בשבע 76: מי לא בא? אריק

תחושת המצור הוצאה שוב רבבות אל הכיכר, וגם לא מעט גלויי- ראש נראו בין המפגינים. נוכחות מרשימה מהממשלה הקואליציה והליכוד נראתה על הבמה. התבטאויות נחושות של אריאל שרון הישן בזכות ההתיישבות ונגד הכניעה לטרור צוטטו בדברי הנואמים והוקרנו על מסכי וידאו. ורק מקומו הטבעי של אריאל שרון במרכז ההפגנה נשאר מיותם.

חגית רוטנברג , כ"א בטבת תשס"ד

ביום ראשון, קצת לפני שבע בערב, נראו צועדים ברחובות תל אביב חבורות חבורות של מבוגרים ובני נוער, פני כולם מועדים למקום אחד. זמן רב חלף מאז הפעם האחרונה שבה ראתה כיכר רבין את רבבות הציבור הדתי לאומי מגיע לומר את דברו, אך מסתבר שעכשיו הגיע רגע האמת.

הבדיקות הביטחוניות הכבדות בכניסות לכיכר לא הפריעו לאנשים להמשיך ולהגיע לאורך כל שעות הערב. בפאתי הכיכר עמד קומץ קטן של הורים שכולים שנשאו שלטים הקוראים להיפרדות ופינוי יישובים. מולם רקדו וניגנו כמה צעירים, שהעדיפו להגיב בדרך זו במקום להתווכח.

השרים אורלב, איתם, לנדאו ואלון נשאו דברים מעל הבמה. תוך כדי הדברים פגשתי את תלמידי ישיבת קריית הרצוג. הם ישבו במעגל ולמדו 'מסילת ישרים': "זה כדי למנוע ביטול תורה ולעילוי נשמת הנרצחים", הסבירו לי. מחזה מעין זה לא היה נדיר בהפגנה זו: גם תלמידי הישיבה התיכונית בחיספין התאספו להאזין לשיעור מפי הרב אליעזר ולדמן. נראו גם אנשים פרטיים שהיו שקועים בעיון בספר, בזמן שח"כי הליכוד הביעו את דעותיהם הנחרצות ביחס לשרון ותכניותיו.

הרב מרדכי גרינברג, ראש ישיבת כרם ביבנה, עמד גם הוא בקהל, בצניעות אופיינית. מהישיבה שלו יצאו הסעות עם תלמידים רבים. לשאלה מדוע הרגיש שחובה על כולם להגיע דווקא להפגנה זו, ענה: "אם לא יגיעו לכאן הרבה אנשים, זהו סימפטום של חולשה ועייפות בציבור. זה בדיוק מה שהממשלה רוצה להשיג, ולכן חשוב שיהיו פה הרבה אנשים". לגבי טענת ביטול התורה בהפגנות, הוא אומר "אמרתי לתלמידים שלי לבוא להפגנה ולהביא איתם ספרים, שילמדו".

הפגנה של משפחתיות

בקרב המפגינים נראו דמויות רבניות נוספות, ביניהן הרב דניאל שילה, רב הישוב קדומים ודובר ועד רבני יש"ע. הוא מעביר מסר של חיזוק: "יש בעם הזה הרבה יותר כוח עמידה, אמונה ונחישות ממה שמישהו חושב. כך היה לאורך כל ההיסטוריה, וכך גם היום. צעדיו של שרון נובעים מיאוש וקוצר רוח. עלינו לחזק את האמונה ולהמשיך לעשות כמו שעשינו עד היום". בני משפחתו של הרב נמצאים לידו.

ככלל, המשפחתיות היתה מוטיב בולט מאוד בהפגנה הזו. גם בני קצובר, איש מועצת יש"ע ותיק, עומד כאן בגאווה עם בניו ובנותיו ועם שורת הנכדים. "יש לי כאן שלושה דורות של התיישבות ביש"ע", הוא מציין בסיפוק.

