו, ואז יהיה השם שלם וגם הכסא".

הקדיש הוא תפילה לחשיפת שם ה' בעולם כולו. במצב הגלות, נסתרת ההופעה האלקית ואינה מגיעה לידי ביטוי, הסתר המביא לידי חילול השם. אומות העולם רואות את מצב עם ישראל ואינן חשות את המעמד המיוחד שיש לו, ומתוך כך מתחלל שם אלקי ישראל. הקדיש בא להשלים את החסר הזה, בתפילה לתיקון ולהופעה מחודשת של הבורא בעולם.

הקדיש מביע את הרצון להגיע לשם גדול. עמלק שם יד על השם, ומתוך כך הופך השם הגדול לשם קטן. משם הוי"ה לא נותר לנו אלא שם קטן, י"ה, כמו שאמר הפסוק "כי יד על כס יה". הרצון המובע בתפילת הקדיש הוא להשלמת השם.

בתורת החסידות דובר רבות על הצורך להתפלל על גלות השכינה. החסידות לימדה את האדם כי התפילה אינה צריכה להיות מכוונת אל מערכת החסרים של האדם, אלא כלפי מצב האלקות בעולם. האדם צריך להפנות את משאבי התפילה שלו לשם השגת השלמות של המציאות האלקית בעולם.

הסיפור שלנו מביא את תפילת הקדיש מתוך פיו של אחד מן החטופים לעבודת הקיסר ניקולי. מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא (מלכות הארץ כמלכות השמים). חטיפת הילדים לעבודת הקיסר סימלה יותר מכל את ההתמסרות שתבע הקיסר מנתיניו. הילד התחנך מגיל קטן למחויבות לפקודותיו של הקיסר ולרצונו. רצונו הפרטי של הילד נבלע בתוך המגמה החינוכית הכללית של הקסרקטינים הצבאיים. חייו של החייל אינם שווים לו דבר, רצונו אינו אומר לו כלום. דבר אחד הוא יודע: את רצון הקיסר ופקודתו. את המהלך הזה מגייס בעל התפילה שלנו בעמידתו לפני בורא עולם בתפילת הנעילה. אין לו בעולמו דבר משל עצמו; אין לו רצונות משל עצמו, אין לו אישה וגם אין לו ילדים. יש לו דבר אחד בעולמו, יתגדל ויתקדש שמיה רבא.