חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 76ראשיהפצה

מאבק חייו - בגליון השבוע

לפני חמש שנים, כשאדיר זיק גילה שהוא חולה בסרטן, הוא החליט מייד לא להשקיע אנרגיה בלהסתיר את זה. היום סרטן זה לא גזר בהכרח דין מוות, הוא אומר. זה מה שבורא עולם גזר עלי, ואני צריך להתמודד. בינתיים הוא ממשיך לתפקד ולעבוד, משמיע דעות נחרצות כרגיל, ומתכונן לניתוח גורלי ויקר שעליו לעבור במיאמי . "אף פעם לא פחדתי מהמוות, כולנו נמות בסוף. השאלה היא מה עשית עם החיים שלך" תחנות חייו של יהודי לוחם, מהילדות בת"א עד לתוכנית בערוץ 7.
15/01/04, 00:00
עתיה זר

ביתו של אדיר זיק נמצא בגבעת המבתר בירושלים. "זו ההתנחלות הראשונה", הוא מכריז בגאווה. "זה היה שטח ירדני ששוחרר במלחמת ששת הימים. התחלנו לבנות את הבית עוד לפני שהקימו אפילו את כפר עציון.

"הבית שלי היה מטה המבצעים הראשון של גוש אמונים", הוא מספר תוך כדי הכנת קפה (מתכון של סבתא ברונז'ה). "מכאן יצאו למבצע הראשון שלהם, מבצע הקפות. המשרד עצמו היה ברחוב כורש, והיה קשה לעבוד משם, כי היו המון כוחות משטרה, אז פעלנו מתוך הבית שלי. חבר'ה של שלום עכשיו דפקו בכוח על הדלתות", הוא נזכר, "והם יודעים להיות אלימים".

חזרה בתשובה עצמאית

הגינה סביב ביתו של זיק מטופחת במסירות ובאהבה על ידו ועל ידי אשתו, כנראה שריד לשורשים הקיבוצניקים שלהם. השיחה עם אדיר קולחת, משולבת בהומור ציני ובביקורת חדה על נושאים שונים. כלל לא ניכר בו כי הוא חולה ועומד בפני ניתוח 'לחיים ולמוות' כהגדרתו.

אדיר מתחיל לספר איך מבית של השומר הצעיר הגיע הוא להיות אחד מהשופרות הבולטים של הימין הדתי הפחות מתון בארץ: "נולדתי בתל אביב, ברחוב שינקין. אני שינקינאי אמיתי! הורי היו חברי השומר הצעיר, ושנים ספורות קודם לידתי הגיעו לתל אביב מקיבוץ בית אלפא. כשהייתי בן ארבע וחצי חטפתי איזו מחלה, שכדי להתרפא ממנה שלחו אותי לפנסיון לילדים של פרופסור פלק, הסבא של חיים פלק, ששכן בכפר נווה יעקב.

"הימים היו אז ימי מלחמת העולם השניה. שהיתי בכפר במשך כחצי שנה. באותה תקופה בדיוק היו בכפר הזה גם ילדי משפחת בן דוד: חדווה, נוגה ואיתן. ההורים שלהם נתקעו בחו"ל והם בינתיים היו בפנסיון. נוגה, הבן שלהם, ערך לי מפגש ראשון עם היהדות. לראשונה בחיי למדתי לומר 'שמע ישראל', למדתי מה זה שבת, מה זה בית כנסת... כשחזרתי לתל אביב החלטתי ללכת לבית הכנסת בשבת. הייתי לבוש כמו שהיו הולכים אז: במכנסים קצרים עם 'וי' לבן בצד וגופיה.

"בבית הכנסת לחש לי אחד הזקנים: 'ילד, רוץ הביתה ותגיד לאמא שתביא לך חולצה'. רצתי הביתה להביא חולצה וחזרתי לבית הכנסת. כל המתפללים שם היו זקנים. האווירה בימים ההם היתה שהדת היא משהו שאבד עליו הכלח, ובקרוב תעבור מן העולם.

"בכיתה א' נשלחתי לבית הספר של זרם העובדים. היו אז שלושה זרמים: העובדים, הכללי והמזרחי. כעבור מספר ימים הודעתי להורי שאני רוצה ללכת לבית ספר דתי, אבל אבא שלי לא היה מוכן לשמוע על זה. אמרתי לו: 'אני אבכה!' והוא ענה לי: 'תבכה!' ואכן בכיתי. במשך שבועיים סירבתי ללכת לבית הספר, רק ישבתי בבית ובכיתי, עד שכעבור שבועיים הורי נכנעו ורשמו אותי לבית הספר הדתי ביל"ו.

