עולים על הסוס

ביקור בכיכר ציון במהלכו פגש אבשלום לדנו עשרות בני נוער מנותקים, הוליד את הקמתה של חווה חקלאית – 'דרך שלם', לנערים שנפלטו ממסגרות אחרות. למרות הרקע הקשה ממנו מגיעים בני הנוער, שכולל לעתים גם הורדה של הכיפה, מאמין לדני שהטיפול בסוסים, בכלבים ובשאר בעלי החיים מפתח בנערים תכונות של אחריות וגבולת, ויוביל בסופו של דבר גם להתחזקות מבחינה רוחנית.

עדי גרסיאל , ה' בשבט תשס"ג

גבולות לפני התהום

אבשלום לדני, בעל תואר בעבודה סוציאלית, התוודע לראשונה למושג 'זולה' כשהחל להסתובב בכיכר ציון, 'כיכר החתולות', בניסיון לדובב את בני הנוער שיושבים שם: חבר'ה זרוקים, חלקם מנותקים, אחרים דתל"שים, רובם מעשנים כל מיני דברים. זה היה תחילתו של מהלך שהוביל בסופו של דבר לניסיון חלוצי כמעט בהתיישבות ביש"ע – הקמת חווה חקלאית לנוער הזה.

"בבית גשר", מספר לדני, "יש מקום שנקרא 'הזולה של חצרוני'. זה בעצם מעין מועדון לא פורמלי שפועל במוצאי שבת מאחת עשרה בלילה עד שש בבוקר ומנקז אליו עשרות בני נוער. מגיעים חמישים או שמונים איש, ובלילות שיש הופעה מוסיקלית אפילו יותר. כמעט כולם באים מבתים דתיים, כולל בתים של רבנים, פרופסורים ואנשי ציבור שחלקם מוכרים. אלה חבר'ה שמחפשים את עצמם. עבדתי שם כמה חודשים בצוות של המקום.

"בפעם הראשונה היה לי מאוד קשה. חזרתי הביתה בארבע לפנות בוקר, הערתי את אשתי ואמרתי לה: 'סליחה שאני מעיר אותך, אבל אני חייב לדבר איתך עכשיו. אני עמוס רגשית'. סיפרתי לה על מה שראיתי: בני נוער שמגיעים שיכורים או מסוממים ומקיאים על השטיח. בת אולפנה כשרה למהדרין שנכנסת, ממהרת לשירותים ויוצאת כעבור כמה דקות עם תחפושת חדשה – כמו מישהי שבאה מהרחוב . אי אפשר בכלל לקשר בין בת הטובים שנכנסה לבין זו שיצאה. ואלה לא ילדים מוזנחים, אלא כאלה שבאו מבתים טובים".

איך אתה מסביר את התופעה?

"בחלק מזה אשם החינוך שאני קורא לו פסיבי, כזה שנגרר אחרי הילד ולא מוביל אותו. תפיסת העולם שלי כאן בחווה היא שהילדים בתוכם רוצים גבולות, רוצים רף שאליו יוכלו לשאוף. כשנותנים להם לעשות מה שהם רוצים, זה עלול להגיע לדברים שראיתי שם בזולה. אני אומר להורים שבאים כאן לבקר, שילד עובד אצלנו הרבה יותר קשה מאשר בתיכון רגיל או בישיבה תיכונית".

לחזק את ערך העבודה

כבר מלחיצת היד החזקה של אבשלום לדני אפשר להרגיש את הרקע החקלאי שלו, ואכן, את שנות התיכון בילה בקיבוץ כפר עציון, בסוף שנות השבעים. קראו לזה אז 'חברת נוער' – קבוצה שלומדת בקיבוץ את כל שנות התיכון והקיבוץ לוקח עליה חסות.

איך הגעת לשם?

