אימהות נגד שחיקה

הבן החייל של ציפי דגן נשלח לעקור את חבריו ממאחז מצפה יצהר ופגש ביניהם גם את אחיו. בנה הקצין של מרים זיסמן חזר עם טראומה מהעימות בחוות גלעד, והחליט שלא להאריך את שירותו בצבא. הורי חיילים מימין ומשמאל מאוחדים בדרישה לחסוך מבניהם את המצוקה הרגשית והאידיאולוגית ולהשאיר את צה"ל מחוץ למשחק הפוליטי של עקירת מאחזים.

עפרה לקס , ה' בשבט תשס"ג

ימים אחדים אחרי הקרב המר בין יהודים בחוות גלעד, הופיע הרמטכ"ל, רב אלוף משה יעלון, בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. יעלון הצהיר בפני הוועדה כי חיילים רבים שהועסקו במשימות הקשורות ללחימה בטרור הועברו לפינוי מאחזים, וגילה שהאירוע בחווה היה טראומתי עבור חיילים וחיילות שנטלו בו חלק.

א' היה בעיצומו של קורס קצינים כשנשלח עם חבריו הצוערים לחוות גלעד במוצאי שבת ההיא, לפני שנה וחודשיים. משפחתו של א' אינה 'מתנחלת' בפועל, אבל היא בהחלט תומכת נלהבת במתיישבים ובמטרותיהם. בשבת שבסיומה התרחש הפינוי התארחה המשפחה ביישוב קדומים. בדרך הביתה, כשראו בני המשפחה את כלי הרכב הצבאיים מגיעים לחוות גלעד, חככו בדעתם אם לעלות למקום כדי לחזק את יושביו. המשפחה, שלא העלתה על דעתה שא' נמצא שם, לא הגיעה בסופו של דבר למאחז. ואולי טוב שכך...

"למחרת התקשר בני כשהוא ממרר בבכי" מספרת מרים זיסמן, אמו של א', ומבהירה: "בחור בקורס קצינים, שכבר עבר דברים קשים בצבא, לא בוכה בקלות". א' סיפר לאמו שפגש במקום את הרב אבי רונצקי ושאל אותו כיצד עליו לנהוג לאור הפקודות שקיבל. לדברי א', אמר לו הרב לפנות 'בצורה פסיבית' את הנוכחים, בבחינת 'שב ואל תעשה'.

א' עשה כדבריו, אך כשחבריו החלו לחטוף מכות, הוא הרגיש לא בנוח עם חוסר המעש והלך לנסות ולמנוע את האלימות. כשהתקרב א' למקום, הוא ראה ששניים מן המכים מוכרים לו היטב. אחד מהם הוא חבר עוד מתקופת גן הילדים והשני שירת עמו פרק זמן ניכר בצבא ואף ישן איתו כמה חודשים באותו האוהל.

"החברה' האלה באו לחזק את אנשי המקום", אומרת זיסמן, "וברור שאם בני לא היה באותו רגע בשירות צבאי, גם הוא היה מגיע לאותה מטרה". למרות ההכרות המוקדמת והתפיסה האידיאולוגית המשותפת, 'חבריו' של א' לא חסו גם עליו. הם הורידו לו את הכיפה, העליבו אותו והכו אותה. "יחד עם זאת", דואגת זיסמן להזכיר, "היתה שם ילדה שהלכה והביאה לו כיפה אחרת".

פרט לפגיעה שספג מחבריו, כאב א' את העובדה שנאלץ לפעול נגד כל היקר לו. "הוא בכה לי: 'אמא, אני פיניתי את ספר התורה מבית הכנסת'. בכיתי יחד איתו, אבל גם ניסיתי לנחם אותו ואמרתי: 'מזל שהידיים שלך פינו אותו ולא הידיים של מישהו אחר'".

איחוד משפחות קורע לב

מה שכמעט קרה אצל משפחת זיסמן, התרחש בפועל אצל משפחת דגן. חצי שנה מאוחר יותר, במצפה יצהר, נאלץ מוישי החייל לפנות את יוסי, אחיו האזרח מן המאחז. החבר'ה של מצפה יצהר גדלו יחד עם מוישי, ויוסי דגן והרגישו אצלם כבני בית. האח האזרח, שלא פילל שמוישי, שמתעסק בדרך כלל במשימות סיכול טרור, יימנה עם מפני המאחז, הלך לחזק את חבריו ביום הקשה כל-כך עבורם.

