על דעת עצמי

דניאל רותם , ה' בשבט תשס"ג

מיגון פלשתיני לשמחה

כל מיני פרשנים מנסים למכור לנו היום, כאילו הפלשתינים מתנגדים לתוכנית ההפרדה החד-צדדית של ישראל. אל תקנו. כדי לדעת באמת מה חושבים הפלשתינים, יש להיכנס למכונית הדלוריאן מהסרט 'חזרה לעתיד' (באופן מטפורי, תירגעו! אני אמנם בוגר ישיבה גבוהה אבל מצבי הנפשי עדיין יציב) ולערוך מסע בזמן אל יום הנסיגה החד-צדדית עצמו. הגעתם? יופי.

צה"ל יוצא משטחים ביש"ע; הפלשתינים חוגגים את הנסיגה הישראלית ומזנבים בחיילים היוצאים; התנחלויות מפונות; הרשות הפלשתינית, זאת שהסתייגה מהתוכנית הישראלית, ממהרת כעת לתאר את נסיגת צה"ל כבריחה ואת תוכנית ההפרדה הישראלית ככניעה; אנשי הרשות מכריזים על ניצחון האינתיפאדה בהנהגתה, ומבטיחים כי זהו רק צעד ראשון לקראת חזרת כל הפליטים הפלשתינים לאדמתם; יום ההכרזה על מדינת פלשתין הופך לאירוע הסתה המוני נגד ישראל; אזרחי פלשתין החדשה מאמינים כי רק טרור מכניע את הצד הישראלי. יום ביצוע ההפרדה החד צדדית הופך ליום חג לאומי במדינה הפלשתינית.

האם מישהו עדיין חושב שתוכנית ההפרדה הישראלית מנוגדת לרצון הפלשתינים?

הופך לאנג'ל

הרוצח וסוחר הסמים מהאייטיז, שמעיה אנג'ל, שוחרר מהכלא בגלל מחלתו הסופנית. איש העולם התחתון, שתרומתו לאנושות מסתכמת בחיסולם של שני עבריינים ובכתיבתה העיתונאית של גרושתו שרה אנג'ל (שרק עליה מגיעים לו עוד שלושה מאסרי עולם מצטברים), עומד לסיים את חייו מחוץ לחומות הכלא, לדעת רופאיו בתוך שבועות ספורים.

בדרך כלל, שחרורם של אסירים מסיבות הומניטריות מעורר בי חשד מהסוג הקונספירטיבי. המרגל שבתאי קלמנוביץ' שוחרר בזמנו מהכלא מסיבות בריאותיות, מה שלא מפריע לו כיום לחיות ברוסיה כאיש עסקים מצליח ודי בריא. שלא לדבר על מנהיג החמאס, אחמד יאסין, שבעת שחרורו מהכלא הישראלי (בעקבות ניסיון ההתנקשות הכושל בחאלד משעל) נטען כי הוא ממילא קשיש ומצבו הבריאותי רופף. יאסין "הקשיש", שהיה אז בסך הכול בן 60, ממשיך גם היום להיראות כמו מומיה, אבל מוות מזקנה עדיין לא נמצא בתוכניות שלו.

לגבי אנג'ל, האיש עצמו הודיע לחברי ועדת השחרורים כי הוא מתכוון לכתוב ספר על חייו. כיצד זה מסתדר עם הזמן הקצר שקצבו לו הרופאים? לא ברור. ולמרות זאת, אני מאמין כי הדיווחים על מצבו הבריאותי הקשה של שמעיה אנג'ל נכונים (וגם אם לא, אני לא אסתכן בלצאת טמבל כשהבנאדם עלול למות עוד לפני יום פרסום המדור). ועדיין, גם אם אנג'ל עומד בקרוב להפוך לאנג'ל אמיתי, שחרורו המוקדם מעלה מספר תהיות מוסריות קשות.

למשל, האם יש מקום לשחרר רוצח מהכלא, דווקא בתקופה של אנרכיה בעולם התחתון? האם אין בכך מסר שלילי, הפוגע במלחמתה של המשטרה בפשע המאורגן? וכן להפך: האם מותו של עבריין בתוך הכלא לא יכול לשמש מעין תמרור אזהרה חשוב ומרתיע לפושעים מסוגו?

ויש גם שאלה פרקטית ומאיימת יותר: בידי חברי ועדת השחרורים מצוי מידע, לפיו עבריינים עדיין מתכוונים לפגוע בשמעיה אנג'ל. בהתחשב בניסיונות ההתנקשות הכושלים שחווינו כאן בחודשים האחרונים, האם אין בשחרורו משום סכנה לשלום הציבור? ואם אכן ייהרג חלילה עובר אורח תמים בעת ניסיון התנקשות באסיר המשוחרר, איזה מחיר ישלמו על כך האנשים ששחררו אותו מהכלא?


ועוד שאלה אחת קטנה

ממש באותו עניין: שמעיה אנג'ל רצח שני עבריינים, בלי לפגוע אפילו בשערה משערות ראשיהם של עוברי אורח תמימים. בהשוואה למה שמתרחש כיום בעולם התחתון, האם אין האיש ראוי לקבל מינימום את פרס ישראל?