"עברתי הרבה בתי ספר, כי לא הסתדרתי בשום מסגרת. עשיתי לא מעט צרות לאבא שלי, זכרונו לברכה. בשלב מסוים הוא אמר לי: 'תשמע, יש לי עוד שבעה ילדים, אני לא יכול להשקיע את כל הכוחות רק בטיפול בך. מעכשיו תעשה מה שאתה מבין. רוצה ללמוד – תלמד. רוצה להתבטל – תתבטל. באופן פרדוקסלי, אני חושב שזה מה שהציל אותי.

"גרנו אז בתל אביב, ובאותה שנה, כיתה י', הייתי כל הזמן בים. בהתחלה זה היה חגיגה, אבל די מהר הרביצה בחוף נמאסה עלי. יום אחד ראיתי מודעה בעיתון שמחפשים ילדים לחברת נוער בכפר עציון. התקשרתי, ומאותו רגע, כשלקחתי אחריות על עצמי, התחלתי לתפקד".

'אחריות' היא מילה שעוד תשמע כמה וכמה פעמים בשיחה, והיא אחת ממילות המפתח בחווה. "בסופו של דבר", אומר לדני, "מי שיכול לעזור לילדים האלה זה רק הם עצמם".

"זו היתה תקופה טובה. היינו ארבעים נערים ונערות בקבוצה. אהבתי את המקום. למדתי ועשיתי בגרות מלאה. עד היום אנחנו נפגשים מדי שנה לשבת משותפת. אני מאמין שעבודה זה דבר מבריא. הרופאים אומרים שהזיעה מוציאה הרבה רעלים מהגוף, ואני טוען שגם מהנפש.

"היום הערך של העבודה חסר. ילד מגיע מבית הספר הביתה, עושה קצת שיעורים, רואה טלוויזיה ומתחבר לאינטרנט. וזהו. אצלי בבית בדולב אני לא מחזיק גנן. חמשת הילדים שלי (שלוש בנות ושני בנים) הם האחראים על הגינה, וזה נותן להם המון. הם לומדים להפעיל מכשירים: בני בכיתה ב', למשל, יודע להפעיל מכסחת דשא. זה לא היה קל, ובהתחלה הם קיטרו, אבל היום הם נהנים מזה, וכל ילדי השכונה באים אלינו לשחק.

"לצערי נוצר היום מצב במערכת החינוך שהפוקוס הוא 'מה טוב לילד ומה לעשות למען הילד'. הפסיקו לחשוב איך לחנך ומנסים רק לא להקשות על הילד. נכון שאין אדם שאוהב להתאמץ. אם תיתן לילד טוריה ביד ותגיד לו 'לך לעבוד' הוא יתנגד בהתחלה. לכן צריך להוביל אותם לאט ולתת להם לבד להבין את החשיבות של העבודה. חינוך צריך להוביל, לא להיגרר. זה מה שקיבלתי בחברת הנוער".

גאולת קרקעות בעיר העתיקה

אחרי השירות הצבאי (שלוש שנים בצנחנים) הרגיש אבשלום לדני שהוא צריך להתחזק, ועבר ללמוד בעטרת כוהנים. אחרי כמה זמן התחילו להפעיל אותו בישיבה בכל מיני 'פרויקטים', כפי שהוא מכנה זאת: פעולות שונות, רובן חסויות, לגאולת קרקעות (ראו מסגרת). אחרי שנתיים וחצי הוא הרגיש שאם לא ילך ללמוד עכשיו באוניברסיטה, הוא כבר לא ילמד, והחל ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן.

בשנה השלישית, שנת 91', נרצח בעיר העתיקה בדקירות סכין חברו הטוב, אלחנן אתאלי, שלמד איתו בחברת הנוער וגם בעטרת כוהנים. הרצח זעזע את לדני והוא נסע מיד לעיר העתיקה. זה היה ביום שישי.