"למרות שלמדתי בבית ספר דתי, חייתי כחילוני. נסעתי בשבת, החברים שלי היו חילוניים. אני לא יודע להסביר מה דחף אותי כל-כך לרצות להיות דתי, בתקופה שבה נדמה היה שהדת הולכת ונעלמת. היתה לי מן הרגשה כזו, כאילו אני היהודי האחרון שיצעק 'שמע ישראל'.

"מה שגרם לי להחליט סופית על דרכי בחיים היה הצטרפותי לתנועת בני עקיבא. הצטרפתי בגיל מאוחר יחסית, בכיתה ח'. הפעילות בסניף היתה בשבילי מסגרת דתית שאליה יכולתי להשתייך. גם קודם, עם השנים הרחבתי את מעגל קיום המצוות שלי. בגיל 13 ביקשתי מאבי שיקנה לי תפילין. הייתי חבר במקהלת בית הספר וכך למדתי את מנגינות התפילות, ולמדתי לעבור לפני התיבה. הייתי עורך סדרי פסח בבית. אבא שלי היה אפיקורוס, לא עם הארץ. כשערכתי את הסדר הוא הצטרף ואמר קטעים ומנגינות שבכלל לא ידעתי. לפני החג הייתי מגעיל כלים על הפרימוס. עד היום מדי שנה אני מגעיל כלים על פרימוס".

אדיר מראה באצבעו על מתקן מתכת עגול צבוע תכלת הניצב על מדף בבית. "זה הפרימוס, ולמרות שכבר אין לנו כלים להגעיל בפסח, אני לא מוותר על זה, ומגעיל כלים לכל מי שצריך. לאחרונה נשבר לי איזה חלק, ואני לא מצליח למצוא מישהו שיתקן לי אותו.

כישרון משחק מבוזבז

"בבני עקיבא הייתי פעיל, הייתי רכז חבריא א', הייתי קומונר בכמה סניפים. אחרי התיכון התגייסתי לצבא והתקבלתי ללהקת הנח"ל, אבל לא היה שייך ללכת לשם מבחינתי, כי זה היה כרוך בהרבה בעיות הקשורות בדת, כמו צניעות, שבת. אז הייתי בנח"ל מוצנח. הילדים שלי צוחקים עלי: גם צנף וגם נחלאווי... בהיאחזות הנח"ל היינו בקיבוץ עין הנצי"ב, שם הייתי מאומץ אצל משפחת פשחור. לאחר שש שנים חזרתי לקיבוץ והתחתנתי עם ורדית, בת המשפחה".

מתי התחלת לעסוק בתחום המשחק, ההפקה?

"תמיד היה לי כישרון משחק. לא היו אז חוגי דרמה, אז העלנו הצגה גדולה בסניף ובבית הספר. הייתי גם כותב בעיתון הקיר של הסניף. היה לי יד ורגל בכל מה שקשור ביצירה. באוניברסיטה העברית הייתי סגן יושב ראש אגודת הסטודנטים וחבר מערכת 'פי האתון', עיתון הסטודנטים.

"הייתי שחקן מעולה, אבל כאדם דתי לא יכולתי לפנות לתחום התיאטרון, ואני בהחלט חושב שהמדינה הפסידה שחקן מעולה. אז הלכתי ללמוד גיאוגרפיה והיסטוריה באוניברסיטה העברית. הייתי מורה במדרשיה, בצייטלין ובעוד כמה מקומות, אבל בעצם, אחרי שהיה לי תואר ראשון יכולתי לעשות מה שבאמת רציתי, ופניתי לכיוון הבימוי והמשחק.

"הלכתי ללמוד קולנוע וטלוויזיה, קודם בסן פרנסיסקו, אחר-כך בלוס אנג'לס. אי אפשר היה ניתן ללמוד את זה אז בארץ. אף אחד כמעט לא למד את הדברים האלה, בכלל לא היתה טלוויזיה במדינה. מעטים מהארץ הלכו ללמוד את זה בחו"ל. בזמן שאני למדתי לתואר שני, מוטי קירשנבאום היה שם ולמד לתואר ראשון. אבל היה ברור שתוך זמן קצר הטלוויזיה תגיע לארץ.

"בתקופה שבה היינו בחו"ל הייתי פעיל בבני עקיבא העולמי. הקמנו סניף בסן פרנסיסקו וגם בלוס אנג'לס, שם היה סניף בן חמש מאות חניכים, ומי שריכז הכל היה ישראל הראל, שפעל שם כשליח התנועה. עד היום יש לי קשר עם חברה מחו"ל; הם באים לבקר אותנו, ואם לא הם אז הילדים שלהם.

