באנו למילואים

בלהט הוויכוח על הסרבנים, האנרכיסטים על הגדר ושגרת המחסומים, נדמה ששכחנו שרוב הצבא, ובמיוחד אנשי המילואים עושים עבודה אפורה שרק לעתים רחוקות מגיעה לעיתון.
רס"ל במיל', עדי גרסיאל, מספר אישי 3710760 שובר את קשר השתיקה

עדי גרסיאל , כ"א בטבת תשס"ד

כמעט פספסתי אותה בים הפרוספקטים, הפליירים והברושורים בתוך תיבת הדואר. לא שזה היה עוזר לי: מי שלא מאשר את הצו עדיין לא פטור מהתייצבות לשלושים ושניים ימי מילואים בחטיבת אפריים. ואגב, המעטפה היא בצבע לבן עם אותיות ירוקות (בכל זאת צבא...) מי שמוכר לכם סיפורים על מעטפה בצבע חום, כנראה לא עשה תעסוקה מבצעית מאז שמשה וחצי היה רמטכ"ל. אני לא הייתי קונה מאחד כזה ג'יפ סופה משומש. למעשה לא הייתי קונה מאף אחד ג'יפ סופה משומש.

אני אחסוך מכם את הזעם והתדהמה ("כל כך הרבה זמן?", "אף אחד לא עושה מילואים חוץ ממך פה בבניין") ואת ניסיונות החילוץ ("תגיש ולת"ם", "לך לראיון עם מפקד הגדוד", "תאשפז את עצמך יום לפני"). וניגש ישר ליום הגיוס. אנשים באים למילואים בגלל סיבות שונות: הרגל, פחד מהמשטרה הצבאית, ציונות, חופש מהאישה, אבל בעיקר, בשביל החבר'ה. לכן החוויה הנחמדה של היום הראשון היא הפגישה עם כל אותם חברים לנשק שלא ראית שנה שלמה (אם היה לך מזל ולא זימנו אותך לריענון באמצע). בתוך האוהל, אי שם בבסיס האימון הפיקודי, אנשים מעדכנים זה את זה על קורותיהם בשנה האחרונה. מי התחתן, למי נולד ילד, מי הבריז מהמילואים, מי החליף האוטו או עבודה ומי, ויש כאלה לא מעטים, הוחלף על ידי העבודה.

אחרי שמחליפים חוויות, מתחיל השלב הצבאי האמיתי: קריאת העיתונים. הפייבוריט המוביל הוא ללא ספק מדור הספורט. מן המפורסמות היא שכל מילואימניק הוא אוהד ובקיא בענפי הספורט השונים. מי שאתרע מזלו והוא לא שולט ברזי טבלת ליגת העל, או בהפרש הסלים של סקרמנטו, מוזמן לנסות את הטריק שלי. כשאחד הקוראים מכריז משהו כמו "מילווקי ניצחו את הלייקרס בשמונה הפרש", אני מיד קם ממיטת הברזל הצבאית וצועק "וואי וואי וואי, מילווקי ניצחו". כשמישהו אחר מכריז "לא בטוח שאבוקסיס יעלה לשחק בשבת", אני שוב מתרומם "וואי וואי וואי, אבוקסיס לא ישחק". זה עובד תמיד, בתנאי כמובן, שאתם לא מפעילים את השיטה על משחקי הכדורסל של מכבי תל אביב בליגה הישראלית.

השלב הבא, שמתרחש בדרך כלל לקראת אחר הצהריים, כבר פחות נעים, הקליטה: "לך תחתום על נשק", "אתה ואתה, תגשו לעשות רענון נהיגה על ג'יפ", "מי לא חתם עדיין על קיטבג?". כידוע הצבא העברי הוא בעל מסורת ארוכת שנים, כך שכלל לא הופתעתי כשהחתימו אותי על שק שינה שעליו הוטבע "חיל תחזוקה 1977". חשבתי רק על אותו טירון צעיר ששכב באותו שק עצמו בזמן שסאדאת הגיע לארץ. על החייל שנדרש לפנות את ימית בשמונים ושתיים והתכסה בשק שלי. על הקצין שהגן על עצמו מהקור הלבנוני עם אותה יריעת בד שאני אוחז כרגע בידי. ואל תבינו אותי שלא כהלכה: השק"ש היה נקי ותקין לחלוטין. אבל בכל זאת, 1977...

כעבור מספר ימי אימון, פוזרנו לבסיסים שונים במרחבי חטיבת אפריים.

מטעמי בטחון שדה, אסור לי לפרט יותר מדי על מעשינו באי-שם. אומר זאת כך, על פי פרסומים זרים, צה"ל מחזיק חיילים ורק"מ (רכב קרבי משוריין, בשבילכם מהמעטפות החומות) באיזור קו התפר.

היחידה שלי, ארבעה אנשי מילואים המצוותים לרכב משוריין עם צריח ותותח (טנק? אני אמרתי טנק?), סופחה למוצב בו יושבת יחידה סדירה: אלה עם הנעליים האדומות. הסדירים, שעל פי פרסום בעתון בריטי, משתייכים לצנחנים, קיבלו אותנו בסבר פנים יפות. שזה אומר בתרגום מהשפה הצבאית: לא דרשו מאיתנו לעזור להם בשמירות ואפילו לא לתת תורן מטבח. אני זוקף את ההצלחה הזאת לאסרטיביות שלי. הצנחנים הסתובבו בגאווה עם חולצות שעליהם מצויין מחזור הגיוס שלהם: מרץ שתיים. כלומר הם אפילו לא שנתיים בצבא. הצגתי את עצמי באדישות: מחזור פברואר שתיים.