"אשתי התקשרה", הוא משחזר, "ושאלה אותי: מה קורה? עוד שעתיים שבת! אמרתי לה שאני לא יכול לעזוב את החבר'ה כאן, אני נשאר כאן שבת. היא נסעה והצטרפה אלי לשבת בעיר העתיקה". באותה שבת שכנע אותו מתי דן לחזור לפעילות בפרויקט כפר השילוח. לדני סיים איכשהו את התואר ונשאר בעטרת כוהנים עשר שנים.

היוזמה להקמת החווה הבשילה לכדי מימוש לפני כחצי שנה. בקרוונים של חורש ירון, יישוב שננטש לפני מספר שנים ליד טלמון, הוקמה חוות 'דרך שלם'. ציוד המשרד, מכשירי החשמל, הרהיטים ובעצם כמעט כל דבר בחווה מגיע מתרומות, בעיקר של אנשי הסביבה וגם מכיסו של אבשלום. בחווה שישה נערים, ושניים נוספים אמורים להגיע בימים הקרובים. הצוות כולל, מלבד אבשלום, גם בת שירות, מלכה, ואת ירדנה, אשתו של אבשלום, שהיא יועצת חינוכית ומורה.

חווה עם גבולות ברורים

סדר היום בחווה כולל השכמה בשבע וחצי, תפילה וארוחת בוקר. בשעה שמונה וחצי נסגר חדר האוכל והנערים יוצאים לעבודות: בחדר האוכל או במטבח, באורווה, בדיר ההולך ומוקם, ובעונה – במסיק הזיתים. מי שלא התעורר בזמן ולא הספיק לאכול, יצטרך לוותר על פת השחרית.

בשעה אחת וחצי ארוחת צהריים. הפסקה של כשעה ואחר-כך לימודים או חוגים. המורים מגיעים מיישובי הסביבה, ובגלל המספר הקטן של הנערים, הלימודים מתקיימים כמעט במתכונת של שיעור פרטי. המטרה היא שכל אחד מבוגרי החווה ייצא עם תעודת בגרות.

אחד החוגים האהובים במיוחד הוא החוג לצילום ועריכה. הנערים, בהדרכתו של בחור מדולב, מפיקים בעצמם סרט תדמית על החווה. יש גם חוג לניווטים וחוג לעבודות בניין – ריתוך, מסגרות. בשעות הערב מגיעים מדי פעם מוסיקאים שמנגנים עם הנערים, ובשאר הזמן הם משוחחים או רואים טלוויזיה. אין שעת כיבוי אורות רשמית.

אחד הכללים הוא שאין עישון במקומות הציבוריים בחווה, כמו 'הסלון' – חדר הישיבה והטלוויזיה. כל הנערים מעשנים. "אני אשמח אם זה יהיה רק סיגריות", אומר אבשלום בלחש. "כשהסלון מסריח מעשן או מלוכלך, הוא ננעל. היום הסלון נקי ומבריק", הוא מתגאה. "לפעמים החבר'ה בעצמם אומרים לי: תנעל את חדר האוכל או הסלון. הם מחפשים את הגבולות".

מלכה, בת השירות, הגיעה לחווה לאחר שנת חונכות של משפחות אתיופיות בבאר שבע. תחום האחריות שלה כולל בישול, פיקוח על הנערים בזמן הלימודים והעבודה ולפעמים גם עבודות מזכירות. את הכלים אמורים הנערים לשטוף. "זה לא היה קל", היא מספרת, "הם לא הבינו למה הם אלה שצריכים לשטוף את הכלים. רבים מהם מגיעים מבתים שבהם לא דרשו מהם לנקוף אצבע. אחרי לא מעט שיחות והסברים, וגם קצת מלחמות ותזכורות, העסק עובד. לא בשלמות אמנם, אבל המסר הופנם. יש אפילו בחור שהתנדב להיות סדרן העבודה, האחראי על שיבוץ תורני מטבח".

