נאחזת בחיים

כששרון ומופז יבקשו לעקור את המאחז גינות אריה הם יפגשו בדרך אישה שמוכרת להם היטב: גאולה הרשקוביץ. למרות המכה הנוראה שניחתה עליה כשבעלה אריה ובנה אסף נרצחו זה אחר זה – גאולה מסרבת לשקוע, מחזיקה קרוב את המשפחה שנותרה, מעבירה הרצאות ומארגנת אירועים. ועל המאחזים הקרויים על שם יקיריה היא אומרת: הדם שלי זורם באבנים שם. אלו המקומות הכי קדושים בשבילי, ולא אתן שיפנו אותם בשום מצב.

חגית רוטנברג , ה' בשבט תשס"ג

נסיעה מירושלים לעפרה עם גאולה הרשקוביץ יוצרת אסוציאציה של נסיעה עם השריף המקומי. הרכב הכבד, ממוגן הירי, שבו היא נוהגת, לא מפריע לה לנווט בכבישי בנימין כמו נהג מרוצים מיומן. בין שיחה לשיחה בפלאפון היא שורקת את הנעימות שמושמעות ברדיו, ולא שוכחת לאסוף טרמפיסטים בצומת הגבעה הצרפתית. היא משוחחת תוך כדי נסיעה עם חברה שמתעניינת בשלומה ומציעה כל עזרה אפשרית, מדווחת לאחרת על האסיפה אמש עם פנחס ולרשטיין (ראש מועצת מטה בנימין) ועל הצפוי בעניין פינוי המאחזים, ומתאמת תור לרופא השיניים לבנה הצעיר, דור. היא גם מחכה לקבל היום שיחת טלפון משר הביטחון, שאול מופז. היא השאירה לו הודעה שיש לה כמה שאלות בנוגע לפינוי מאחז גינות אריה, שהוקם בסמוך לעפרה על שם בעלה, אריה הרשקוביץ הי"ד. "אני יודעת שהוא יתקשר בחזרה, למרות שהוא עסוק. יש לו יחס מיוחד אלינו", היא אומרת.

כשאנחנו חולפים תוך כדי נסיעה ליד גבעת אסף, המאחז שהוקם על שם בנה הבכור אסף הרשקוביץ, שנרצח באותו כביש שלושה חודשים לאחר אביו, קשה לה להתיק את מבטה מהקרוונים הנושאים בגאווה את שם בנה.

אתמול היא דיברה בכנס רבנים מארה"ב, וסיפרה להם על הטרגדיה האישית שלה. "בסיום השיחה", היא מספרת לי, "בא אלי אחד הרבנים ושאל: 'את גברת הרשקוביץ?' עניתי בחיוב, והוא צעד כמה צעדים אחורה בהלם. 'איך את מסוגלת לעמוד בכלל?' שאל. 'על שתי הרגליים', עניתי לו". כשאנו מגיעות לעפרה ויורדות מהרכב המשוריין, אני מעירה שרכב כזה מיועד בדרך כלל לקציני בטחון בישובים. "נו, אז מה? אני לא פחות מהם", אומרת גאולה.

גאולה לא תמיד היתה כזאת פעילה ציבורית, מעורבת בכל האירועים ומשוחחת עם הדרגים, המדיניים והביטחוניים. היא היתה אישה רגילה במשפחה רגילה ומאושרת של אבא, אמא וארבעה ילדים, שגרה בעפרה וחיה חיים שקטים ואידיליים. נסיבות החיים המרות הן שהביאו אותה לעמידה האיתנה, לאחיזה בחיים בכל הכוח.

החיים, האסונות

גאולה ואריה הרשקוביץ הגיעו לעפרה לפני 17 שנה מראשון לציון. "לא באנו ממניעים אידיאולוגיים. פשוט השתעממתי מהחיים בעיר וחיפשתי איכות חיים, בית עם גינה וכלב. אחותי גרה פה, והיה לי כיף לגור ליד המשפחה. כשהשתקענו פה התאהבנו במקום יותר ויותר: האנשים המקסימים, מזג האוויר הנפלא. כשדור, הבן הצעיר. נולד לנו כאן, היה ברור שזה הבית שלנו מעכשיו".

