גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 75ראשיהפצה

גוי בחצות הלילה - בגליון השבוע

08/01/03, 00:00
הרב אריה הנדלר

חסידים מספרים כי בחצות הלילה, כשהיה רבי משה לייב שקוע בתורת הסוד, שמע קול דפיקה על חלונו. בחוץ עמד איכר גוי ושיכור וביקש שיכניסו פנימה וייתן לו מקום ללון. לרגע אחד התקצף לב הצדיק בקרבו, ולבו אמר לו: "היאך מעיז השיכור ומה לו כאן בביתי?" ומיד ענה אל לבו: "וכי מה לו לזה בעולמו של הבורא יתברך? אם הבורא מתרצה לו, כלום יכול אני לסרב?" פתח את הדלת והציע לו משכב.

הסיפור שלפנינו מזכיר לנו במקצת את סיפורו של ר' אלעזר בר' שמעון: "מעשה שבא ר' אלעזר בר' שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי, ולא החזיר לו. אמר לו: ריקא, כמה מכוער אותו האיש. שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו. ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי. אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי מורי מורי. אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי? אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו: מפני מה? אמר להם: כך וכך עשה לי.
אמרו לו: אף על פי כן מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן".

ר' משה לייב מסאסוב היה עסוק בעולם רוחני גבוה, שקוע בתורת הסוד, בדומה למצב שבו היה ר' אלעזר בר' שמעון. הופעת הדמות הנחותה בשני הסיפורים מסמלת את המפגש עם התופעות הגסות, השליליות, החומריות של חיינו. העיסוק בעולמות רוחניים גבוהים מביא את האדם לבוז כלפי עולם הנחות והפשוט. ר' משה לייב כועס על השיכור הגוי על שהוא חודר אל תוך עולמו הרוחני ומפריע לו בעבודתו. איש המעלה אינו רוצה להתוודע לעולם שמחוץ לעולמו הרוחני.

האיש המכוער בסיפורו של ר' אלעזר בר' שמעון שולח את ר' אלעזר אל האומן שיצר אותו, שיאמר לו עד כמה מכוערים מעשי ידיו. זו גם הטענה שמשמיע ר' משה לייב כלפי עצמו בסיפור שלנו: "אם הבורא מתרצה לו, כלום יכול אני לסרב?"

לטענה זו של האיש המכוער משמעות עמוקה ביותר; הדברים הגסים שאנו פוגשים בעולמנו נראים בעינינו כמסיטים אותנו מדרך הישר, אולם עלינו לשאול את עצמנו שאלה יסודית: אם הקב"ה ברא אותם, משמע שהוא חפץ בקיומם. לפיכך איננו יכולים להתעלם מהם, עלינו לפתוח את ביתנו ולהעניק להם טיפול ותשומת לב.

כאן מקבל הסיפור של ר' אלעזר בר' שמעון משמעות. מי שאינו יכול לקבל בהבנה את קיומו של העולם הגס והחומרי, צריך בסופו של דבר לעמוד לפני בורא עולם ולשאול אותו מדוע יצר את העולם כפי שהוא. מי שאינו יכול לקבל את העולם החומרי על מגבלותיו, אינו יכול להיקרא רבי.

העובדה כי הסיפור שלנו מדבר על חצות הלילה מובילה אותנו לכיוון נוסף בהבנת הסיפור. שעת החצות היא שעת התיקון, תיקון חצות, העוסק בהקמת השכינה מעפרה ובקירוב הגאולה. דווקא באותה שעה של עבודת הגאולה נשמעת דפיקה בחלון.

דפיקה זו מזכירה לנו את הפסוק בשיר השירים: "אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק: פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי, שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה". אולם דפיקה זו לכאורה איננה הדפיקה לה חיכינו. חיכינו לדפיקה של הדוד והנה נשמעת דפיקת גוי שיכור.

המחשבה הראשונה היא התעלמות מהדפיקה. וכך גם בלשון הרעיה: "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי איככה אטנפם". הרעיה נמצאת בעולם שכולו נקיות וטוהר, והנה היא מתבקשת להתלכלך בירידה אל המציאות. ההנחה הראשונית אומרת שאם יש צורך לטנף את הרגליים, אין זו דפיקת הדוד.

אולם המחשבה השנייה היא שאם אכן רצה הקב"ה בכך, יכולה הדפיקה לבוא דווקא מגוי שיכור. עומקה של הגאולה האמיתית היא היכולת לשמוע את דפיקת הגאולה גם אם היא מופיעה בצורה גסה ומכוערת. וזוהי אכן עבודת הגאולה, להיות מסוגלים לראות את המהלך האלוקי, את הרצון האלוקי גם מתוך מציאויות שנראות מאוסות בעינינו בהשקפה הראשונה.