ביום חמישי מדי שבוע נערכת שיחת סיכום שבועית, ובה מתקבלות החלטות המחייבות את כל שוכני החווה. אחת מהן היתה שאחד הנערים, יובל (שם בדוי, כמו שאר שמות הנערים בכתבה), הוא בעל הסמכות על הסוסים ועל פיו יישק כל דבר באורווה. החלטה אחרת: לכבות את הטלוויזיה בשעה עשר בערב, כי זה מפריע לבת השירות שחדרה סמוך לסלון.

בשיחה הקרובה יידון נושא ההשכמות: עד עכשיו היה אבשלום מעיר את 'החניך התורן', שתפקידו היה להשכים את שאר הנערים. בשבוע שעבר התורן לא ביצע את המוטל עליו. אבשלום מתכוון להעלות הצעה שהוא יצטרך, בתור עונש חינוכי, להמשיך בתורנות שבוע נוסף.

בחווה שלושה סוסים: שון, ערבה, וסייחה קטנה – בר. הנערים שוקדים בימים אלה על השלמת מבנה האורווה. הקשר עם בעלי החיים נותן לנערים הרבה, בתחום הרגשי וגם בתחום קבלת האחריות: סוס צריך תחזוקה לא פשוטה, שכוללת, מלבד אוכל, ניקיון ופרזול, גם רכיבה יומית כדי לשמור על כושרו ובריאותו.

בלי כפייה דתית

אחד הטיעונים שלדני מרבה להשתמש בהם בשיחות עם הנערים הוא השאלה איפה יהיו בגיל 30. "אחד הנערים ענה לי", הוא מספר, "שהוא רואה את עצמו בן 30 יושב על איזו גבעה, בהתנחלות חדשה שהוא יקים, עם אישה, ילדים ובעלי חיים'. שאלתי אותו: 'ואיפה שאתה נמצא היום, זה בכלל בכיוון? הרי אתה נמצא עכשיו תחת פיקוח של קצין מבחן, ואם תסתבך שוב תיזרק לכלא. מי ייתן לך לעלות על גבעה? מי בכלל תרצה להתחתן איתך?'"

כל הנערים באים מבתים דתיים. אחד מהם מגיע ממשפחה חרדית, אך הטיפול בשמירת המצוות עדין וסבוך. חלק מהנערים רואים את קיום המצוות כחלק מהמסגרת ההורית שנגדה התמרדו.

לדני: "אני לא כופה תפילה, כיפה או ברכה. לפעמים אני יושב עם חלק מהנערים בשולחן האוכל ואף אחד לא רוצה לזמן, אז אני מברך לבד. נושא היהדות אצל הנערים האלה הוא לדעתי 'קומה שנייה'. הרי דרך ארץ קדמה לתורה. וכאן אנחנו עובדים קודם כל על הדרך ארץ. ברגע שנפשם של הילדים תתיישר, אפשר יהיה לבנות את הקומה של 'בשביל מה אני חי'".

רוב הנערים הולכים בלי כיפות ולא מקפידים תמיד על תפילה. "פה ושם יש התעניינות", מספר לדני, "פעמיים בשבוע מגיעים רבנים, אבל כאלה 'בראש טוב', כמו הרב ברכיהו מטלמון. האווירה לא פורמלית – יושבים עם פיצוחים ומדברים. מביאים אמרה של חז"ל ומנתחים אותה 'בכיף'.

"אם יתנו לנערים חופש פעולה בשבת", הוא אומר, "מה שיקרה הוא שהם יאכלו ארוחת ערב בליל שישי, ילכו לישון ויקומו במוצ"ש. המסגרת שנקבעה היא שתי תפילות ושתי ארוחות: ליל שבת ושבת בבוקר. החבר'ה באו בטענות נגד הכפייה הדתית, אז הסברתי להם שהחובה הזו באה לא ממקום דתי, אלא בגלל הרצון לשמור על מסגרת: 'זולה' לא תהיה פה. מי שרוצה, יכול מצדי לשבת בזמן התפילה ולקרוא ספר".