ראיתי לא מעט לסתות צעירות נפערות בהערכה כשהסברתי שמדובר באלף תשע מאות שמונים ושתיים. אחרי זה היה כבר ברור מאליו שעל תורן מטבח אין מה לדבר. בכלל, נראה שבשנים האחרונות שודרגה מעט תדמיתו של כוח המילואים. אם פעם "מילואימניק" היה גבר מקריח במיטב שנותיו, כרסו משתפלת ונשקו פונה לכיוון השמיים, שבא למילואים לשחק שש בש ולהציק לחיילות. הרי שהיום "לוחם המילואים" הוא צעיר יותר, עם בטן קטנה יותר, אוטו מהעבודה ופלאפון קטן הרבה יותר. ותסלחו לי שאני חוזר ומתעכב על נושא המזון, אלא שהסדירים הנחמדים עשו שגיאה בלתי נסלחת אפילו למי שנמצא כל כך מעט זמן בצבא: הם הצליחו להסתכסך עם הטבח של הגדוד. טעות כזו שקולה בחומרתה רק לפיזור רמזים בוטים על הוריהם של האפסנאי והשקמיסט גם יחד. כתוצאה מכך האוכל שנשלח למוצב מהגדוד, לא היה, בלשון המעטה, גורמה. אלא אם כן אתם מאלה שאוהבים ספגטי, אורז וקציצה תעשייתית לארוחת הצהריים שלהם, או שמא אתם מהסוג שמעדיף לאכול מילקי במזלג (אין כפיות), או ספגטי בכפית (אין מזלגות). לנו, אנשי המילואים ותיקי המלחמות, זה לא כל כך הפריע. אנחנו, מצויידים, על פי פרסום ביומון יפני , במיצובישי מודל 94 יצאנו להשלמות בסופרמרקט הקרוב. אבל באשר לצעירים, בוא רק נאמר שזה לא מלבב לראות צנחן מסכן לפני משמרת לילה, עומד ומורח ממרח שוקולד צבאי על ביסקוויט צה"לי.

בכלל נראה שהצבא סומך יותר מדי על תושייתם, נסיונם ובעיקר ציודם של אנשי המילואים. איך נגיע למוצב מנקודת האיסוף הכללית? תתארגנו באוטו של אחד החבר'ה, ואיך נפגש בדרך עם הסיור? קחו את הפלאפון של מפקד הסיור ותתקשרו אליו. פתאום ההישגים של העידן הטרום טכנולוגי, של ששת הימים ויום כיפור נראים עוד יותר מרשימים (איך קהלני ידע להגיע לעמק הבכא מצומת נפאח בלי להרים סלולרי לאוגדה?).

אשר למשימות עצמן, אנחנו יצאנו זול יחסית. המשמרות שלנו היו די קצרות והיינו אדונים לעצמנו. כלל ברזל בצבא המילואים אומר שתמיד עדיף להיות רחוק מיחידת האם שלך: כך נחסכות כל ההנחתות בנוסח "שניים שיעלו עכשיו על ג'יפ לליווי", "כיתת כוננות לצאת למחסום"... מי שהפתיעו אותי לרעה היו היתושים. לא בגלל שהיו הרבה מהם, זה היה צפוי. אלא שבדרך כלל היתושים והזבובים מחלקים ביניהם את היממה. הזבובים במשמרת יום והיתושים בלילה. בחורף, עם התקצרות היום, החשכה יורדת מוקדם והבוקר עולה מאוחר. יוצא איפוא שהזבובים נותנים רק כעשר שעות ביום ומשאירים לעמיתהם היתושים את שאר הארבע עשרה! על כזה קיפוח אני לא מכיר לוחם מילואים אחד שהיה עובר בשתיקה.

בתחום המבצעי מה שאפשר לומר הוא שאף מחבל לא עבר בגיזרה שלנו. אולי זה בגלל כושר ההרתעה שלנו. אולי זה קשור לאגני החימצון של קלקיליה שנמצאים באיזור. זה מריח בדיוק כמו שזה נשמע. כנראה שיש דברים שאפילו השאהיד הפאנטי ביותר לא מוכן לעשות.

היום האחרון הוא היום הכי קשה במילואים, אפילו יותר מהראשון. עד שהמחליפים באים, עד שעושים איתם חפיפה, עד שמגיעים לגדוד כדי להזדכות על הציוד. כל נשק, אפסנאי, ופקיד שלישות (מה הם עושים במהלך כל החודש, ריבונו של עולם ) רואה לעצמו חובה נעימה להתעלל בך. המוטו המרכזי הוא: אז מה אם קיבלתם נשק/אוהלים/ציוד מלוכלכים, בואו נחזיר אותם במצב קצת יותר טוב ממה שקיבלנו אותו. יופי, אם כולם היו מפנימים את זה, ולא רק הגדוד שלנו, כבר מזמן היינו נכנסים לאוהלים מבריקים, מקבלים נשק מצוחצח וקיטבגים חדשים. אבל כל זה כמובן לא קרה, ולפי המבט שאני זורק על שק השינה שלי, מודל 1977 שראה כבר הכל, כנראה לא יקרה בעתיד הקרוב. ואולי זה חלק מהקסם של הצבא: אופנות מתחלפות, ממשלות הולכות ובאות, והוא נשאר בשלו.