גאולה עבדה כמזכירה בבית הספר, ואריה עבד במפעל 'פרג' באזור התעשייה עטרות בצפון ירושלים. האינתיפאדה שהחלה אז לא הבריחה אותם. "ברגע שהחלטנו שאנחנו פה, חיינו את החיים עם כולם. נזהרים, ונוסעים".

בשעת ערב בד' בשבט תשס"א חזרה גאולה מהעבודה וצפתה בחדשות, שבישרו שאזרח ישראלי נרצח בכביש בין צומת א-ראם לאדם. "התקשרתי מיד לאריה, והוא לא ענה. תוך חצי שעה הגיעו להודיע לי על האסון. הרגשתי שזרקו אותי לבור שחור ועמוק, ממש כמו יוסף. קיבלתי עונש נורא. שמעתי בחלל האוויר את המילה 'אלמנה'. נכנסתי לחדר כדי להיות רגע לבד עם הידיעה. המילה אלמנה בשבילי היתה מעין מילה גסה, משהו שלילי מאוד".

במהלך השבעה על אריה לא חדלו אנשי עפרה לסייע בכל מה שניתן, ועטפו את גאולה והמשפחה בחום ונחמה. רבים הגיעו לנחם, ביניהם נציגי השלטון והנשיא. כבר אז הציגה גאולה עמידה גאה גם מול החשובים שבהם: אהוד ברק, ראש הממשלה דאז, ביקש להגיע לנחם עם התקשורת. גאולה ידעה שהוא מגיע אליה לאחר שהודיע על פינוי שני יישובים אחרים, ולכן הודיעה לו שהיא מוותרת על ביקורו.
בשבועות הבאים ניסתה משפחת הרשקוביץ לחזור לשגרה. "חזרתי לעבודה, ואסף, שהיה כבר נשוי וגר בעפרה, הגיע כל ערב לשחק עם דור ולהשכיב אותו לישון. הוא השלים את תפקידו של אריה. הוא היה מגיע כל ערב, לפעמים יותר מפעם אחת. אמרתי לו: 'אסף, לך הביתה, צריך אותך שם'. אסף ענה לי שכשהוא בא לכאן הוא מרגיש שהוא ממשיך את הבית".

מסכת האסונות של משפחת הרשקוביץ לא תמה. בבוקר ח' באייר באותה שנה חזרה יסמין, בתה השלישית של גאולה, מהצבא וסיפרה על פיגוע ירי בצומת הטי, ליד בית אל. "היא ניסתה להרגיע אותי, ואמרה שיש הרבה אנשים שעוברים שם בשעה הזאת, שזה לא חייב להיות מישהו משלנו. צלצלתי לאסף והוא לא ענה. דור היה באותו זמן בתפילה, וראה את רב הישוב, הרב גיסר, הולך מהורהר, דואג. כשנכנס לבית הכנסת כולם הסתכלו עליו, הם ידעו כבר. דור סיפר שהבין שמשהו קרה. בסוף התפילה ניגש אליו מישהו, ואמר: 'דור, אתה מבין שקרה אסון למשפחה שלך'. הרב גיסר לא היה מסוגל לבוא לבשר לנו שוב בשורה כזו, ולכן הגיעה אלי אחת השכנות, ואחריה רבים מאנשי היישוב, להודיע לי שאסף נרצח.

"הרגשתי שהרגליים לא מחזיקות אותי. רעד לא רצוני התפשט לי בכל הגוף, כאילו חטפתי מכת חשמל. הלכתי לחדר השינה לנסות להבין מה קרה. מהחדר השני שמעתי את אמא שלי ממררת בבכי. אמרתי, ספק לה ספק לעצמי: 'מה, עוד פעם?' זה לא נקלט".

"בשבעה של אסף הרגשתי שמרימים אותי קצת מהבור השחור בו הייתי. דיברו הרבה על זה שאריה ואסף יושבים ליד כיסא הכבוד, שהם מתו על קידוש ה'. בעיני הם טרומפלדור של שנת 2001".
ביניים: לא מפחדת מאנשי ציבור

בפעם הזאת הגיע אריק שרון לנחם, והממשלה כולה קיימה את ישיבתה השבועית בעפרה. באותו
ביקור אמר לו דור, שהיה אז בן 11: "קראתי עליך שאתה יודע למחוק כפרים. אני מחכה שתמחק את הכפר שממנו ירו על אבא שלי ואחי".