בשבתות אוכלים כולם בקרוון של משפחת לדני, כולל שירי שבת ודבר תורה. "בהתחלה הם לא שיתפו פעולה, זה הזכיר להם את הבית", אומר אבשלום, "אבל התעקשנו, ואחרי כמה שבתות זה תפס. עכשיו, מי שמגיע לכאן לסעודת שבת ישמע שירה כמו שצריך".

נוער מחפש כיוון

יובל, בן 17 מיישוב באזור ירושלים, נראה צעיר מגילו. הוא התגלגל במסגרות שנות, האחרונה שבהן היתה הוסטל במרכז הארץ. "בחודש הראשון שם לא נותנים לך בכלל לצאת הביתה. אפילו למכולת ממול לא תמיד מרשים ללכת. מה אני, איזה עבריין שיכלאו אותו?" הוריו גרושים, והוא "לא מסתדר בבית עם אמא שלו, וגם לא עם אבא שלו".

אנשי המועצה המקומית באזור מגוריו המליצו לו לנסות את החווה. יובל חולה על סוסים. הוא עשה קורס בוינגייט וקיבל תעודה של מדריך רכיבה. "אני אוהב את הפתיחות כאן, הוא אומר. "מי שיש לו כלב בבית, יכול להביא אותו לכאן, כמו שהבאתי את הכלבה שלי. יש כאלה שלא מסתדרים בבית, והם צריכים מסגרת בדיוק כמו פה. ויש כאלה שהעבודה הפיזית בחווה לא תתאים להם. המסגרת כאן לא נוקשה, אבל צריך לקחת אחריות, ויש כמה כללים כמו: אסור להכניס סמים ואסור לצאת בלי אישורים".

מה אתה מתכנן לעשות אחרי הבגרות?

"אולי אלך להסדר, להתחזק קצת. אחר-כך אני רוצה להתגייס לצבא".

לאיזה יחידה?

"סיירת מטכ"ל. ואם לא יקבלו אותי אז דובדבן או שמשון". בלית ברירה, יובל מוכן גם להתפשר על גולני. הוא מצטער שבניגוד למשטרה, אין בצבא יחידת פרשים.

אתה שומר מצוות עכשיו?

"גם לפני שהגעתי לכאן הקפדתי להניח תפילין ולשמור שבת, ואני ממשיך פה. לגבי כל השאר – קודם שאני אהיה בן אדם".

דוד, בן 15, לבוש בחולצת שבת ("דודים שלי צריכים לבוא לביקור עוד מעט") מגיע ממשפחה חרדית בדרום הארץ. הוא רב עם ההורים, ברח מהבית והתגורר אצל סבתא שלו במשך חודש. יותר משנה לא למד וישב עם חבר'ה שעישנו סמים. "לא רציתי להידרדר איתם", הוא מספר, "עבדתי כמה חודשים בקונדיטוריה, ואז הציעו לי לעבור לחווה במצפה רמון, אבל לא התאים לי שם. בסוף הגעתי לכאן. מצא חן בעיניי המקום: אין כאן כפייה דתית, לפעמים לא בא לך להניח תפילין על הבוקר, אז אתה מניח יותר מאוחר. אני מתכונן להישאר כאן עד סוף הבגרויות".

צעד קטן לפתרון בעיה גדולה

למרות הנוף הפסטורלי והאווירה הפתוחה, לא הכל הולך חלק בחווה. לא מעט נערים שהגיעו למקום עזבו תוך זמן קצר. לא כולם מצליחים להפנים את המשמעת העצמית הדרושה. ממש לפני שעזבתי, בשעת הצהריים, יכולתי לקבל מושג על קצה המזלג על הקשיים החינוכיים הסיזיפיים כמעט. אבשלום הזכיר לנערים ש"עד שלא תנקו את כלי העבודה ותסדרו אותם במחסן, אין ארוחת צהריים". והם ענו: "מה הקשר בין כלי העבודה לארוחה?" חלקם המשיך בדרכו לחדר האוכל. רק אחרי שהבינו שאבשלום נחוש, חזרו והכניסו את הכלים למחסן.