"כשחזרתי לארץ, הקמתי יחד עם עוד חברים: חיים יבין, מוטי קירשנבאום ועוד כמה, את הטלוויזיה הישראלית. אני פעלתי בתחום הבימוי, הייתי יושב ראש ועד הבימאים של הטלוויזיה, ביימתי סרטים והיו לי גם כתבות בחדשות. אבל לא אהבתי את תחום הניהול, העדפתי להיות מאנשי השדה, להיות בשטח, ליצור".

לא מתפשר על עקרונות

איך זה שחיים יבין הגיע למה שהוא היום, ואתה בעצם בחוץ?

"לא יכולתי להתקדם כמוהו וכמו האחרים, כיוון שהקפדתי לשמור שבת, ולא רק זה, אפילו לא הסכמתי שחומר שלי יוקרן בשבת. אם הייתי מצלם משהו עבור היומן השבועי, ששודר גם בערב שבת וגם במוצאי שבת, הכתבה שלי היתה מופיעה רק במוצאי שבת. העיקרון הזה הפריע לי להתקדם.

"בנוסף לכך, מעולם לא הסתרתי את הדעות שלי, מה שגרם לכך שלא אפשרו לי להתערב בתכנים, בעריכת חדשות למשל. צילמתי וביימתי המון, עד שיום אחד נמאס לי, פשוט כי המשכורת לא הצדיקה את העבודה. אז עזבתי, ועברתי להפקת סרטים למגזר הפרטי. תאמיני לי, מזה אני מתפרנס הרבה יותר טוב".

"החבר'ה הדתיים המשתלבים היום בתקשורת הם חבר'ה מעולים. אני מאוד מעודד את זה. הרבה מהם היו תלמידים שלי וחניכים שלי. אני רק מנסה לומר להם כל הזמן: תשמרו על הייחודיות שלכם, אל תהפכו להיות עוד אחד מהכתבים של הטלוויזיה. אבל זה לא ממש הולך לי..."

לפעמים נוצר הרושם כאילו כל בחור או בחורה דתיים וימניים שנכנסים לתקשורת, הופכים תוך זמן קצר להיות כמו כל השמאלנים.

"עיתונאי דתי לאומי מתחיל משתנה שלא במתכוון. לא אומרים לו 'עכשיו תהיה שמאלן', אבל לעמוד לבד, שונה, מול כל הסגנון החברתי מסביב, זה קשה מאוד. זה בבחינת 'עם לבן גרתי'. אני יכול להגיד את זה על עצמי, ויש מעט מאוד שיכולים להגיד את זה. אבל שילמתי על זה מחיר, ולא כולם מוכנים לשלם אותו. אם הם רוצים להתקדם הם חייבים להתיישר. אני לא מצפה מהם שיגידו בקול 'אני בעד ארץ ישראל השלמה', אבל אני כן מצפה שיעמדו על עקרונות, כמו צניעות וחילול שבת".

אנשים כמו חנוך דאום לא מאכזבים אותך?

"חנוך דאום מייצג את עצמו, הוא לא חייב לנו שום דבר. בגלל שאין לנו אנשים בתקשורת, אנחנו מצפים מכל אחד שיהיה אורי אורבך. אני כועס עליו לא בגלל דעותיו, אלא בשל יומרותיו לדבר בשם המתנחלים: תחשוב מה שאתה רוצה, תגיד שצריך לפנות גם את יפו, אבל אל תחשוב שאתה השופר שלי, לא לטוב ולא לרע. אני בתוכניות שלי מדגיש שאני מדבר בשם עצמי. כל מה שיש לי בתוכנית, זו ההתרשמות האישית שלי.

"לצערי החבר'ה האלה נכנעים לא רק בדעות אלא גם בסגנון. לפני כמה זמן לקחתי הפקה של רבע מיליון דולר, עשינו סרט חדש ל'בית השרוף' ברובע היהודי. שרה בק היתה מנהלת ההפקה, והיא עשתה את זה כמו גדולה. כשהיא התחילה לעבוד בערוץ השני, אמרתי לה: את משדרת בדיוק כמוהם, עם אותן אינטונציות, אותו טון דיבור כמו האחרים. כולם מדברים באותו סגנון, תצרי לך סגנון משלך! שאנשים ישמעו ויגידו 'אה! זו שרה בק!' אבל היא נסחפת, מדברת כמוהם, באותו טון דיבור, בלי לרדת בסוף המשפט בנקודה, זה נשאר כאילו שזה פסיק.