גאולה מציינת במיוחד את יחסו של שאול מופז, שהיה אז רמטכ"ל, וגם כשהיה שר הביטחון העניק להם יחס מיוחד: "בשבעה של אריה הוא חיבק את דור וביקש ממנו לספר על המשפחה דרך אלבום התמונות. בשבעה של אסף הוא הגיע שוב, וכתב לדור פתק שבו הוא מזמין אותו להיות אורח כבוד בלשכתו. הגענו כולנו לביקור, ומאז אנחנו בקשר".

מאז האסון הכפול, גאולה לא נרתעת משום בעלי תארים. כשפינו את חוות גלעד היא התקשרה לפואד, שר הביטחון דאז, והודיעה לו: "אם תחשבו לפנות את גבעת אסף, אני ומשפחתי נעבור לגור בה". בן אליעזר ביקש: "אל תעשי לי את זה", ועל כך ענתה גאולה: "שלא תעיזו להתקרב לפה".

איום הפינוי של גבעת אסף לא הוסר. שרון התקשר לגאולה, ואמר: "אני סומך עלייך שתמתני את הרוחות אם יהיה פינוי קשה ואלים". שרון הסביר לה שבמקום יישאר בסיס צבאי גדול. תשובתה היתה: "אם כך, אני אבוא לגור שם". הקשר עם שרון לא הסתיים בזה. גאולה, דור והילה, אלמנתו של אסף, הוזמנו לביקור בלשכתו של שרון. במהלך אותו ביקור הבהיר להם שרון שציבור המתיישבים הוא הציבור המוביל, שעושה ובונה את הארץ.

"אין לי פחד לדבר עם מי שאני רוצה, איך שאני רוצה ובכל זמן שאני רוצה, בזכות האנשים היקרים שנתתי למדינת ישראל", מסבירה גאולה את הדיבור הישיר שלה עם מקבלי ההחלטות. כל זה לא הפחית ולו במעט את המכה שעמה נדרשה המשפחה כולה להתמודד.

"כשאריה נהרג, הרגשתי שאני צריכה להחזיק את כולם בבית, לא היה לי זמן לשקוע ברחמים עצמיים. אחרי אסף, נשארתי חודש שלם בבית, ואחר-כך חזרתי לעבודה. שגית, הבת השנייה, אמרה לי: 'אמא, תחזרי הביתה, תהיי אמא'. אמרתי לה: 'יש לי עכשיו שתי אפשרויות: לשקוע בכאב במיטה או להפנות את הכאב לאפיקים חיוביים. בחרתי באפשרות השנייה'".

מלבד גאולה עוטפים אנשים רבים את המשפחה בחום, ומסייעים כל אחד בתחומו: החל בעמותות 'לב מלכה' ו'משפחה אחת', שמוציאות את הילדים לבילויים, דרך פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שעוזרים לגאולה לעשות סדר במחשבות ובשאלות, וכלה באנשי היישוב עפרה. "בחגים אנחנו אף פעם לא נשארים לבד. תמיד מזמינים או מוזמנים. אם נישאר לבד, תחושת האין תשתלט עלינו. החגים האחרונים היו לי קשים מאוד. הייתי נזכרת מה היינו עושים יחד בחגים, מה אהב לאכול. לפעמים הדברים עוברים לידי, ולפעמים הם נכנסים פנימה, ואני מרגישה את החנק פיזית ממש".

החיים חייבים להימשך

משפחת הרשקוביץ כיום כוללת את הילה, אלמנתו של אסף, המתגוררת בפסגת זאב ומגדלת את שני ילדיה: רעי (7.5) ושבות (6.5); שגית, בתה של גאולה, נשואה+3 שגרה בפתח תקווה; יסמין(23) ודור (14), שלומד בישיבה התיכונית בבית אל. הילדים התמודדו בדרכים שונות: יסמין לא דיברה על הנושא בכלל עד לאחרונה. דור לא מצליח לישון בלילה ונעזר בכדורים. "אבל כמשפחה", אומרת גאולה, "לא היתה בבית אווירה של דיכאון, של הפסקת החיים. אנחנו משפחה צינית, הופכים את הכאב לדבר נקלט. צוחקים על דברים ומשתדלים לתעל הכל לעשייה חיובית".

אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא התוכן שיוצקת משפחת הרשקוביץ בימי הזיכרון שלה: ביום השנה הראשון לאריה, שחל סמוך לט"ו בשבט, הביאו מרצה שדיבר על גידול עצים ופרחים בעזרת שקופיות. ביום השנה השני התכנסה המשפחה במסעדה, והקרינו קטעים מהתכנית 'זהו זה' שהיתה אהובה על אריה. כולם ישבו על ערימות פיצוחים, כמו שעשה אריה בערבי שבת. "כשיצאנו מהערב", מספרת גאולה, "הרגשנו שאריה היה איתנו שם. יצאנו עם מטען מחזק".

גאולה לקחה חופשה מהעבודה, ולמדה קורס בהפקת אירועים. "הרגשתי שהשינוי הזה לא מספיק לי. לקחתי עוד שנת חופשה, ולפני חודש יצאתי למסע בקהילות היהודיות בארה"ב, עם נפגעי טרור נוספים. יצאנו לספר להם את סיפורנו האישי, לעורר את יהדות הגולה למה שקורה בארץ. התגובות היו מדהימות: אנשים בכו איתנו, חיבקו אותנו, קנו מתנות לילדים שלנו. הם הרגישו חיבור מאוד חזק אלינו, ויצאו מגדרם כדי לנסות ולפצות אותנו על האובדן. זאת היתה חוויה חזקה, שאני חיה אותה עד עכשיו. היא פתחה לי דרך חיים חדשה.

אני מתכוננת להצטרף לארגון 'משפחה אחת' למען נפגעי טרור. התרומה שלי תהיה בארגון אירועים: להוציא את האנשים מהבית, להפגיש ביניהם, להתאים לכל אחד את סוג הבילוי האהוב עליו. אני מתכוונת להתעסק גם בנפגעי הטרור מקרב הציבור החרדי, שלא מקבלים מענה מתאים ביחס לצורת הבילוי המתאימה להם. אני רוצה לעשות דברים חיוביים למען אחרים, זה נותן המון גם לי".

מי שרואה את גאולה ביומיום לא יכול לנחש מה היא נושאת על גבה. היא פועלת, צוחקת, מתרוצצת, מקפידה על הופעה מטופחת, לא מתביישת מאף אחד. היא רואה בזה ערך: "מצפים לראות אותי אלמנה שחורה, בוכה כל הזמן, לא מאופרת, מוזנחת. אז אולי אני לא נורמלית. הרבה שכנים אומרים לי: כשרואים את הגינה המטופחת שלי, הבית המושקע, מקבלים מזה כוח.

"בבית שלי כמעט הכל חדש. אני קונה פרחים ועציצים. אני יודעת שיש לי כוחות, ואני רוצה להעניק אותם. אם שכולה אחת אמרה לי: 'עכשיו, חצי שנה מאז שזה קרה, אני הולכת פעם ראשונה לקנות ג'ינס חדש'. אמרתי לה כל הכבוד. אני יודעת שאנשים שומעים אותי כשאני מספרת את הסיפור בהרצאות, וקולטים את המסר של החוזק והחוסן. הם רואים אותי ממשיכה לצחוק ולחיות, וזה מחזק אותם. אנשים שעוברים אסון אומרים: 'לי נהרג רק אחד. אם היא מתפקדת כך אחרי כזה אסון, גם אני יכול. אמירה כזאת עוזרת להם להמשיך בחיים".

ההשפעה נותנת כוח

"שואלים אותי איך אני קמה בבוקר. זה פשוט מאוד: פוקחים את העיניים, עומדים על הרגליים והולכים להעיר את הילד לבית הספר. לא כל בוקר אני אומרת לעצמי: הם אינם, מתחילה תקופה חדשה. יום רודף יום, והצפיפות והעשייה עוזרים לי להתקדם.

"חשוב לי לתת לילדים המון אהבה. לא מספיק הם איבדו, שהחיים שלהם צריכים להיפסק עכשיו? אני כל הזמן מחבקת ומנשקת אותם ואומרת להם כמה הם מקסימים, וזה הופך אותם לכאלה. את הכוחות אני מקבלת מאמא שלי: מה הם לא איבדו בשואה? ובכל זאת הגיעו לארץ, בנו פה משפחה לתפארת. כל דור והקשיים שלו, אבל גם במצבים הכי קשים יהודים המשיכו לחיות וליהנות". רחל, אמה של גאולה, יושבת בשקט ומקשיבה. היא גרה בעפרה שנים רבות עם שתי בנותיה, מבשלת להן את ארוחת הצהריים, ומקרינה שקט נפשי המאשר את דבריה של גאולה.

