סיר הבשר עשה עלייה

אבות אבותיו יסדו את פירמת הבשר 'הס' באירופה לפני למעלה מ-200 שנה, והעסק עבר מאב לבן ומשם לנכד ● מרסל הס ניהל את העסק וגם שימש כשופט וחבר הפרלמנט בבזל ● עד שהחלו מנשבות רוחות אנטישמיות גם בשוויץ הצחורה כשלג

דוד חרמץ , ה' בשבט תשס"ג

כשחבר הפרלמנט השוויצרי, החל לשים לב שדוחקים את רגליו, וכשאוזניו קלטו רמיזות שלא היה רגיל להן, הוא הבין שמקומו היחיד נמצא בישראל.

ולמרות זאת הטלפון לחברת ההובלות שתארוז את חפציו עדיין התמהמה. מרסל הס היה זקוק לעוד כמה מנופים נוספים כדי לאזור אומץ להחלטה לא פשוטה: לעקור את סיר הבשר המשפחתי, שעמד במרכז אירופה במשך 200 שנה; או אם להיות קטנוניים – במשך 203 שנה.

א-גרוייסע פרובלמה

סיפורה של הסאגה למשפחת הס החל ב-1795 בכפר צווסטן, הנמצא ליד פרנקפורט בגרמניה.
אבי המשפחה, נתנאל הס, שהיה קצב, פתח באותה שנה את חנות הבשר הכשרה המקומית. ממעדני הבשר שלו אכלו 400 המשפחות היהודיות שהתגוררו אז באותו הכפר. לימים נכנסו בניו של נתנאל לעסק המשפחתי וכשחלפו להן השנים נכנסו ילדי ילדיו לעסק. כך במשך ארבעה דורות.

אבל אז נולד ה'טראבל-מייקר' למשפחת הס. הנער – שענה לשם הרמן – החליט שהוא רוצה ללמוד דווקא היסטוריה. אוי, געוואלד! לאיש מחברי הכפר לא היה שום ספק שלמשפחת הס יש א-גרוייסע פרובלמה. שנים רבות מאוחר יותר ובחבל ארץ רחוקה זימן רמטכ"ל ללשכתו קצין משוחרר, וביקש ממנו להקים יחידת עלית בצה"ל. הבחור סירב לבקשה מסיבה מאוד ברורה - הוא רוצה ללמוד היסטוריה באוניברסיטה. תראה, אמר הרמטכ"ל משה דיין לקצין המשוחרר אריק שרון, יש אנשים שלומדים היסטוריה ויש כאלה שעושים אותה. אתה תבוא לעשות היסטוריה בהקמת יחידה 101. אביו של הרמן הס מגרמניה לא היה מתוחכם כמו משה דיין. הוא פשוט משך אותו באוזן לשדרת אנקולי הבשר שבקצבייה, והבהיר לו שמצדו הוא יכול ללמוד בחנות את ההיסטוריה של פירוק וניקוי בשר הבהמות. הרמן קיבל את דין המשפחה ויצא ללמוד בבית-ספר לקצבים (בכמה מדינות באירופה, מתברר, אין מצב להיות קצב בלי לימוד והכשרה במסלול רב-שנתי) ובסוף לימודיו הוא התעקש לעשות את הסטאז' שלא בעסק המשפחתי. הרמן הרשים את הקצב המאמן שלו, שגמל לו במשכורת כפולה ממה שקיבלו סטאז'רים אחרים. הדבר גרם להתמרמרות בקרב הסטאז'רים שהכריזו על שביתה, ואולם המאמן לא ניכנע ולא שינה את החלטתו. בתום הסטאז' נכנס הרמן לעסק המשפחתי ושם הוא נמצא עד 1929. באותה שנה מקבל הרמן הצעה לשמש כמנהל אטליז בברן ומספר שנים מאוחר יותר הוא עובר לבזל. משפחת הס, שנותרה בגרמניה, משכילה להריח את ריח השריפה המתקרבת ובורחת מאדמת גרמניה כשעוד ניתן.

הצב מנצח בריצה את הארנב

בבזל נולד גם בנו של הרמן הס - מרסל - ואף הוא גדל בהכרה שיום יבוא וכל העסק של אבא הרמן יהיה שלו. מרסל לומד בבי"ס לקצבות ואת הסטאז' עושה אצל אביו. אבל מרסל לא מוכן ללמוד רק את רזי הבשר. הוא לומד להיות שף ואחר-כך ניהול בתי מלון בבי"ס בניו-יורק ואחר-כך קוטף תואר נוסף – יינן. "וכך", אומר מרסל הס, "אני מקבל מחז"ל את התואר של אדם שמח - שהרי הם כבר קבעו ש'אין שמחה אלא בבשר ויין'".

במקביל ללימודיו משתתף מרסל בפעילויות של בני-עקיבא בבזל, ובמסגרת זו הוא מגיע כנער לקיבוץ שדה אליהו להתנדבות וללימודי השפה העברית באולפן. העברית מצטרפת כחרוז נוסף לשרשרת השפות השגורות על לשונו: גרמנית, יידיש, אנגלית, צרפתית והולנדית.

אבל למרסל הס יש שיגעון נוסף – התמודדויות בתחרויות בינלאומיות של מעדני בשר. האובססיה של הס להשתתף בתחרויות אלה מזכירה את היומרה של הצב להתחרות בריצה עם הארנב. 'מעדני הס' מקפידים על כשרות מאז יסוד הפירמה בשלהי המאה 18, ואילו התחרויות פתוחות לכל, והשופטים עצמם רגילים לטעמי בשר בלתי מוגבלים. וחוץ מזה, מה, הס לא קורא את 'עכבר העיר'? הוא לא יודע שבשר כשר הוא בהכרח פחות טעים? שהרי טיגון בחמאה בתוספת שמנת מחוללים פלאים בנתחי הבקר.