"כולם כך. זה כמו חבורת נביאי שקר, והחבר'ה הדתיים לא מעיזים להיות נביאי ה'. הם רוצים להיות כמו כולם, אחרת אתה לא נחשב מקצועי. כשהתחלתי את התוכנית שלי זה היה מוזר. חשבו שאני משוגע: מה הוא מספר על אשתו, על הילד שלו, את מי זה מעניין? אנשים לא הבינו שזה סגנון חדש של רדיו. יצרתי סגנון חדש, היה לי האומץ. אחרי הגיעו אחרים, כמו אהרון דוב הלפרין.

חופש דיבור אמתי

"רציתי להעביר את זה שהאדם שמדבר הוא כמו כל האנשים. יש לי ילדים, יש לי בעיות עם האוטו, אני מבשל ריבה, וכיסחתי את הדשא, ומתכון לעוגה מסבתא ברונז'ה, וכל זה מעורב בפוליטיקה ובביקורת הכי חריפה בארץ. אבל זה גם כי היה לי חופש דיבור אמתי. לאף אחד בארץ אין חופש דיבור כמו שנתנה לי הרבנית שולמית מלמד".

דווקא חופש הדיבור הזה הביא להתבטאויות שהיתה עליהן הרבה ביקורת.

"עם כל הדיבורים שלי נגד רבין ואוסלו, הזהרתי את הציבור לא לנהוג באלימות. הטפתי למרי אזרחי בלתי אלים. כשדיברו על אלימות הימין, הזהרתי אפילו לא להביא נשק להפגנות. הם מחכים לפרובוקציה הכי קטנה כדי לעשות ממנה משהו. אנחנו נלחמים בחריפות רבה, אך לא באלימות. אבל זוכרים רק שאמרתי שרבין בוגד, ושזו ממשלת בגידה, מה שבאמת היה נכון, כך אני חושב גם עכשיו.

"ערוץ 7 התייצב איתי ברגעים הכי קשים שלו. מיד אחרי רצח רבין רצו לסגור את הערוץ, וכל מיני אנשים בתוך הערוץ חשבו שאולי כדאי להפסיק את השידורים שלי כדי להסיר את הזעם מעל הערוץ, בבחינת 'נזרוק את יונה לים וישתוק הים מעלינו'. דווקא ההנהלה, הרב והרבנית מלמד, כצ'לה ויואל צור, אמרו שלא יקום ולא יהיה. ערוץ 7 עם אדיר, מעל המים או מתחת למים. אני מאוד מעריך את זה, ולא אשכח להם זאת לעולם. לא בגלל שהם הצילו אותי, אלא האינטגריטי, השלמות הפנימית, שהם נתנו לי חופש מוחלט ועמדו מאחורי זה.

במהלך שיחתנו מגיע זוג לביקור. "הנה איש שב"כ", אומר אדיר וקורץו. "זה לא כבוד גדול!" מצהירה אשתו. משוחחים על המחלה, על זיכרונות משותפים מהעבר. "בשב"כ לא מבינים בין ימינם ובין שמאלם", מצהיר איש השב"כ לשעבר, על סמך נסיונו. החבר מספר זכרונות מן השירות שמסבים נחת רוח לאדיר זיק, שידוע כמי שאינו חוסך את שבט לשונו, בעיקר מראשי המחלקה היהודית שם. לפני צאתם אומר אדיר: "הם יודעים שאתה חבר של המסית הלאומי?" ניכר בו שזהו הכינוי החביב עליו ביותר.

מאבק לחיים או למוות

במעבר חד, אדיר. מתי התגלתה אצלך המחלה?

"לפני חמש שנים התגלה אצלי גידול בוושט. עברתי טיפול, שכלל כימותרפיה, הקרנות וניתוח שבו הוציאו את הגידול ועשו לי בפנים אינסטלציה חדשה. בסופו של הטיפול הייתי נקי לגמרי, במשך ארבע שנים. ואז כעבור ארבע שנים הגידול חזר. כעת כבר לא היה פשוט לנתח, כיוון שזה אזור שעבר הרבה הקרנות, ופחדו שלא אצא מהניתוח. התחלנו עם כימותרפיה, שהסתבר שהיתה טובה רק כדי לעשות לי קרחת", אומר אדיר בציניות ומחליק בידו על ראשו החלק.