ציפי, אמם של השניים, מספרת: "שמעתי מה היה כמה חודשים קודם לכן בחוות גלעד ולא רציתי לראות את החייל שלי, מוישי, עובר את אותם הדברים. כשנודע לי שהוא שם, פשוט התפללתי שה' ישמור עליו". יוסי הבטיח לאמו שיחזק גם את חבריו וגם את אחיו.

גם המראות במצפה יצהר לא היו קלים. "למקום הגיעו כמה פרובוקטורים, וממש נאבקו בחיילים", מספרת דגן. "יוסי ומוישי התחבקו וחיילים בכו. לא היה קל לראות שגוררים חברים שלך על הרצפה. יוסי אמר למוישי שאין ויכוח על הצד האידיאולוגי-דתי, ושקיום פקודה של הצבא זו מצווה. מוישי לא חשב לסרב פקודה, כי זה מנוגד לערכים שלנו".

מוישי וחבריו החיילים לא שוחררו לביתם בתום פינוי מצפה יצהר, בגלל התרעה על ניסיון חדירה של מחבלים ליישוב. החיילים נשארו להגן ולהילחם למען אלה ששעות קודם נאבקו עמם. "זה אבסורד", אמר למוישי חייל אחד שהיה עמו בג'יפ.

רק כעבור מספר ימים, כששב הביתה, נאות מוישי לדבר על הנושא עם אמו. הוא סיפר לה שזה היה הרגע הכי קשה שהיה לו בצבא, "והוא חווה דברים לא קלים בצבא", מחדדת אמו, "כולל איבוד חבר. מוישי היה מאוד מדוכא ממה שראה, וחוויית הפינוי ומה שהביאה עמה פגעו בו מאוד".

בסוף השבוע שבו היו שני הבנים בבית, מצאה עצמה המשפחה מתווכחת על נושא פרדוכסלי: "דובר על כך שהציות לפקודת הפינוי היא מצווה שהיא גם חילול ה', ושאולי היה עדיף שמוישי לא יהיה שם עם כיפה. זה היה ויכוח מאוד ארוך וכואב", אומרת דגן. "ולי הכי כואב שזה מצב שלא צריך להיות, שהמדינה לוקחת חיילים במקום שוטרים ושמה אותם מול אזרחים".

מה ההבדל בין משטרה לצבא?

"החיילים מגיעים לצבא למשימות הגנה ותו לא. אם חייל דתי צריך להגן על רוחצים בים בשבת, הוא יעשה זאת. אבל ברגע ששולחים חיילים לעקירת מאחזים – זו משימה שאין לה קשר עם ביטחון. החיילים הולכים עם כל המוטיבציה להגן על בני עמם, ולא ייתכן שהממשלה תיתן להם לשרת צד פוליטי זה או אחר. היא גורמת להם לנזק נפשי וקורעת את הצבא".

מי יגן על החיילים?

המקרה של משפחת דגן זכה לחשיפה נרחבת באמצעי התקשורת, ובעקבות כך הגיעו טלפונים של הזדהות מאמהות ומאבות שדגן הכירה, וגם מכאלה שלא. אחרי כמה ימים החליטה ציפי דגן החליטה להקים ארגון שיביא לכך שחיילים לא יעסקו במשימות לא להם. "שיתפתי כמה חברות, ואז פניתי לחברי כנסת".

לארגון קראה דגן 'אמהות של חיילים' ולא, אין לארגון קשר ל'ארבע אמהות': "לאמהות יש כוח, יש להן זכויות ועוצמה שאין לאחרים בהגנה על בניהן. אפילו אמהות מ'ארבע אמהות' יכולות להסכים על כך איתנו. אם אנחנו לא נגן על הילדים, מי יעשה זאת?"

דגן, אגב, גם מוחה על פעולות שיטור אחרות שנדרשים החיילים לבצע, כמו עמידה במחסומים ופיזור הפגנות (ראו ערך 'גדר ההפרדה'), אבל היא העדיפה להתמקד בנושא אחד ולא להתפרס על מגוון תחומים.