האמונה של גאולה נותרה חזקה: "בשבעה של אסף חשבתי: הקב"ה בוחר להפיל כאלה מכות על אנשים מסוימים. עדיף שיפיל על משפחה שתדע להתמודד, ולא על משפחה שתתרסק מזה. אם אריה היה נהרג בתאונת דרכים, היה לי יותר קשה להתמודד. בנסיבות האלה, אני כל הזמן בכותרות. לא שאני מחפשת את זה, אבל העובדה שיש לי השפעה מסוימת נותנת לי המון כוח".

זמן קצר אחרי האסונות התחילה גאולה לקבל פניות ממוסדות שונים, לבוא ולספר את סיפורה. בפעם הראשונה, היא מודה, הרגליים קצת רעדו, אך לאט לאט נבנתה הרצאה הכוללת דיסק עם שירים שהולחנו במיוחד לאסף ואריה, וסרט זיכרון.

גאולה מסבירה מה המניע לעניין: "מכל שיחה שאני מעבירה, אפילו עכשיו לכתבה, כל התעסקות שלי בהם מחזירה לי את אריה ואסף. בתקופות שאני לא מרצה, אני מרגישה כאילו הם קצת נעלמו לי. בהרצאות שלי בפני נוער הם בוכים יחד, ושואלים המון שאלות. חשוב לי שישמעו את הדברים ממקור ראשון, כי סיפורה של משפחת הרשקוביץ הוא סיפורו של עם ישראל.

"כשאני מעבירה את זה בבית ספר בארה"ב ובתיכון בישראל, עם ישראל עובר ביחד את החוויה. המסר שלי בהרצאות הוא שאסור לשקוע. אסור להתמקד בטרגדיה ובאסון, חייבים להוציא מהן את הכי טוב שיש. לשאלה למה דווקא הם הלכו אין תשובה. ה' בחר בהם, ואנחנו צריכים לעשות מזה את הטוב".

יישובים במקום נרצחים

הולכים לצלם בגבעת אסף. גאולה מחנה את הרכב וצועדת בביטחון על החצץ בשבילי הגבעה. היא מטפסת בקלות למפלסים הגבוהים ומברכת לשלום את אחת התושבות. היא מכירה את כל המשפחות שגרות כאן, והן בקשר טוב איתה. גבעת אסף הוקמה לאחר הרצח של אסף, מעל צומת הטי הפונה לבית אל. קבוצת צעירים מבית אל אכלסה את המקום בתנאים קשים.

כיום גרות במקום 13 משפחות, ויש בו בית כנסת ומקווה. גם על גבעה זו ריחפה סכנת פינוי לפני כשנה, וגאולה מספרת איך זה לא קרה: "גרתי בגבעה שלושה ימים, מאז שהודיעו על הפינוי. פלוגות החיילים כבר היו בהיכון. באותו לילה ירד גשם שוטף, ולמחרת נפלה הממשלה, והפינוי נמנע. המקרה הזה רק מוכיח כלל שנכון גם לעכשיו: ממשלה שתרצה לפנות, תיפול". היא מוסיפה כי הקרקע של גבעת אסף חוקית לחלוטין – יהודים קנו אותה מערבים בכסף מלא.

לגאולה יש עוד חלקת אלוקים קטנה, גינות אריה, מאחז סמוך לעפרה שעלה גם הוא לכותרות כמועמד לפינוי בקרוב. בגינות אריה ישנם כמה קרוונים, ומתגוררות בו שלוש משפחות. גן השעשועים לילדים נתרם כולו על ידי גאולה לזכרו של אריה. בצד מוכנים אוהלים לקליטת מי שיבואו למנוע את הפינוי.

גגות בתי עפרה קורצים מקרוב מאוד, והאבסורד בסוגית גינות אריה זועק לעיני מי שרואה את המקום: מצדו האחד של השביל עומד גינות אריה, המאחז הבלתי חוקי, ומצדו השני של השביל משתרעים השטחים שהוכשרו ואושרו לבניית בתי הקבע של גינות אריה, השכונה החדשה של עפרה.