"כשהייתי סטודנט לקולנוע, לימדתי כל יום שעתיים בבית ספר יהודי בברלי הילס. היו לי קשרים טובים עם אחד התלמידים, בשם יוסי רוזנבלט. סידרתי לו ולעוד חבר שלו מלגה כדי ללמוד בנתיב מאיר. שניהם למדו וסיימו בנתיב מאיר. האחד הוא כיום חבר בקיבוץ בגלבוע, והשני, יוסי, חזר לחו"ל, למד רפואה, ושמרנו על קשר כל השנים. הוא איש דתי עד היום.

"כשהתגלתה המחלה בפעם השנייה, הוא התקשר אלי ואמר: "אדיר, אם צריך ניתוח, אני במיאמי, מנהל את המחלקה, ויש לי מנתח נהדר שמומחה בושט. תבוא אלי ואני אטפל בך". לפני חודש הסתבר שצריך ניתוח וצריך לנסוע למיאמי. הוא מיד התחיל לסדר את זה. עלות הניתוח היא תשעים אלף דולר.

מי אמור לממן את זה?

"פנינו לחברת דקלה, שזו חברת ביטוח של הממשלה. אם צריך לבצע ניתוח שאי אפשר לעשות אותו בארץ, חברת הביטוח חייבת לממן את הניתוח בחו"ל. חברת דקלה השיבה שיש בארץ רופא בבית חולים קפלן שמוכן לעשות את הניתוח. לא עזרו ההסברים שלנו, שזה ניתוח שאפילו רופאים באיכילוב ובהדסה לא מוכנים לבצע, והרופא הזה עשה אולי שניים שלושה ניתוחים כאלה, אבל לא בחולה שעבר הקרנות! מה גם שבקפלן אין חדר טיפול נמרץ.

"אנחנו מערערים על זה, אך לעת עתה אין כסף. כצ'לה וארגון פעמונים התגייסו לעזור לנו, ואני לא מתבייש בזה. הרי כבר שנים אני 'אספן צדקה' ידוע, יש לי קרן צדקה לעזרה לתושבי יש"ע שנפגעו כלכלית, חילקנו שני מיליון שקל בשנתיים האחרונות! ויש לי גם קרן עזרה למאחזים, בשם 'וירשתם אותה'".

תוך כדי הדיבור לוקח אדיר מן השולחן צרור מעטפות שהגיעו מן הדואר, ושולף כמה מתוכן. הוא פותח אותן בזו אחר זו ומוציא צ'קים הממוענים לקרן הצדקה, אליהן מצורפים איחולי 'רפואה שלמה'. אחד הצ'קים ממוען לאדיר עצמו, ובפתק המצורף כתוב 'לאדיר, תהיה בריא, תרומה קטנה עבורך הפעם'.

"אני מוכן לקבל עזרה", אומר אדיר, "כי זה דחוף ביותר. ברגע שתהיה לי גרורה אחת מחוץ לושט, כבר לא יהיה ניתן לנתח. אין לי זמן להתווכח עם אף אחד. אני מתכוון לתבוע את החברה, ואם יהיה כסף – נייעד אותו לאנשים אחרים שיזדקקו לו".

אומץ עד הסוף הטוב

ההתעסקות עם המחלה משנה לך את ההסתכלות על החיים?

"אף פעם לא פחדתי מהמוות. החיים הם הרי מחלה סופנית, כולם מתים. השאלה היא מה עשית עם החיים שלך. יש אנשים שלמעשה גמרו את החיים שלהם בגיל 24. מאז הם מסתובבים פה בעולם עד גיל 80, ואז קוברים אותם. השאלה היא מה אתה משאיר אחריך. אני ממש לא פוחד, אם כי בהחלט יהיה חבל לי אם אמות, כי אני רוצה להספיק עוד. יש לי ילדים לחתן, ויש לי עוד הרבה מה לעשות בחיים, למען עם ישראל, למען ארץ ישראל".

ואפשר להמשיך, למרות המחלה?

"יש אנשים ששומעים את המילה סרטן והם חשים את אמות הסיפים נעות, הם מתמוטטים. אבל את רואה: אצלי עסקים כרגיל. תוך כדי זה שאני מתכונן לנסיעה אני עובד במלוא המרץ".

כאישור לדבריו מצלצל הטלפון, על הקו משה פייגלין. לאחר החלפת רשמים מוועידת הליכוד ('זו אוליגרכיה שם', אומר לו אדיר. 'העיקר הם הכריזו שהם פתחו את השורות') הם דנים על הפקת סרט לבקשת פייגלין. אדיר ממשיך לפתוח את המעטפות המונחות על השולחן. "מעטפות הכסף ממשיכות להגיע גם בלי שאני משדר ברדיו. כשהיה ערוץ 7 היו מגיעים לפעמים אלפי שקלים ביום".