מלכה: "כיום, לצערי, כמעט בכל יישוב יש בני נוער מנותקים, שאם לא ייתנו להם מסגרת מתאימה עלולים להגיע למקומות קשים מאוד. אמנם אנחנו נותנים כאן פתרון רק למספר קטן של נערים, ובכל זאת, היקף הבעיה הולך וגדל, ולכן החשיבות של מה שאנחנו מנסים לעשות גדולה מאוד".

לפני שנפרדתי מהנערים נשמעו לפתע יללות כאב עזות. כלבה חומה הגיעה, מדדה על שלוש מרגליה וגועה בבכי. מסתבר שאחד הסוסים דרך בטעות על רגלה הקטנה. הנערים התאספו סביבה, הושיבו אותה על ברכיהם וליטפו אותה בדאגה אמיתית. היבבות הלכו ונחלשו, ועד מהרה היא נרגעה.
החום והאהבה שהרעיפו עליה הנערים היו חסרים כנראה לחלק מהם, שלא זכו ליחס דומה מצד ההורים והסביבה. ואולי דווקא הקשר הבלתי אמצעי לבעלי החיים יתרום לבניית קשר בריא ביניהם לבין החברה.

גאולה בדרכים עקלקלות

כשמתחילים לדבר עם אבשלום לדני על עברו כפעיל בתחום גאולת האדמות, הופך לדני, איש רהוט דיבור בדרך כלל, לשושואיסט לכל דבר. "תצטרך לשאול אותי שאלות, ואני אענה על מה שאפשר", הוא מסכים. ובכל זאת, כשהוא מתבקש למצוא סיפור שלא יסכן אנשים שפעילים בתחום, הוא ניאות לדבר על כמה מקרים שכבר קיבלו פרסום מסוים ועל כמה משפחות ערביות שמכרו קרקעות וכבר 'נשרפו'.

שתי עמותות עיקריות עוסקות בתחום העלום והמסובך הזה: עטרת כוהנים ועמותת אלעד. כדי למנוע כפילויות, חילקו ביניהם ראשי העמותות את השטח: עיר דוד לאלעד והעיר העתיקה, אבו דיס, כפר השילוח ועוד – לעטרת כוהנים, העמותה שבה היה לדני פעיל. למרות חלוקת הגזרות, נוצרו בכל זאת כמה חפיפות. על אחת מהן מוכן לדני להרחיב:

"הייתי איש הקשר של אחת הקהילות בצפון איטליה, שחבריה תרמו כספים רבים לרכישת נכסים במקומות שונים בירושלים. באחד הביקורים שלי בקהילה נפגשתי עם איש עסקים בתחום האופנה. כשאני פוגש תורם בפעם הראשונה, אני בדרך כלל מעניק לו כשי צילום אוויר של העיר העתיקה. האיש התלהב, ומיד הורה לתלות את התמונה במקום בולט במשרדו. המשכנו לשוחח. הסברתי לו את חשיבות העניין, ובסוף הפגישה הוא תרם בעין יפה.

"אחרי שבועיים אני מקבל ממנו טלפון בהול: 'אבשלום, אתה חייב להגיע לכאן בדחיפות'. כששאלתי מדוע הוא לחוץ כל-כך, הוא סיפר לי: 'הגיע לכאן איש עסקים ממוצא ערבי, שנמצא אתי בקשרי מסחר כבר כמה שנים. כשהוא היה אצלי במשרד הוא הסתכל בתצלום, ואמר לי: 'אתה יודע, יש לי שם חלקת אדמה, ואני לא יודע מה לעשות איתה. הייתי רוצה להיפטר ממנו. אני חי באירופה, וכל הסכסוך הזה במזרח התיכון לא מדבר אלי. תמצא מישהו שיקנה ממני אותה, תעשה טובה'.

