מבצע מתגלגל

לצאת מהבית, להיפגש עם בני גילך ולנהל פעילות במסגרת קבוצת חברים; בשבילנו עניין טריוויאלי- בשבילם זה כמעט מבצע צבאי. בני נוער נכים הרתוקים לקביים ולכיסאות גלגלים פועלים במסגרת "בית הגלגלים", אגודה התנדבותית שמכשירה אותם להשתלבות בחברה, ומאוחר יותר- גם בעבודה. כל חניך נהנה מליווי אישי צמוד של אחד ממתנדבי צוות ההדרכה, אשר מורכב תוך הקפדה על איזון מספרי בין דתיים וחילונים.

יובל קליין , כ"א בטבת תשס"ד

אם הזדמן לכם במקרה לעבור בחדר האוכל של קיבוץ בארות יצחק ביום שלישי, נר חמישי של חנוכה, יכולתם לצפות במחזה בלתי רגיל: על הבמה נערה בכיסא גלגלים, משותקת מצווארה ומטה, על ראשה מעין כובע כורים צהוב, שבמקום פנס מחובר אליו מכחול. היא מניעה את ראשה בתנועות מהירות ומתיזה צבע על בד הקנבס שלפניה בליווי מחיאות כפיים עזות וצעקות עידוד מצד הקהל הרב בחדר האוכל.

זוהי ויקי לוי, בת 22 מאריאל, בעלת אינטליגנציה גבוהה, כפי שמעידים חבריה, אך אינה יכולה להזיז כמעט אף שריר בגופה, בעקבות שיתוק המוחין בו לקתה בגיל צעיר. אף על פי כן, ויקי הופיעה בערב כישרונות צעירים שנערך בשיתוף קיבוץ בארות יצחק ואגודת ש"י, הידועה גם כ'בית הגלגלים'. כישרון מבריק אחר שהתגלה באותו ערב הוא דהש, בן 12 מלוד, שסובל מניוון שרירים מתקדם ומחובר למכונת חמצן. משום מה, זה לא ממש הפריע לו לגלגל את הקהל מצחוק בהופעת סטנד-אפ משותפת שלו ושל המדריך אוהד.

בסוף המופע, שבו השתתפו גם ילדי הקיבוץ, החלה מוסיקת דיסקו קצבית להרעיד את קירות האולם, כאות פתיחה להתחלה האמיתית של מסיבת החנוכה. כיסאות גלגלים התערבבו ברגליים, קביים בידיים, ילדים נכים הונפו אל על, ילדי קיבוץ עליזים פזזו מולם, ובתוך כל החגיגה האנושית הלא שגרתית הזאת, נדמה היה לכמה רגעים שהנכויות נעלמו ורק השמחה מרחפת לה באוויר.

מתנדבים למען אחרים

בית הגלגלים נוסד לפני 22 שנה. המייסדת, מרים שוורץ ז"ל, מורה בבית ספר 'תקומה' לחינוך מיוחד, החליטה לתת להורים קצת חופש, כדי שיוכלו לאגור כוחות ולנוח מדי פעם. כך קם מערך שלם של סופי שבוע שבהם ילדים הסובלים מניוון שרירים, שיתוק מוחין ומחלות קשות אחרות מבלים מחוץ לבית, לפעמים בפעם הראשונה בחייהם עם קבוצת סטודנטים מתנדבים, כאשר המטרה העליונה היא כיף.

במהלך השנים גדל בית הגלגלים והיום הוא מונה ארבעה סניפים ברחבי הארץ: בהרצליה, בירושלים, בקיבוץ אורים שבדרום ובבוסתן הגליל. בכל בית 5 קבוצות, כאשר בכל קבוצה 15 חניכים ו-15 מדריכים מתנדבים, ובנוסף עוד שתי קבוצות בוגרים. סך הכל מדובר כרגע ב-300 חניכים ו-300 מדריכים. על ניהול האגודה מופקדים היו"ר, עו"ד אביעזר גראוור, והוועד המנהל, שהחברים בו עובדים בהתנדבות, כולם מדריכים לשעבר.