איזה הבדל יש בין השידורים שהיו קודם ברדיו לאלה שעכשיו?

"קודם כל", אומר אדיר ברצינות, "הרבה פחות מבלבלים לי את המוח. בימי חמישי הפקס והטלפון לא חדלו מלצלצל, כל מיני אנשים שארגנו אירועים ביקשו שאדבר על כך בתוכנית שלי. חוץ מזה, כשאני משדר אני מרגיש הרבה יותר נוח. הרווחתי שמונה דקות כי אין פרסומות, ובגלל שיש פחות מאזינים אני מרגיש הרבה יותר חופשי. קודם הייתי מבקר את עצמי בהתבטאויות שלי, כי בכל זאת, האזינו לי הרבה אנשים. היום בכל אופן יש כמה אלפי מאזינים, הרבה יותר ממה שציפינו, ואי ממשיך לשדר ברצינות, שישמעו את אדיר זיק במיטבו".

כמי שהקשיבה לשידורים שלך, נהניתי מכך שאף פעם לא היית מהמתנצלים.

"נכון. הדוסים חושבים תמיד שהם סוג ב'. מי שנולד דוס, משהו דפוק לו במוח. יש בשמים מלאך שמייצר נשמות בסדרות. בסדרת היצור של הדתיים לאומיים אין בכלל א', היא מתחילה מב'. הכל ב', אפילו מצביעים ב'. הדתיים לאומיים משום מה עדיין מרגישים בפינה. אותה הרגשה שהיתה כשהייתי ילד, שהאור נמצא אצל החילוניים והדת לא שווה.

"הדתיים לאומיים מדברים על אהבת ישראל, על זה שאנחנו גשר בעם. שטויות! אנחנו לא גשר. אנחנו בצד אחד, הם בצד שני, אל תבלבלו את המוח. מישהו אוהב יותר את היהדות בגלל שאנחנו שם? ארבעים אחוזים מהקצינים בגולני הם דתיים, מישהו בגלל זה אוהב את היהדות יותר? רק מתרגזים שיש יותר דתיים. הרי אנחנו מרגיזים את הציבור החילוני יותר מהחרדים!"

להתנחל באדמה ולא בלבבות

"אני משדר בגאווה, אני גאה במה שאני, במה שאנחנו. הדור שלנו הוא דור נפלא, שאין כדוגמתו בהיסטוריה היהודית. הגענו לשיאים אדירים. אנחנו בערך 12 אחוזים מהאוכלוסיה, ותראי איך אנחנו באוניברסיטאות, בישיבות, בחינוך, במדע, בצבא, בתעשיה, במשפט (לא בפרקליטות ובבג"ץ). בכל מקום רואים את הכיפות הסרוגות. אבל אני לא ציוני, אני פוסט ציוני".

???

"כן, אני פוסט ציוני. אני אומנם לאומי בהשקפות שלי, אבל אני לא רוצה להיות מזוהה עם אלה שקוראים לעצמם ציונים. זהבה גלאון חושבת שהיא ציונית, ולכן אני פוסט ציוני. עדיף לי להיות מזוהה עם הרבי ממודז'יץ והרבי מגור מאשר להיות מזוהה עם זהבה גלאון".

יש ביקורת על המתנחלים שלא השכילו 'להתנחל בלבבות'.

"שיפסיקו לקשקש במוח. מצפים שנתנחל בלבבות של אנשים שבכלל אין להם לב! אנחנו צריכים לרוץ קדימה ולהציל את עם ישראל. הרי בכל מפגשי הדתיים-חילוניים יש 80 אחוזים דוסים שבאים להתחנף, ואיזה חילוני אחד שעושה טובה ובא למפגש.

אז אולי כולנו יהודים, אבל הם הרי רוצים לגרש אותנו מבתינו, חלקם אף ששים למותנו, מה לנו ולהם? אמנם הם 'תינוקות שנשבו' וגם יש רבים, כמו בני עדות המזרח, שיש אלוקים בלבם, שיודעים להבחין בין קידוש לקדיש, אבל אנחנו לא צריכים לקחת על עצמנו את כל המשימות. שחב"ד יטפלו בהם. במקום להשקיע בלהתנחל בלבבות תבנה עוד חמישה מאחזים. מספיק לדפוק לעצמנו על הלב ש'לא התנחלנו בלבבות'. צריך לבנות קודם את ארץ ישראל אחרי כן להתנחל בלבבות.