מאז הוקמה התנועה, הצטרפו ל'אמהות של חיילים' עשרות אמהות ואבות. הורים לחיילים וגם הורים 'סתם', ימניים וגם כאלה שלא. בכל פעם שהממשלה עושה קולות של עקירת מאחזים, שב הנושא ועולה גם הוא על סדר היום.

גילה, עובדת סוציאלית מצפון הארץ, שמעה על ההתארגנות מפיה של דגן, ולאחר שעיינה בדברים החליטה לתמוך ביוזמה. גילה עצמה נפגשת עם פלשתינים ומזדהה עם שאיפתם להקמת מדינה, אך דעותיה הפוליטיות אינן סותרות את העובדה שמטרות הארגון נראות לה צודקות. בנה של גילה עתיד להתגייס בעוד כמה חודשים, והיא לא היתה רוצה לראות אותו במצבים שהוזכרו, מתוך חשש שאלו ישפיעו עליו לטווח ארוך.

"בגיל 18 אדם כבר גיבש לעצמו השקפת עולם, אולם היא עדיין יכולה להיות מושפעת מדברים שהוא רואה וחווה". גילה חושבת שבהקשר הזה יש לדאוג לחייל הימני יותר מלחברו השמאלני: "לאדם ימני יהיה קשה מאוד לפעול נגד ההשקפות שלו. לשמאלני זה עשוי להיות קל יותר".

הפינוי יעמיק את הקרע בעם

גם זיסמן ודגן דואגות למי שלא משתייך למחנה הפוליטי שלהן. זיסמן: "מלבד העובדה שקשה לצוות על בן אדם להילחם בצורה כל-כך רצינית נגד דברים שהוא מאמין בהם, צריך לחשוב רגע על בחור חילוני שלא מכיר את האוכלוסייה. מה נחקק בזיכרון שלו מכל החוויה? שהמתנחלים הם אכזריים, אלימים, ברוטליים... והרי בסופו של דבר אנחנו עם אחד".

דגן: "הצבא הוא כור היתוך. חיילים מכל המגזרים והדעות עוברים הכל יחד למען המטרה שלשלמה התגייסו, אולם בעקבות המשימה הזאת מתפתחת טינה למה שהם עושים ולציבור שהם צריכים לפנות, וזה מפלג את העם. אני פחות דואגת לחבר'ה שלנו. בטווח הארוך אני דווקא דואגת לאלה שהם לא משלנו; פתאום זורקים אותם למערבולת של שנאה. לא שנאה", היא מתקנת את עצמה, "חוסר אחריות משווע".

יש לכן גם טענה מצפונית כלפי הצבא, שלפיה החיילים נאלצים לבצע פקודות הסותרות את ערכיהם. זה מזכיר את טענות הסרבנים, אם כי לא את התנהגותם.

זיסמן: "זה משהו אחר לגמרי, משום שאפשר לעמוד במחסום בצורה עדינה ואפשר לבצע את תפקידך כמו בן אדם, ובכך למזער את הנזק שנגרם לפלשתינים. אבל בפינוי מאחזים אי אפשר".

מדוע אתן עוקפות את בעיית האלימות כלפי חיילים בעת עקירת מאחזים, ומסתפקות בהחלפת החיילים בשוטרים?

זיסמן: "אני חושבת שאין לנו רשות להילחם בחיילים. אני הולכת להפגנות ומעודדת את תלמידי לעשות כן, אך לא לנהוג באלימות. הייתי עדה לכמה הפגנות שקטות, כשפתאום משום מקום הגיעו פרובוקטורים והחלו לנהוג באלימות. גם שני הבחורים האלו שהבן שלי פגש בחוות גלעד הם מהקיצוניים שבחברה. החייל הזה עשה בעיות גם בתור תלמיד וגם בצבא.

"בכל מקרה, צריך לעבוד בכל המישורים. צריך גם לעבוד על זה שבכלל לא יהיו פינויים, אבל אם צריך לפנות, שלא החיילים יעשו את זה".

שינוי דרך חקיקה

במסגרת פעילותן פנו 'אמהות של חיילים' לכמה חברי כנסת. הראשון שהשיב להם היה אורי אריאל. הוא אמר להן שמשתמשים בחיילים בגלל שהם כוח נוח, זמין וזול, אבל הצדק איתן וצריך להלחם בתופעה.