הקשר האישי עם הילדים חשוב להם מאוד. אברמי טורס, מנכ"ל האגודה, לא עוזב את מסיבת החנוכה לפני שהוא מוודא שכל ההסעות והמלווים יצאו לדרכם. גם המטרה השתנתה עם הזמן, וכיום הדגש הוא בעיקר על פיתוח מיומנויות חברתיות אצל החניכים, החל מיציאה לבילוי משותף וכלה במציאת עבודה ודירה.

מדובר בעבודה של שנים. החניך מגיע לקבוצה בגיל 10, ומתחיל לעבור תהליך של גיבוש ואינטראקציה עם שאר החברים, עד גיל 19. הפעילות כוללת שבתות, חוגים שבועיים, מחנות קיץ ואירועים מיוחדים לחגים. ממש כמו בני עקיבא או הצופים, רק בליווי מדריכים מתנדבים במספר גדול יותר, בשל הקושי הפיסי והמוגבלויות המוטוריות. בסיום שלב זה עוברים לקבוצת הבוגרים, ושם מתחילים החיים האמיתיים.

אורטל דיין, עוד מעט בת 19, מקבוצת אומבה שבסניף הרצליה, נזכרת בתחילת דרכה בקבוצה: "אני כבר שש שנים בבית הגלגלים. הצטרפתי לקבוצה שנה אחרי שהקימו אותה. יום אחד באו אלי הביתה, סיפרו לי על הקבוצה, התלהבתי והחלטתי לבוא". רק בדיעבד הסתבר לאורטל שהחליפה חניך שנפטר. "אין לי מושג ממה, לא אמרו לי אז, רק היום אני יודעת".

כשאורטל נשאלת לגבי השינוי שחל בה במהלך ששת השנים בקבוצה, היא עונה מיד: "התבגרתי. הקבוצה הפכה למשפחה שלי, זה החבר'ה שלי. אמנם בהתחלה היה קשה, אבל עברנו את זה. יש לי חברים מבית הספר הרגיל, אבל שם אני לא מרגישה שייכת, ופה כן". אורטל לומדת בבית ספר טשרניחובסקי בנתניה. "אנחנו רק 2 נכים בבית הספר. זה לא כמו פה, שהכל מתאים".

מורל זמר-טוב, בת 15 מקבוצת השחר, גם מסניף הרצליה, נהנתה מאוד מהמסיבה בקיבוץ בארות יצחק: "היה דיסקו, היה מעניין וכיפי. רק היום עבר קשר בין החברה והודיעו לי". על הקבוצה היא מספרת: "אני לומדת בבית ספר און בצהלה, תל אביב. היועצת בבית הספר הפנתה אותי לבית הגלגלים. כאן יש לי רק בנות חברות. עם הבנים אנחנו לא בקשר. יותר קל לי לדבר עם הבנות. אנחנו מדברות בטלפון ונפגשות בשבת".

יש לך חבר?

"זה לא הגיל. אני רק בת 15, החיים עוד לפני. קודם אסיים את הלימודים".

מה השתנה בקבוצה מאז שהצטרפת?

"המדריכים התחלפו. האווירה השתנתה. הייתי מעדיפה שיישארו אותם מדריכים".

להיות שווה בין שווים

את המבטא הדרום אמריקאי של לאורה קורטן, מנהלת סניף הרצליה, אי אפשר לפספס. לאורה עלתה לארץ בשנות ה-90 מארגנטינה, עבדה קצת בחינוך מיוחד והוצנחה אל בית הגלגלים. כיום, עם ותק של ארבע שנים, היא מסתכלת רק קדימה ולא מפסיקה לתכנן. החל משילוב משמעותי יותר של החניכים בקבלת ההחלטות בקבוצה, ועד לחוגים חדשים, כגון מוסיקה, פסיכודרמה, אומנות ומחשבים. הסיסמה שלאורה לא מפסיקה לשנן היא "שווה בין שווים".

מה משמעות הסיסמה זו בעיניך?

"המשמעות היא לאפשר לכל מתבגר בעל נכות מוטורית לחוות את אותן חוויות שילדים אחרים חווים בגילו. שווה בין שווים משמעותו לתת לילדים את הכלים להעצים את עצמם. כמו בתנועות הנוער. הם לא יודעים מה זה ליזום. פה יש להם מקום להתפתח וליצור באופן עצמאי את הפגישות והאינטראקציה החברתית. למשל, במסיבת חנוכה שהיתה, הם יזמו ונפגשו לבד. לא אמרו להם להכין הופעות, רק אמרו להם שיש אירוע. הם יזמו ונפגשו לבד והכינו הופעות מקוריות לערב.