"'אני איש עסקים', מספר לי אותו יהודי, 'אז עשיתי פרצוף אדיש ואמרתי משהו כמו 'נראה, אם יהיה לי זמן אני אחפש מישהו', אבל בפנים הרגשתי חום. איך שהוא יצא מהמשרד שלי, התקשרתי אליך. בוא לכאן עכשיו. אני אשלם את כרטיס הטיסה'.

"עליתי על מטוס לאיטליה. בפגישה התברר שאותו סוחר ערבי הוא בן למשפחה מאוד ידועה – משפחת עבאס, שלה נכסים רבים במזרח ירושלים. הם היו שני אחים: מוחמד, שגר בירדן, ומחמוד, שאותו פגשתי באיטליה, שהתהדר בשם מאוריציו. הפגישה היתה מוצלחת. מה שעניין את מאוריציו היה בעיקר הכסף שיוכל לשלשל לכיסו. מנושאים אידיאולוגיים לא היה לו אכפת. מניסיוני בתחום גאולת האדמות, טיפוסים כאלה הם הנוחים ביותר.

"הבעיה היתה שהיינו צריכים לקבל גם את הסכמתו של האח השני, מוחמד, שגר בירדן. באותם ימים, באמצע שנות התשעים, ישראלים היו אורחים די רצויים שם, וקבענו בו במקום להיפגש עם האח בירדן.
"כשהגענו לירדן, ביקשו האחים לארח אותי בנדיבות והסיעו אותי למסעדה מפוארת בעיר ג'רש. פתחו שם שולחן מקיר לקיר והמלצרים התחילו למלא אותו בכל טוב: סלטים, בשר מסוגים שונים ומיני מאפה. אני חייב להודות שהריח היה טוב. הסברתי למארחים שלי שאני יהודי דתי שלא יכול לאכול מזון לא כשר.

"הם הציעו לקחת אותי למסעדה פשוטה יותר, שם אוכל להזמין פיתה עם חומוס. אמרתי לעצמי 'מה כבר יכול להיות בפיתה עם חומוס?', אז הלכנו למסעדה השנייה. זו היתה מסעדת פועלים, ובאמת החומוס שם היה מצוין. תוך כדי הארוחה פלטתי איזו מילה בעברית, וראיתי שהפנים של המארחים שלי מחווירים. הם השתיקו אותי מיד, ומוחמד הסביר לי בלחש: 'זו מסעדה של החמאס. החבר'ה שיושבים בשולחן הסמוך הם מהחמאס'. עד סוף הארוחה לא הוצאתי מילה נוספת.

"כשדיברנו עם האח בירדן, התברר שהעסק מסובך יותר: יש כתריסר יורשים נוספים מהמשפחה. החלטנו לבנות סיפור הכיסוי ששני האחים החליטו לקנות את הבניין משאר היורשים, והכסף מגיע מעסקי ההלבשה של מאוריציו.

"כשרצינו להביא את האח הירדני ארצה התברר שהשגרירות לא מאפשרת לו לקבל ויזה. לא ידענו אם כדאי לחשוף בפני הפקידים את התכנית שלנו – לך תדע על איזה פקיד אתה נופל – יכול להיות שכשהוא ישמע שמדובר באדמות במזרח העיר הוא יחתים למוחמד הזה את הדרכון בחותמת של מסורב כניסה לצמיתות.

"בסופו של דבר לא היתה לי ברירה, ונאלצתי לחשוף את המטרה האמיתית שלנו. למזלנו הפקיד היה נחמד, וכשהוא שמע ממני את פרטי העניין הוא נרתם לעזור והוויזה אושרה.