האמהות החלו לפעול, וכתבו לכלל מקבלי ההחלטות בתחום: לראש הממשלה, לשר הביטחון ולרמטכ"ל ואפילו לאלוף פיקוד המרכז ולמפקד אוגדת איו"ש. מכולם התקבלו תגובות לקוניות, בסגנון 'הנושא בטיפול', קו נטוי 'בבדיקה'. אותי ככתבת, אגב, לא זיכו שר הביטחון וצה"ל אפילו בתגובה הדלה הזו.

בעקבות חוסר ההיענות החליטו האמהות לשנות כיוון ולפעול בקרב חברי הכנסת כדי להסדיר את העניין בחקיקה. כאן נפלו דבריהן דווקא על אוזניים קשובות. הן גילו כי חבר הכנסת איוב קרא מן הליכוד עובד על הצעת חוק בנושא. האמהות נפגשו איתו והגיעו לנוסח שהוסכם על כל הצדדים.

מפתיע, אך חבר הכנסת קרא התעורר לנושא דווקא מזווית אחרת, זו של המפונים: "באחת הישיבות של ועדת הפנים של הכנסת נערך דיון על פינוי של אחד היישובים שהתנהל בצורה אגרסיבית, כולל זה ששוטרים היו שם ולא הזדהו. שמענו עדות של מתיישבת שהיתה שם עם בעלה. שניהם הוכו, ולא היה מי שיטפל בתלונותיהם.

"בעקבות זה החלטתי להגיש הצעת חוק שתסדיר את פינוי המאחזים. לפי ההצעה, הפינוי ייעשה רק באמצעות שוטרים שיהיו חייבים ללבוש מדים ותגי זיהוי. המשטרה היא שנועדה לפעול בקרב אזרחים, ולא החיילים".

קרא גם סבור שפינוי מאחזים על ידי הצבא גורם לצבא נזק תדמיתי, וכרב סרן במילואים ונכה צה"ל הוא טוען שלא צריך לערב את הצבא בוויכוח שכולו פוליטי ואזרחי. קרא כבר הניח את הצעת החוק על שולחן הכנסת, ובזמן הקרוב היא תובא להצבעה. הסיכויים שהיא תתקבל, הוא מעריך, גבוהים מאוד.

הנהלים כבר קיימים

חבר הכנסת אורי אריאל, שלדבריו העלה את הנושא "עוד בתקופה שאילן בירן היה אלוף פיקוד", טוען שכמו שלא יביאו חיילים לפיזור הפגנה בתל אביב, לא צריך להביא אותם כשמדובר בהתקהלות של אזרחי ישראל ביש"ע. לדברי אריאל חלה התקדמות בנושא, ולאתרי הפינוי מביאים יותר שוטרים ופחות חיילים, אבל הוא לא מסתפק בכך. אריאל סובר שאין צורך בהצעת חוק, ודי לעגן את הדברים בנהלים ובתקנות. הוא עצמו מבטיח להעלות את הנושא בוועדת הפנים של הכנסת.

אתה לא חושש שהסדרת הדרך בה יפונו מאחזים תביא ל'הכשרת' פינוי היישובים?

"לא, אני לא חושש מזה. אני לא חושש מלדבר על נושאים צודקים, וזה דבר צודק מאוד".

חבר הכנסת אריאל מדבר על נהלים אך כאלה, מסתבר כבר יש. רק שאיש אינו מציית להם.
בשנת 94', בעקבות טבח ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, מונתה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט שמגר. הוועדה, שעסקה בבחינת השתלשלות האירועים באותו יום, הסיקה מסקנות שנגעו גם לכלל אוכלוסיית יש"ע. בעמוד 250 בדו"ח כותבים אנשי הוועדה: "ייקבע בנהלים כי האחריות והסמכות המלאות לנקיטת הליכי חקירה ומשפט לגבי מתיישבים יהודיים וישראלים אחרים יהיו של משטרת ישראל".