"מדובר כאן בחינוך לעצמאות. נתינת אפשרות לנהל חיים עצמאיים. כמו כן, חינוך לחברה מסביב שתקבל את הנכה כשווה. שמלצרית בבית קפה לא תפנה אל המדריך, אלא ישירות אל הנכה. מה יש, הוא לא בן-אדם? חינוך למציאת עבודה וחיים עצמאיים".

מאיפה מגיעים המדריכים, ומה מניע אותם להתנדב במסגרת הזאת?

"המדריכים הם אוכלוסייה מגוונת, ממש מכל הסוגים. השמועה עוברת מפה לאוזן וחבר מביא חבר. בדרך כלל הם נשארים שלוש ארבע שנים ואז מתחלפים. חלק מהמדריכים הם חניכים שעברו לקבוצה הבוגרת, ועכשיו הם מגשימים חלום ומדריכים בעצמם דורות חדשים של חניכים.

"בעניין המוטיבציה, זה שילוב של כמה דברים. קודם כל, כולם נורא עסוקים. אני תמיד שואלת מדריך שמגיע בפעם הראשונה למה הוא עושה את זה, וכולם עונים שמתוך הלחץ והתחרות לכסף, רוצים לצאת לעשות משהו למען האחר. האבסורד הוא שזה הופך לכיף. ובסוף הם עושים זאת למען עצמם, כי הם נורא נהנים".

זה נכון שיש מדיניות רשמית של ההנהלה ששומרת על כמות מדריכים שווה של דתיים וחילונים?

"כן. זה נכון. אחת המטרות של בית הגלגלים היא להיות מסגרת חברתית שאינה מזוהה עם סקטור מסוים, ולכן תמצא אצלנו דתיים, חילונים, ערבים, בדואים, עולים חדשים וישנים. מצד שני, אנו רוצים להעביר מסר של פתיחות וסובלנות, ולכן אנחנו משתדלים באמת לשמור על מספר שווה של מדריכים חילונים ודתיים. גם בחוג הידידים של האגודה, גוף שמטרתו עזרה בגיוס כספים ויחסי ציבור, נשמר האיזון העדין. כך אנו מוצאים זה לצד זה את הרב מוטי והרבנית חני אלון, אשת שגריר ארה"ב, שילה קרצר, הסופר דוד גרוסמן והאלוף עמידרור".

בכל זאת, למרות המדיניות המוצהרת, נראה כי חובשי הכיפות הסרוגות מהווים רוב בקרב המתנדבים, לפחות בסניף הרצליה. ההתנדבות בבית הגלגלים הפכה היום לטרנד בקרב הסטודנטים הדתיים, ועשרות עומדים בתור להתקבל כמדריכים מתנדבים באחת הקבוצות, הישג אדיר בפני עצמו ומפגן כוח לחובשי הכיפות.

חברה מיוחדת

עמיר פישר, עו"ד בן 27, עובד כשכיר במשרד בירושלים ומגיע להרצליה כדי להתנדב בקבוצת גלגלי המדבר. הוא מסביר מדוע: "זה המקום הכי מדהים שאי פעם הייתי בו. זה כמו תנועת נוער של נכים. במקום שהם ישבו בבית, הם באים לכאן ומתערבבים עם חבר'ה רגילים. בדרך אנחנו מרוויחים שאנשים כמוני, שאין להם הרבה הזדמנויות לפגוש אנשים נכים, פתאום מגיעים לכאן, ומגלים שבן-אדם מוגבל הוא לא מפגר.

"יש פה אנשים מדהימים, עם יכולת להביע רגשות שלא מוצאים בחברה רגילה. הם פשוט קופצים עליך, אין להם מסיכות, וגם לו היו להם – לא היו יודעים איך להשתמש בהן. הקבוצה היא מרכז העולם שלהם. יש פה חניכים שאני מדבר אתם יום יום בטלפון".

ספר על פעילויות מיוחדות שעשית עם החניכים.

