גניבה בקדושה

הרב אריה הנדלר , כ"א בטבת תשס"ד

חסידים מספרים כי פעם אחת נסע הרבי מסאסוב ממקום למקום כדי לקבל כסף לפדיון שבויים, אך לא עלה בידו להשיג את הסכום הדרוש. מיד הרהר חרטה על שביטל עצמו זמן רב כל-כך מתורה ותפילה, וקיבל על עצמו להישאר מכאן ולהבא בבית. באותו יום נודע לו כי יהודי שגנב בגד נתפס בגנבתו, ולאחר שספק מלקות הוטל לבית הכלא. מיד השתדל לפני השופט, והלה נעתר לו ושחרר את הגנב. כשהוציאו מבית הכלא, הוכיחו הצדיק: "זכור את המלקות שספגת והישמר שלא לעשות עוד מעשים כאלה". "ולמה לא?" השיב הגנב, "דבר שלא הצליח פעם אחת יוכל להצליח בפעם הבאה". "אם כן", אמר הרבי לנפשו, "הרי עלי לנסות את שלי עוד פעם ועוד פעם".

לסיפור שלנו צריך להקדים את שידוע לנו ממקורות רבים, כי ר' משה לייב מסאסוב היה מרבה לעסוק במצוות פדיון שבויים. מצווה זו נשאה, אצל החסידים בכלל ואצל הרבי מסאסוב בפרט, אופי רוחני עמוק. נקודות רבות של קדושה נמצאות במציאות בכל מקום ובכל עת, אלא שאין הן נראות מעל לפני השטח, שבויות הן בשבי המציאות הגשמית הנראית לעיני הבשר שלנו. אולם החסידות, שחיפשה את האלוקות בכל היש, ראתה את הקדושה המצויה בעולם כשבויה ומסתתרת בתוך המציאות. על האדם לעסוק בפועל בחשיפה של יסודות הקודש בעבודתו היומיומית, ועל ידי כך לאפשר את שחרורה של נקודת הקודש מן השבי של העולם הגשמי.

בהקשר זה מקבלת מצוות פדיון שבויים את המשמעות של חשיפה של יסודות הקדושה המוסתרות בשבי. יהודי שנתפס כשבוי כמוהו כנקודה של קדושה שהוסתרה בתוך המציאות המגושמת, ופדיון השבויים כמוהו כחשיפה של אותה קדושה שהוטמעה בתוך עולמנו המגושם.

הרבי מסאסוב עוסק בגיוס כספים לצורך פדיון שבויים, אולם הוא עוסק בכך עד גבול מסוים. משנוכח לדעת שאין לו סיכוי לגייס את הסכום הנדרש, הוא מתייאש וחושב לעזוב את האתגר. כאן פוגש הוא בגנב. אם ר' משה לייב מסאסוב מסמל בצורת ההתנהגות שלו עד עתה את העבודה "לפי הספר", הרי שכל כולו של הגנב אומר עבודה שלא על פי הספר. הגנב יודע שהכסף שהוא לוקח אינו מגיע לו, הוא יודע שהוא חודר לרשותם של אחרים, הוא יודע כי הוא מתנגש עם סדרי החברה, אולם למרות זאת הוא גונב.

הגנב מלמד את ר' משה לייב מסאסוב כי יש דרך נוספת להשיג דברים. דרך זו היא הדרך שמעבר לדרכים המקובלות. עצם המפגש של ר' משה לייב עם הגנב כבר אמור לעורר אצלו מחשבה נוספת ביחס להשקעה הנדרשת ממנו על מנת להגיע לפדיון השבויים.

המפגש עם הגנב מעורר אותנו למושג חסידי נוסף, ה'גניבה דקדושה'. משמעות המושג הזה היא כי בבואו להתמודד עם היצר, עם הרוע, עם ההסתר, על האדם לנקוט בדרך של ערמה ותחבולה על מנת להתגבר על הרע. בדרך זו מצליח האדם לגנוב מן הרע את ההישגים שלו. כך נהג יעקב על פי עצתה של רבקה כשגנב מעשו את הברכות, ברכות שעשו היה אמור לקבל בערמה, כהדגשת הכתוב "כי ציד בפיו". יעקב נוהג מעשהו של עשו על מנת למנוע ממנו להשיג את הברכה.

החסידות לימדה את האדם כי התמודדות חזיתית, לפי הספר, איננה תמיד המעשה החכם, וכי לפעמים דווקא ההתמודדות המתגנבת, שאיננה מתעמתת ישירות עם הרוע, היא זו שתצלח, על דרך מאמר חז"ל "לעולם יהא אדם ערום ביראה".

כאן משתלבים הדברים אל תוך הסיפור שלנו. באופן סמוי אומר הגנב לר' משה לייב כי בבואו להוציא את נקודת היהודי מן השבי בו הוא מצוי, הוא איננו יכול להרשות לעצמו לעבוד לפי הספר. כדי לפדות שבויים, כדי לחשוף את הקדושה במציאות, צריך לעתים לבוא בדרכים בלתי מקובלות, בגניבה.

המתח שבין דרכו של ר' משה לייב מסאסוב לבין דרכו של הגנב מגיעה לידי ביטוי בדו שיח המתנהל ביניהם לאחר שהגנב ספג את המלקות. ר' משה לייב מזהיר אותו שלא ישוב לגנוב, כדי שלא יספוג שוב את המלקות. עונש המלקות שניתן על ידי השופט מסמל את הממסדיות. ר' משה לייב דווקא מזדהה עם סדר זה, ומשום כך גם משהוא מגיע למסקנה כי לא יצליח לגייס את הכסף. אולם הגנב פותח בפניו פתח אל העולם שמחוץ לסדר. מה שלא הצליח בפעם הזו – יצליח בפעם הבאה. הפעם הבאה תהיה מהלך אחר, שלא על פי סדרים וחוקים קבועים, והוא יצליח.