השאלה המתבקשת היא מדוע לא יתפשרו ראש הממשלה ושר הביטחון באופן ההגיוני ביותר, וימנעו את המראות הקשים של הפינוי על ידי הזזת הקרוונים מצדו האחד של השביל לצדו השני? גאולה אומרת שהם פשוט צריכים להראות שהם באמת מפנים מאחזים, ולכן הם אינם מוכנים לשמוע על פשרה במקרה זה.

מה מהווים שני המקומות הללו עבורך, גבעת אסף וגינות אריה?

"המקומות שהוקמו על שם בעלי ובני הם המקומות בהם זורם הדם שלי. זה המקום הכי קדוש בשבילי, ולא אתן שיפנו אותם בשום מצב. אמרתי לשרון שבשבילי גבעת אסף היא המשך חייו של אסף. דמי זורם באבנים שם. כשאני רואה שהמקום הולך ופורח אני מרגישה שיש המשכיות לבן שלי. הוא לא נרצח ונסתם עליו הגולל. כשאני מגיעה לשם מדברים עליו, שואלים 'את אמא של אסף?'

"גם לגבי גינות אריה. אתמול בערב היתה אסיפת תושבים שם. הרגשתי שאנשים נמצאים פה כי אריה לא פה, שהם פה במקומו. זה ממלא לי את החלל הענק שהשאיר אחריו. זה תחליף קטן לזה שהייתי רואה אותו כל ערב. כשהתחילו להזכיר את גינות אריה, זה הפך את אריה לחשוב, נחוץ. הוא לא נהרג סתם, יש עכשיו את השכונה".

מה יש לך לומר לשרון, שפוגע בך למרות הקשר שלכם?

"חבל לי עליו, כי אני יודעת שהוא ייפול עכשיו. בזמנים כה קשים לא מגיע לעם ישראל ראש ממשלה כזה".

מה תעשי בסיטואציה של פינוי?

"אני אשב שם, אחלק עוגות, אנסה לשכנע. אם לא תהיה ברירה – אקום ואלך. אני לא מתכוונת ללכת מכות או להיגרר על האדמה. בכל מקרה, ברור שנחזור לשם, על זה אין בכלל שאלה".

המשפחה התבגרה

בסוף השיחה מראה לי גאולה אלבום תמונות מבר המצווה של דור, מלפני שנתיים. זה היה אירוע השיא של המשפחה מאז האסון, והיא ערכה שבת בעפרה, שאליה הגיעו שני אוטובוסים מלאים באורחים. היא מעידה שהשבת היתה מרגשת ושמחה. רקדו, שרו ואכלו, והאיחוד של המשפחה העניק עוצמה מיוחדת. אווירת החג שררה בעפרה בכל השבוע שלאחר מכן.

דור עבר את שלב ההתבגרות מוקדם יותר מהתאריך הנקוב בלוח. גאולה מספרת על התנהגותו המיוחדת מאז האסון: איך הוא הולך לנחם משפחות נרצחי פיגועים אחרים, איך אמר לחבריו בבני עקיבא שלא יתנו לו שום יחס מיוחד, ואיך התעקש שלא להשתחרר מהשיעור שבו נרדם. הוא גם נשא דברים בטקס בר מצווה שנערך בכותל לילדי נפגעי הטרור.

גאולה משמיעה לי את מזמור עט בתהילים, "מזמור לאסף", שהולחן לדיסק שלהם, היא מציינת את הפסוק שריגש אותה במיוחד: "שפכו דמם כמים סביבות ירושלים". "זה בדיוק מה שקרה", היא אומרת. כשאנו צופות בסרט הזיכרון לאסף ואריה, ניבטות מן המסך עיניו התכולות של אסף, הבלורית הבהירה, הנמשים והחיוך שובה הלב. מפיה של גאולה, ששומרת על איפוק כל הזמן, מתפרצת אנחה כבושה.

גאולה הרשקוביץ תמשיך לחיות, להתמודד מדי יום, ולהפיק מקסימום טוב ממצבה. לנו נותר רק לקוות שלפחות מעט מהחוסן והנחישות שלה היו מגיעים גם למחוזות אחרים.