"הכל. החשיבה כאן היא שהכל אפשרי, רק צריך לרצות. ים, הופעות, לונה פארקים, פעילויות אתגריות, סנפלינג, שיט".

עם מה הכי קשה לך בקבוצה?

"כשהם מבקשים עזרה ואני פשוט לא יכול לעזור. או לפחות לא יכול לעזור כמו שהייתי רוצה. למשל: לצאת החוצה מהבית, למצוא עבודה, לתקן את ההליכון".

הריאיון מפסיק לחמש דקות, כשעמיר רץ להתחבק עם חניך שהולך הביתה.

קרה לך שחניכה התאהבה בך?

"תראה, יש לי בקבוצה בני 22, זה מעסיק אותם בדיוק כמו שזה מעסיק אנשים אחרים בגילאים אחרים".

איך פתרת את הבעיה?

"פתרתי אותה בדיוק כמו שפותרים אותה עם בן אדם רגיל. צריך לשים את הקלפים על השולחן ולהסביר שבסוף, אין מה לעשות, יש קו שמפריד בין מדריך לחניכה".

מה לגבי חברויות בין מדריכים לחניכים בקבוצה?

"זו שאלה מורכבת. מצד אחד, יש חניכים בקבוצה שאני איתם בקשר יום יומי, מעורב בחיים שלהם ומשתדל להיות לצדם בכל מקרה שמתעורר הצורך. מצד שני, אני משתדל כל הזמן לגרום לכך שייווצרו חברויות בינם לבין עצמם. לפעמים זה כואב וגם קשה להסביר, אך לדעתי, בסופו של דבר חברות אמיתית נוצרת בקלות רבה יותר בין החניכים לבין עצמם. יש להם עולם דומה, הם מתמודדים עם אותם חוויות.

"לחניך הרבה יותר קשה להתחבר לעולם שלי, גם בגלל פערי הגילאים וגם בגלל פערים בהתמודדות יום יומית. אני חושב שהתפקיד שלי בבית הגלגלים הוא לקחת חבר'ה עם מודעות חברתית לא גבוהה שגדלו רוב הזמן מול הטלוויזיה או בישיבה חסרת מעש בבית, ולהגיע למצב שירימו טלפון אחד לשני ויקיימו אינטראקציה. שיבינו כמה הקשר הבין-אישי חשוב להם לחיים. חלק גדול מהם נאבק בתנאים כלכליים קשים עם חברה מסביב שמסתכלת עליהם כמו על ילדים מפגרים. זה המקום להפגיש עולמות".

תלאות התקציב

את הנתונים הכספיים מספק אברמי טורס, מנכ"ל האגודה. התקציב השנתי עומד על כמיליון דולר, כאשר חלקו המכריע ממומן מתרומות ורק 10 אחוזים מכספי המדינה, דרך משרד העבודה והרווחה. "במדינה שבה עדיין נאבקים בבית המשפט העליון על זכויות חינוך והנגשה, ו-99% מהמבנים הציבוריים עוד לא נגישים לנכים, קצת קשה לצפות לעזרה. לכן זה פרוייקט שעובד בעיקר על מתנדבים, הם המנוע של בית הגלגלים".

תחום נוסף שבו בית הגלגלים לוקח אחריות הוא מציאת עבודה. לאחרונה הושקה תכנית השמה והכשרה תעסוקתית: מציאת עבודות רגילות לבוגרי בית הגלגלים, ושילובם כאוכלוסייה יצרנית במשק. לא עוד במפעלים מוגנים אלא כעובדים רגילים. כבר היום נספרות ההצלחות במפעלי הייטק, משרדים ומזכירויות שונות. עשרים בוגרים יושמו עד כה בהצלחה, ועשרים מועמדים נוספים ממתינים.

כאשר מתבקש אברמי לסכם את הפעילות באופן כללי הוא מדגיש: "אוכלוסיית ישראל הנאורה בשנת 2004 עוד לא קיבלה את הנכה כשווה בין שווים. עוד דרך ארוכה לפנינו". מצד שני, אנחנו שומעים את הנהג של ההסעות מתבדח עם החניכים בפעם האלף לפני נסיעה, שהוא קושר אותם כדי שלא יברחו לו. בבית הגלגלים, יותר טבעי מזה אין.