על סמך דברים אלו קבע ב-98' היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, נהלים מעודכנים. בפתח המסמך כתב רובינשטיין כי "הנוהל בא להשוות ככל הניתן את מצב אכיפת החוק באיו"ש ובעזה לאכיפה כלפי ישראלים בישראל". בסעיף 6, שכותרתו "אחריות מבצעית לטיפול באכיפת החוק", מורה היועץ שבכל הנוגע לאכיפת החוק "משטרת ישראל תהיה אחראית לטיפול באכיפת החוק והסדר בתוככי היישובים הישראלים. צה"ל יהיה אחראי לטיפול במעטפת שמחוץ ליישוב".

עומדות מאחורי החיילים

נושא המאחזים ופירוקם שב ועולה על סדר יומנו בכל פעם ששר אמריקני בכיר יותר או פחות נפגש עם פקיד ישראלי בכיר יותר או פחות. אז נזעקת הממשלה, מוצאת מאחז דמה או מאחז של ממש לכלות בו את זעמה, לפרק אותו ולפרוק עליו את תסכוליו של הדוד סם. אנשי המאחזים חזקים, אלא שהחיילים שתומכים במעשה ההתיישבות נאלצים להתמודד בכל פעם מחדש עם האפשרות של פינוי והחוויות שהא מביא עמו.

זיסמן: "כיום הבן שלי הוא מפק"ץ בקורס קצינים, ולפני מספר ימים הודיעו לו שהוא ב'כוננות יישובים'. הוא מאוד מתוח. אמרתי לו שיבקש מהמפקד לא להשתתף בפינוי, אם יתרחש, אבל הוא אמר שאין ברירה, שהוא מחזיק איתו שליש מהכוח".

זיסמן, דגן ותנועת האמהות לא לוקחות בחשבון אפשרות של סירוב פקודה. בנה של זיסמן, שנישא בינתיים, מתגורר בפסגות, וכשפינוי מיגרון היה על הפרק אמרה לו אמו: "אתה תפנה את אשתך שתהיה שם וגם אותנו, כי נגיע לשם לתמוך, אבל בכל מקרה אל תסרב פקודה".

בעוד כמה חודשים ישתחרר א' מן הצבא. מפקדיו ביקשו שימשיך לשרת, אך הוא סירב. אמו קושרת את ההחלטה לצאת מן המעגל הצבאי לאירועי חוות גלעד, שם הבין בנה כי לא יוכל לממש את כל האידיאלים שלו בצבא.

ואולי טמונה כאן נקודה נוספת שראוי לתת עליה את הדעת. כמו א', קיימים קצינים רבים בצבא המגיעים מאותו בית גידול אידיאולוגי. הם לא מסרבים פקודה, אין כאן 'סכנה' של מרד, אך הבחורים הטובים האלה, חדורי המוטיבציה, עלולים לעזוב את צבא ההגנה לישראל משום שהוא לא יהווה עוד עבורם מקום בו אפשר להוציא לפועל את הערכים שעליהם חונכו.

יש לכן 'תוכנית ביניים', למקרה שמאחזים נוספים יפונו והחוק טרם יוסדר?

דגן: "ננסה להעביר מסר לחיילים, לחזק אותם ולומר שאנחנו מקוות שזו הפעם האחרונה שבה יצטרכו לעשות את זה".

להציל את החברה הישראלית

האפשרות שמאחזים יפונו עולה במהלך השיחה הזו פעמים רבות. המילים שאנשי ימין נוהגים לברור בזהירות, כדי לא להרגיל את השומעים שפינוי או עקירת יהודים הם דבר שהדעת סובלת, נשמעים כמובנים מאליהם.

ציפי דגן אינה חוששת שהדיבורים עם חברי כנסת ובאמצעי התקשורת יהפכו את עקירת המאחזים והיישובים ללגיטימית. "העניין הזה כבר נקבע. אם הממשלה מחליטה על זה, זה מה שיהיה. אבל אנחנו רוצות למנוע שיבואו חיילים למקום. היו מעט חברים שאמרו שכאשר שוטרים ינהלו את הפינוי זה יהיה הרבה יותר גרוע. הקביעה הזו נכונה, לצערי. אבל צלקות נפשיות יותר קשה לרפא מצלקות פיזיות". זיסמן מוסיפה: "לפחות את החברה הישראלית נציל מקרע פנימי".

ofralax@walla.co.il