בשבע 74: על דעת עצמי

דניאל רותם , ז' בטבת תשס"ד

אירוע אחד, הרבה צדדים

הצד הצבאי: נניח לרגע לשאלה אם החיילים ידעו שמדובר ביהודים, ונלך על הנושא העקרוני. אסור לירות בפעילי שמאל המפגינים נגד גדר ההפרדה, גם אם הם מתנהגים באלימות ופוגעים בגדר. כשההפגנה היא בעיקר פוליטית פנימית, גם אם משתתפים בה פלשתינים, יש לעשות הכול על מנת להשאיר את האש החיה מחוץ למשחק.

צד ימין: היום יורים באנשי שמאל, ומחר יירו במפגינים פורעי חוק וסדר מן הימין (כן, יש גם כאלה). ומי שהצדיק השבוע את הפגיעה בפעיל השמאל גיל נעמתי, יתקשה לשכנע את הציבור שהטיפול במתנחלים צריך להיות שונה. חבל שהקולות הזועמים נגד הירי באו דווקא מן השמאל, כי במקרה זה יש צדק בזעמו, ואין מראה קשה יותר לאנושות כולה מאשר יוסי שריד צודק.

צד שמאל: גם רבים מאותם אנשי שמאל שזעקו נגד הירי המיותר, עשו זאת אך ורק בגלל שהפצוע היה משלהם. אם חיילים או שוטרים היו יורים ופוצעים איש ימין במהלך הפגנה פרועה, היו מגיבני השמאל יוצאים נגד המפגינים ומביעים תמיכה בהתנהגות כוחות הביטחון. ושוב, חבל שאפילו באירועים כאלה, הדיון הציבורי לא חוצה מפלגות אלא רק חוצץ בין המפלגות.

הצד הפלשתיני: נכון, אם הפצוע היה פלשתיני ולא יהודי-ישראלי, כל השיח התקשורתי והציבורי היה אחר. ולא, זאת אינה גזענות. יש הבדל גדול בין הפגנה לאומנית של אויבי המדינה היהודית לבין התפרעות ילדותית של איזו חבורת חסמב"ה שמאלנית, שעולמה הרוחני הושפע משילוב קטלני של קרל מרכס וסרטי האחים מרקס.

הצד של המפגינים: למרות כל האמור למעלה, יש לקוות כי מעז ייצא מתוק, ושחברי ארגון 'אנרכיסטים נגד הגדר' הבינו את המסר הקשוח ושיננו אותו היטב לקראת הפעם הבאה. אגב, אם גיל נעמתי היה אנרכיסט אמיתי, הוא לא היה בא בטענות על הירי של צה"ל, שהיה פעולה אנרכיסטית מדרגה ראשונה.

אשם בדיבור

התקשרו אלי מאיזו חברת סקרים, לא יודע באיזה עניין, ומיד אמרתי שאני לא מעוניין להשתתף. כבר מזמן החלטתי לא לשתף פעולה עם סקרים, כי ממילא שמעון פרס מנצח בכולם. אלא מה, ייסורי המצפון אינם מרפים לרגע. שעות וימים אחרי אותו טלפון, אני עדיין חושב: אם רק הייתי עונה לאותו סקר, אולי הייתי יכול להשפיע על משהו בעולם. ומתי כבר יש לי הזדמנות להשפיע על העולם, במדור שלי בעיתון? הצחקתם אותי.

בעצם, כל ההטרדות הטלפוניות שאני זוכה להם חמש פעמים ביום – מסוכני מכירות ועד גובי תרומות – מכולם אני יוצא עם רגש אשמה, לא חשוב מהי תגובתי באותן שיחות. אם תרמתי – בטח הפקדתי את מספר כרטיס האשראי שלי בידי נוכל; לא תרמתי – הפסדתי מצווה חשובה והגדלתי את ממדי העוני בישראל; קניתי – שילמתי הון עתק על משהו שאני לא צריך; לא קניתי – אולי הפסדתי את הצעת הקנייה של חיי ; לא קניתי אבל הקשבתי – סתם בזבזתי את זמני וזמנו של הסוכן המתקשר.

בבקשה, אל תתקשרו יותר! אני לא מסוגל לחיות עם האשמה.


שאלה אחת קטנה

מכבי תל-אביב תובעת מאבי נימני מאות אלפי דולרים על ההפסדים בגביע המדינה ובגביע הטוטו ועל ההדחה במוקדמות ליגת האלופות. רגע, ומה עם הגביע הבין-יבשתי? זה הולך ברגל?

אדוני הלא צעיר

ברחוב הומה אדם שמעתי קול מאחוריי: "היי, אדוני!" מיד הסתובבתי, רק כדי לגלות כי הקריאה לא כוונה אלי אלא לאדם אחר. המשכתי בדרכי בלי להקדיש לעניין מחשבה נוספת.