"בכלל, זו צביעות. אתם המקוננים 'שלא התנחלנו בלבבות', למה לא פתחתם את היישובים לכל מי שרוצה לבוא לגור? למה עשיתם ועדות קבלה, ומי שרצה לגור ביישוב היה צריך לעבור פסיכולוגים ומבחני גרפולוגיה? הייתם צריכים לפתוח את היישובים, כמו מעלה אדומים, כמו הישוב אדם. שכל מי שרוצה לבוא, שיבוא. דתי ופחות דתי. זה נקרא להתנחל בלבבות. לפתוח את הישובים בפני כל יהודי, עם או בלי אידיאולוגיה. גם אלה שבאים משיקולים של כסף ואיכות חיים.

"היו יכולים להיות היום מיליון יהודים ביש"ע. אז נכון שרק חלק היו עם אידיאולוגיה חזקה, אבל המספרים היו מכסים על זה. קודם עשיתם ועדות קבלה, קיבלתם רק אליטות, ואחר-כך אתם מתלוננים שלא מתנחלים בלבבות.

"אני זוכר איך קם היישוב אדם. באו חברה מקרית יובל, מקרית מנחם, ואמרו: 'מה זה, כל המתנחלים הם אשכנזים מתיפייפים, גם אנחנו רוצים להתנחל'. אמרו להם: בבקשה, תקימו. וכך קמה אדם, והיום יש בה 600 או 700 משפחות.

"לעומת זאת, ענתות גם הוא יישוב חילוני, הבת שלי גרה שם יחד עם עוד שתי משפחות דתיות, ושם יש רק מאה וחמישים משפחות. אז נכון, יש בעיות, אבל בכל מקום יש בעיות. צריך להתנחל בארץ! עכשיו צריך להתנחל על הגבעות, במקום להסתייג מאנשי הגבעות. שם צריך להיות, ומספיק להכות על הלב".

ההשקעה בחינוך חוזרת

אני מבינה שאתה גאה בחבר'ה שעל הגבעות. מה עוד מביא לך נחת?

"אני שמח בזה שהגעתי להיות מה שאני, יהודי החי בארץ ישראל אוהב אותה, מתנחל בה, בניתי משפחה נהדרת, אני עושה הרבה למען המשפחה ולמען העם. השקעתי המון בלחזק את רוח העם ברגעים הקשים. אם ילמדו את התקופה הזו בעתיד, אני מתאר לעצמי שיזכרו את התוכנית כאחד המרכיבים בשמירת רוח העם, יחד עם עוד אחרים בערוץ 7. אין ספק שהתוכנית הזו היתה ממש קריטית בשמירת רוח העם. הנכונות להיות הילד שצועק 'המלך הוא ערום'.

"אני גאה גם ברקורד האומנותי שלי: סרטים, תוכניות טלויזיה ורדיו, מאמרים שכתבתי. אלפי תלמידים וחניכים שלי שמסתובבים בעולם. הנה, התלמיד שהיה לי לפני ארבעים שנה והיום הוא רופא, מה הוא חייב לי? הייתי מורה שלו שעתיים ביום במשך שנתיים, לימדתי אותו עברית ותנ"ך, ותראי איזה קשרים נשארו! אני גאה על כך שההשקעה בחינוך חוזרת אלי אחרי שנים".

אדיר מספר על תלמידיו לשעבר, אישים כמו הרב עוזי שוייצה, יעקב עמידרור, שאול יהלום, הרב שוגרמן, ויש עוד רבים.

יש דברים שאתה מצטער עליהם?

"אני מצטער על כך שלא למדתי מספיק תורה. אני אמנם מעביר שיעורי תורה, אבל יכולתי ללמוד יותר. ככה זה, יש כאלה שמקדישים יותר בלימוד ופחות בעשייה. אני השקעתי יותר בעשייה".

על אחד הקירות ישנו לוח שעליו תלויות תמונות רבות מהעשייה של אדיר זיק. "זה צולם בסין", מצביע אדיר על תמונה שבה הוא נראה בחברת ד"ר זרח ורהפטיג ז"ל. "כמה שנים לפני מותו עשינו סרט ששחזר את מבצע ההצלה של 7000 יהודים במלחמת העולם השנייה, שהוא דאג להעבירם דרך ארצות רבות עד הגיעם למקום מבטחים. הסרט הזה היה הדבר הגדול ביותר שעשיתי".

בין השאר ניתן לראות בתמונות האחרות את עפרה חזה ואישים ידועים, וכן תלמידים דתיים צעירים של אדיר, בוגרי בית ספר מעלה. "בית ספר מעלה זרק אותי, כי פגעתי בשמו הטוב. במקום זה הוא בחר בירון לונדון", מעיר אדיר.