כיוון שניסחתי את המשפטים האחרונים כפי שניסחתי, אתם ודאי כבר משערים את ההמשך ומשתוקקים לקרוא על ניצחון האנדר-דוג. אז הנה זה בא: לדברי הס, במשך 20 שנה הוא הביא כ-40 מדליות מתחרויות הבשר הבינלאומיות.

בשנת 1980 מקבל הס הצעה להיות שופט בבית-דין לעסקים בבזל. מה לתעשיין בשר ולשפיטה? מתברר שבשוויץ יש ייצוג לגורמים שונים בבתי הדין לעסקים ופקידי ממשלה שהתרשמו מעסקיו של הס, כמו גם מאישיותו, הציעו לו את התפקיד בו שימש, במקביל לניהול עסקיו, במשך 7 שנים.

חבר הפרלמנט בבזל חובש כיפה

הצלחתו בשפיטה הביאה לפתחו הצעה אטרקטיבית חדשה. ב-1988 פנתה אליו המפלגה הליברל-דמוקרטית של שוויץ להצטרף לרשימתה לפרלמנט. וכך מצא עצמו היהודי חובש הכיפה, מסתובב בפרוזדורי השלטון בבזל. על מעקה המרפסת של הרצל הוא אמנם לא נשען, אבל במסגרת תפקידו הוא שימש 5 שנים כיו"ר ועדת החנינות של הפרלמנט. "בארץ הנשיא חותם על חנינה, בשוויץ עושה את זה הוועדה שאני עמדתי בראשה", מציין הס עובדה שמעידה על מידת עוצמתו כחבר הפרלמנט.

6 שנים שירת מרסל הס בפרלמנט עד שהוא חש, כך הוא מספר, שמנסים להצר את צעדיו.
ככה סתם ביום בהיר אחד? אני שואל.

לא, עונה הס, זה לא קרה בפתאומיות – זה היה תהליך הדרגתי.

הס מתאר כיצד בשוויץ, בעלת הדימוי הצח כשלג, החל הביעבוע האנטישמי המחזורי האחרון, כבר בתחילת העשור הקודם. "מאז שהמיתון צץ, החלו להישמע הטרוניות של השוויצרים; תחילה נגד העובדים הזרים ואחר-כך נגד היהודים. הוסף על כך גם את תביעות היהודים נגד הבנקים השוויצרים, שהחזיקו כספים מתקופת השואה, ותקבל תבשיל אנטישמי קלאסי".

הרוחות הקרות שהחלו מנשבות נגדו במפלגתו לא דלגו גם על העסק שלו. "היו לי הרבה מאוד קליינטים גויים, ורבים מהם הפסיקו להגיע".

האנטישמיות לא הצטמצמה נגד יהודי שוויץ בלבד. פתאום הפריע להם למצוא בקבוקי יין עם תוויות מישראל. "היה לי מרתף עם יינות הגולן ו-80 אחוז מהמוצרים מכרתי לגויים במשך שנים, ופתאום נשארתי עם הסחורה. 'אנחנו לא רוצים לקנות יין ישראלי', אמרו לי הקליינטים הגויים".

הילדים גררו את ההורים לארץ

באמצע שנות ה-90 מגיעים ילדיו של הס לבגרותם ומסמנים את הכיוון החדש של המשפחה – לארץ.

תחילה הבת דליה, שעולה עם סיום התיכון כדי ללמוד פסיכולוגיה בבר-אילן; שנה מאוחר יותר עושה זאת הבת שנטל הפונה תחילה למדרשה לבנות בבר-אילן ואח"כ ללימודי אופנה בשנקר; ובלחץ הבנות מגיעים גם אם המשפחה, סוזן, והבן הצעיר, דורון-נתנאל, שמשתלב בישיבה התיכונית בנתניה.

מרסל הס נשאר בבזל ובכל יום חמישי הוא עולה על מטוס ועושה את סוף השבוע בישראל, ושוב הוא חוזר לבזל, וחוזר חלילה.

"אבא, אתה משוגע", אומרים לו הילדים בכל שבת. עד שהוא מבין שהילדים צודקים וב-1998 סוף סוף הוא מרים טלפון לחברת ההובלות ועושה עלייה.

את המפעל הוא פותח ברעננה, אבל די מהר הוא מחליט שאם עלייה אז עד הגרם הגבוה ביותר – ירושלים. שם הוא קובע את ביתו; שם הוא גם ממקם את המעדנייה החדשה של שושלת 'הס'.

תגיד את האמת, מרסל, מתגנב לפעמים רגע של חרטה?

"ממש לא. אספר לך סיפור ממנו תבין את הכול. רציתי לשלוח את הבן שלי לשוויץ שילמד שם ניהול מסעדות. קיבלתי מהמוסד בו הוא נבחן מכתב ובו הם דורשים שני תנאים פשוטים: 1. הבן צריך לקבל 'פטור' במשך שנות הלימוד בכל הקשור לנושאי כשרות. 2. הוא גם צריך לקבל 'פטור' בכל הקשור לשמירת שבת. הבנת את זה? כשאני למדתי, לא חלמו להתנות לימודים בתנאים כאלה".

אבל שוויץ כנראה השתנתה. והיא לא היחידה באירופה.