חמסה עלינו

א. תחילת שנות השמונים: חייל גולני, דוד בן שימול, יורה טיל לאו על אוטובוס ערבי. תחילת שנות האלפיים: מפקד הימ"מ לשעבר, דוד בן שימול (לא אותו אדם), 'מציע' למסור לפלשתינים את תושבי תפוח ויצהר יחד עם ההתנחלויות. מישהו צריך להגיד לשימול הזה שיתחיל לחנך את הילדים שלו.

ב. זוכרים מתי קראתם לאחרונה טור אישי שמאלני עם כתיבה חיובית, עממית ומלאה באהבת אדם? גם אני לא. וזאת רק אחת הסיבות ש'עוד שבת', מדורו השבועי של קובי אוז במעריב, הוא אחת מפינות החמד הנדירות בעיתונות הכתובה.

ג. בשבוע שעבר פורסם, כי מספר המתנחלים עלה ב-16 אחוזים מאז עליית שרון לשלטון. ברגעים אלה ממש יוזם השר אולמרט הפרדה חד צדדית מאנשי יש"ע, רגע לפני שמדינת היהודים תהפוך למדינת המתנחלים.

ד. אני נוהג לומר "שמונה עשרה" (הביטוי, לא התפילה) בנו"ן קמוצה, למרות שצריך לבטא אותה בסגול. גם את המספר שמונה-מאות אני מבטא בנו"ן קמוצה ולא סגולה, כי כמעט כולם מדברים כך, ואני לא רוצה לדבר באופן שונה ולהיחשב לחנון (חי"ת בשווא, לא בפתח). מצד שני, בכל פעם שאני עושה שגיאה מכוונת בעברית, אני חש התכווצות באזור המעיים. מסתבר שהקישקע שלי עדיין חנון רציני.

ה. לא חזרתי בי: אני עדיין חושב שיש לעשות הכול כדי לא לירות במפגיני השמאל הקיצוני, גם אם הוא מתנהג באלימות ובפראות. רק מה, אם צעירי השמאל הקיצוני (או כמו שאני מכנה אותם 'נוער הגדרות') ימשיכו דרך קבע לנסות להפריד בין רכיבי גדר ההפרדה, אני לא מבטיח להישאר יפה נפש כזה לאורך זמן.


יודע את מקומי

במהלך חיפוש נואש אחר חבילת מגבונים לחים (לא אפרט בנושא, תשאלו את בני הפעוט), מצאתי להפתעתי באחד מחדרי הבית מכשיר הליכה במצב מצוין. שאלתי את רעייתי מאיפה יש לנו מכשיר כזה, והיא טענה כי אני בעצמי קניתי אותו בעבר כדי לשמור על כושרי הגופני. אחרי מחשבה ארוכה, נזכרתי לבסוף שאכן היתה תקופה כזאת, בסביבות המאה ה-18 (לפי ספירת היהודים!), שבה עדיין קיוויתי כי הטיירים הקיימים אצלי במקום מותניים הם עניין הפיך. מאז אותה תקופה, הפך מכשיר ההליכה לחפץ הכי מיותר בבית, להוציא אולי את מכשיר המסאז' שקניתי לפני ארבעה ראשי ממשלה, ושעקבותיו נעלמו אי שם בתוך אחד הארונות.

באותו יום, השד יודע למה, החלטתי לשוב ולהשתמש במכשיר ההליכה. בשעות הערב, חמוש בבגדי ספורט ובבקבוק מים מיניאטורי, העמדתי את המכשיר מול מכשיר הווידיאו והתחלתי ללכת עליו תוך צפייה באחד הסרטים האהובים עלי: צילומים מרהיבים של בני הקטן מלפני שבוע.

בהתחלה היה לי נחמד, בעיקר משום שכיוונתי את המכשיר לקצב הליכה איטי במיוחד, כדי שאוכל להתרכז בביצועיו של יורש העצר על מסך הטלוויזיה. אבל משחלפו שלוש הדקות הראשונות, החלו אגלי זיעה ראשונים לבצבץ מכל מקום בגופי; נשימותיי החלו להישמע כמו שריטה בתקליט ישן, ורגליי לא עמדו בקצב של משטח ההליכה. לאחר עוד עשר דקות, בעוד יורש העצר נראה רגוע למדי על המסך, דווקא אני עמדתי על סף פליטה גדולה של ארוחת הערב. משחלפו חמש דקות נוספות, אפשר היה לשמוע מתוך החדר קול בכי עמום. אגב, סרט הווידיאו הגיע לסיומו דקה לפני כן.

בסך הכול, הצלחתי לשהות על המכשיר כעשרים וחמש דקות, עשר מתוכם בשעה שהוא היה כבוי. 'בסופו של דבר', ציינתי לעצמי בסיפוק, 'ההליכה המהירה היתה מבחינתי חוויה נעימה'. החלטתי להמשיך את המומנטום, וכבר באותו יום תכננתי את ההליכה הבאה שלי על המכשיר. אני אפילו יודע מה אראה בווידיאו בזמן אותה הליכה – את קלטת החתונה של בני, שאז מן הסתם כבר תהיה קיימת.