לא מנתקים קשרים

איך היחסים שלך עם חברים מהעבר, מהטלוויזיה?

"לא מזמן עשו עלי כתבה בעיתון מעריב. הכתבת הסתובבה יומיים תמימים במסדרונות רשות השידור, במטרה לשמוע עלי דברים רעים, ולא הצליחה. היא באה אלי ואמרה לי בפירוש, שאומרים עלי שם רק דברים טובים".

ואיך הקשר עם המשפחה החילונית?

"יש לי אחות אחת גדולה ממני, בת 67, ואנחנו בקשרים טובים. היא היתה מעצבת אופנה בעלת שם עולמי, קוראים לה ריקי בן ארי. עכשיו היא הולכת רק עם חולצות שיש להן כיס מקדימה. את יודעת למה? כדי לשים בכיס את התמונה של הנכד שלה. מבין כל חברותיה, שגילן נע בין שישים לשבעים, היא היחידה שיש לה נכד.

"ברוך ה' שזכיתי אני, יש לי כבר שישה נכדים ואני מצפה לעוד רבים. אמא שלי נשארה חילונית עד סוף ימיה, אבל הקשר איתה היה מצוין. היא אהבה מאוד להיות אצלנו, ורוותה הרבה נחת מהנכדים והנינים".

מה עוד אתה רוצה לומר לנו, לסיכום?

"שהחבר'ה שלנו יהיו גאים. הנה, אני הולך עם ציציות בחוץ, גם בקרחת אני לא מתבייש. כשהתגלה לי הסרטן, דבר ראשון החלטנו שלא נשקיע אנרגיה בלהסתיר את זה. לא גנבתי את זה מאף אחד. מי שחושב שגנבתי ממנו, אני מוכן להחזיר לו את זה עם ריבית. הדרך שלי היא להתמודד עם זה בלי להסתיר. הרי מישהו שעובר התקף לב לא עלינו, מספר על זה בפרטי פרטים, אבל סרטן? לא מזכירים את זה, קוראים לזה 'המחלה ההיא'.

"גם מי שיש לו סרטן לא מת מיד, דווקא מהתקף לב מתים יותר מהר. אז יש לך סרטן, ואתה מתמודד עם זה. היום סרטן הוא לא בהכרח גזר דין מוות. אמנם פעם זה היה ככה, ואנשים היו מדברים בשקט על זה, כי מי שחלה למעשה נגזר גורלו למות. היום עוד משחקים בעולם כמה שנים טובות, ממשיכים! לכן לא הסתרנו את זה.

"גם עכשיו, אני פעיל כל הזמן. הייתי בהכנסת ספר תורה בתפוח, החזקתי שם שלוש שעות את הרגל של הצלם, אני עובד! וזה מה שהיה צריך לעשות. צילמתי את החתונה של יוסי בן ברוך, ואחר-כך את מסיבת ההודיה שנערכה לכבודו, צילמתי גם את הבת מצווה של הבת של נועם פדרמן. כמובן, לא ידעו מי אני, שמתי כובע קסקט ונכנסתי יחד עם כל הצלמים. צילמתי גם בגבעה של אברי רן באיתמר. איזה יופי זה, איך שהוא משתלט שם על השטח.

"המחלה זה מה שגזר עלי בורא עולם ואני צריך להתמודד. ואם חלילה נגזר גורלך למות, למה שתמות כמו שטינקר? ברוך ה' יש לי כוח ואני מסוגל ללכת ולעמוד. עברתי חצי שנה של כימותרפיה שיכולה להרוג פילים. אנשים יוצאים מכימותרפיה שבר כלי, ואני הייתי נוסע לעין כרם, יורד מהאוטו, עולה לאוטובוס, כמו גדול. הקדוש ברוך הוא נתן לי כוח, עובדה".


ואלה תולדות

אדיר זיק נשוי לורדית, ולהם שישה ילדים:

גלית, הבכורה, נשואה לאשר אוחיון. מתגוררים בישוב ענתות ולהם שלושה ילדים.

מוריה, דוקטור לביוכימיה, מתגוררת בבאר שבע.

אפרים, נשוי למירי לבית בהר"ב. עומד לנסוע לפרו שם ישמש כרב הקהילה בקדנציה שניה. לזוג שלושה ילדים.

התאומים יכין ובועז, בני עשרים ושלוש, בוגרי צבא (גולני!).

והצעירה, אמונה, נישאה לא מכבר לבנימין שינברג ומתגוררת בירושלים.

ezar1@walla.co.il