רק מאוחר יותר, ניסיתי להבין אם ההסתובבות שלי לעבר הקול היא חלק מתהליך הפנמה כלשהו של גילי המתקדם. ניסיתי להיזכר אם גם בגיל 12, או אפילו בגיל 25, הייתי מסתובב למשמע הפנייה כבדת הראש "אדוני". כבר הצלחתי להתרגל לכך שנהגים באוטובוס הפסיקו לשאול אותי אם אני רוצה כרטיסיית נוער. אבל "אדוני"? ממתי אני מצפה מאנשים לקרוא לי "אדוני"?

אחרי מחשבה ארוכה, הגעתי למסקנה: אני אכן עובר תהליך הפנמה כואב של התבגרותי הביולוגית. נכון שגם בגיל 12 כבר הסתובבתי לכיוון קריאות "אדוני" ודומיהן, אבל אז, למען השם, לא חשבתי על העניין הזה כל כך הרבה!

חמסה עלינו

א. קו ההגנה במשפטו של סדאם חוסיין יהיה כנראה: לא רצחתי, פשוט היתה רעידת אדמה.

ב. בתיכון בירושלים חגגו את חג החנוכה עם עץ אשוח. מבחינתי, את תקציב השנה הבאה שלהם הם צריכים לקבל לא ממשרד החינוך אלא מסנטה.

ג. מהדורת החדשות של ערוץ 2 הורחבה ל-45 דקות כדי להגדיל את כמות הפרסומות. בהקשר זה, קצת אירוני לשמוע שבמהדורה המורחבת יהיה "דגש על איכות סביבה, תרבות וסגנון חיים".

ד. בתוכנית אירוח פופולרית בצרפת הופיע קומיקאי כשהוא מחופש ליהודי חרדי ובמועל יד קרא "הייל ישראל". בהתחשב בתפקיד שמילאה ארצו במלחמת העולם השנייה, הוא בטח התכוון להחמיא לנו.

ה. עדות אישית: במו עיניי ראיתי את 'הארי פוטר' החדש כשהוא הולך ברחוב וסוחב אתו ילד.

יודע את מקומי

כבר בגילו הצעיר מגלה בננו נטיות מוסיקליות מובהקות, אם כי לא בררניות דיין. אם ניתן לשפוט מהבעת השאנטי שעל פניו, מעניק היורש יחס כמעט זהה למוצארט, אירוסמית', הבנות של צביקה פיק ושיר הפתיחה מהטלטאביז, עם עדיפות קלה לטלטאביז. לכן, כמעט בכל פעם שאני מבקש להפסיק את בכיו או סתם להרדים אותו, אני מתחיל לשיר לו שיר ערש. אמנם אני לא באמת יודע לשיר, כפי שיכולים להעיד כמה מחבריי-לשעבר הטובים ביותר, אבל לבני הקט זה לא ממש אכפת.

בינינו, הילד הקשיב פעם לשירי אסף אמדורסקי ונשאר בחיים, וזה אומר שהוא מסוגל לשמוע הכול.
אלא שכאילו לא די בכך שאינני זמר – גם אנציקלופדיה למילות שירים אני לא. למעשה, אני כמעט לא זוכר מילים של להיטי מבוגרים או אפילו שירי ילדים, אולי למעט שלוש המילים הראשונות בשיר 'עוגה עוגה'. מצד שני, אני יכול לנצל את חוסר שליטתו של היורש בשפה העברית (הוא עדיין צוחק כשאני קורא לו "שמנצ'יק"), ומשום כך אני נוהג לחבר מילים חדשות ומקוריות ללחנים הוותיקים. הנה שיר
לדוגמה:

"נומה נומה בני היקר / נומה נום כי קר / וגם אבא רוצה לישון / ומוציא לשון".
יפה, לא? אולי לא הלורד ביירון, אבל בהחלט מספיק בשביל הילד. הנה עוד אחד:

"שן נא ילדי, עצום ת'עיניים / וכשתישן נוריד ת'גרביים / וכשתקום תבכה כמו תינוק / ונבקש ממך קצת לשתוק".
כפי שניתן לראות, תהליך האלתור דורש יצירתיות לא מבוטלת וגם שמירה קפדנית על שני חוקים עיקריים: שהשיר יהיה בחרוזים, ושרעייתי לא תשמע אותו. התינוק אולי לא ייעלב מהמילים, אבל אמו בהחלט יכולה להיפגע בשבילו. במקרה שהיא נמצאת באזור, ואני לא מוצא מילים נחמדות להכניס לשיר, אני נוטה לשלב מעט ג'יבריש:

"לילה טוב, לילה טוב / לילדי החמוד / לילה טוב, יקירי / ימאדי ימאדוד".
אם תשאלו אותי, לא מעט להיטי אירוויזיון התחילו בדיוק כך.