"כשהוא הגיע ארצה פנו אלינו אנשי עמותת אלעד וסיפרו לנו שאותה משפחה מחזיקה גם את 'בית הטירה', ספינת הדגל של ההתיישבות בעיר דוד. באופן כללי, כשעובדים מול סוכן, הקשר הוא מאוד אינטימי ולא מכניסים מישהו באמצע. אבל כאן לא היתה לנו ברירה, כי בינתיים התחילו הליכים משפטיים לפינוי בית הטירה, ובכלל זה הכולל והמשפחות שגרו שם. הערבים זכו בכל הערכאות, ובית הטירה עמד על סף פינוי. זה היה יכול להיות נוק-אאוט לכל ההתיישבות בעיר דוד. נרתמנו לנושא והחלטנו לשתף פעולה. שני האחים האלה מכרו לעמותת אלעד באמצעותנו חלקים מבית הטירה ואדמות נוספות. בעצם, קנינו חלק מסוים בכל אחד מהנכסים.

בדיונים המשפטיים טענו אנשי אלעד בהתחלה שהם יושבים על נכס של נפקדים שהועבר להם בידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים. נציגי משפחת עבאס הראו מסמכים שהם הבעלים ושהם לא נפקדים, ולכן דרשו לקבל חזרה את הנכס. קניית חלק מהירושה הצילה את עיר דוד. כשהגיעו אנשי אלעד לבית המשפט הם טענו שעכשיו יש להם חלק בבניין. מאותו רגע בית המשפט לא מתערב, כי מדובר בחלוקת רכוש בין יורשים ולא במצב שמישהו יושב על אדמה ששייכת לאחרים.

וכך, בזכות אותה תמונה שנתלתה על קיר המשרד באיטליה, ניצלה ההתיישבות בעיר דוד.

הפעילות מתנהלת באמצעות משתפי פעולה ערביים ולעתים בתחפושת:
"היתה לי סוכנת ערבייה שהיתה מראה לי בתים שעמדו למכירה. אחרי כמה שנים רצחו אותה. נכנסנו לבית בעיר העתיקה, והיות שהייתי בראשית דרכי בתחום והערבית שלי לא היתה מספיק טובה, החלטנו שהיא תציג אותי בתור קרוב משפחה רחוק – מוסלמי אילם שהגיע מהודו ומתעניין בבית, וכך היה.

נכנסנו פנימה, והיא התחילה לנהל משא ומתן בשמי. הנוהל היה שאנחנו מקליטים את השיחות, ובשלב מסוים הקלטת הסתיימה והייתי צריך להפוך צד. הדרך הבטוחה לעשות זאת היא בשירותים. אבל איך מסבירים להם את זה כשאתה אמור להיות אילם? עשיתי כל מיני תנועות עם הידיים. הם חשבו שאני רעב ונתנו לי לאכול. ניסיתי תנועות אחרות – חשבו שאני צמא ונתנו לי לשתות. בסוף עשיתי מופע פנטומימה כאילו שאני מתפוצץ, ורק אז הם הבינו".

בשנת 98' זכה לדני לראות צד אחר, הרבה פחות נעים, של מערכת המשפט. רכבו הותקף על ידי עשרות פורעים ערבים, והוא נאלץ לירות מאקדחו כדי להבריח אותם. מהירי נהרג נער בן 16 וחברו נפצע. "אלמלא יריתי, היו עושים בי לינץ' כמו באסף מיארה. מזלו של מיארה הוא שהיתה שם מצלמה".

לדני נעצר למשך מספר ימים ואחר-כך שוחרר. במשך יותר מארבע שנים נאבק כדי להוכיח שפעל מתוך הגנה עצמית, בעוד ארגוני שמאל מוחים ומפגינים בדרישה להעמידו לדין. בסופו של דבר, לאחר מאמצים רבים, שוכנעה הפרקליטות שהירי אכן בוצע במצב של סכנת חיים, והחליטה שלא להגיש כתב אישום.