איך אתה מתרשם מההפגנה?

קצובר: "ההפגנה בהחלט מרשימה, על אף שניתן היה לצפות ליותר אנשים. אני יודע שהציבור סקפטי לגבי מידת היעילות של ההפגנה. המסר שלי בעניין הזה הוא שצריך להפסיק לעשות חשבונות. אם נסיר מעלינו את כל ההתחשבנות הזאת של מה יעזור ומה לא ונפעל בפשטות ובטבעיות, איש לא יוכל לנו. לא בוש ולא שרון, שנכנע לו". על שרון הוא מוסיף: "עבדתי איתו הרבה שנים, חבל לי עליו. לצערי, הוא במצב שזקנותו מביישת את בחרותו".

משפחה מעניינת נוספת היתה משפחת דהאן לענפיה. מדובר בארבעה אחים, שגרים בכל רחבי יש"ע: באלקנה, דולב, טלמון ופדואל. הם עמדו יחד, גיסים, אחים, אחיות וילדיהם. עוד משפחת התיישבות שכואבת במיוחד את המצב היום. גם אל הבמה הובא סב תושב גוש עציון, ראש משפחה של ארבעה דורות ביישובים. הוא דיבר כאיש התיישבות אמיתי: "אינני רוצה להכביר מילים. מעשים חשובים יותר ממילים", אמר.

החלק המלהיב של הפגנה היה הופעתם של האמנים שימי תבורי, אהרון רזאל ואריאל זילבר. הקהל רקד בשמחה גדולה, למרות הכל, בשירת "ישראל בטח בה'". דגלי ישראל התנופפו בגאון והצלמים עטו בהתלהבות על מעגלי הרוקדים.

מכל גווני האוכלוסיה

לא רק אנשי יש"ע נכחו בהפגנה. הרבה מתושבי הערים, גם במרכז, הראו נוכחות יפה. מעניין היה לפגוש חתכי אוכלוסיה מגוונים: שני חסידי חב"ד מבוגרים, הגיעו הנה מכפר חב"ד, עם חברים נוספים מהכפר. הם מגיעים תמיד להפגנות הנוגעות לשלמותה של ארץ ישראל, ולדבריהם: "כעת מתקיימים במוחש דברי הרבי, שאמר שרק מדיבורים תהיה פה שפיכות דמים. הנה זה קורה".

מצדה השני של הקשת, ניתן היה לראות כמה מפגינים שאינם חובשי כיפה. שני צעירים תל אביביים, בעלי מראה חריג בנוף הזקנים והכיפות, עמדו בשקט והקשיבו לדוברים על הבמה. הם לא מדברים הרבה. "פשוט רצינו לבוא לכאן", הם עונים לשאלתי מדוע באו. "אנחנו מזדהים עם המאבק נגד
הממשלה".

אהוד עוז, צעיר ירושלמי שעוסק בגינון, חילוני אף הוא, עומד בביישנות ליד שלט "עקירת יישובים – ניצחון לטרור". זו הפעם הראשונה שהוא מגיע להפגנה, והוא לא ממש מאמין שזה ישנה, אבל "הרגשתי צורך לבוא. צריך לעשות מה שאפשר", הוא אומר. בדרך אני רואה עוד בחור חילוני, שצועד כשעל בגדו מתנוסס הסטיקר ועליו סיסמת ההפגנה: "המתנחלים – גדר הביטחון של ישראל".

מחזה מיוחד התרחש ליד האנדרטה לזכר יצחק רבין, שסביבה הוצבה אבטחה כבידה מחשש ליורקים למיניהם. תיכוניסטים תל-אביביים מגודלי שיער עומדים ומתווכחים בלהט עם כמה תלמידים מישיבות תיכוניות. התל אביביים גרים בסמוך ובאו לראות את ההפגנה. בחלל האוויר נשמעים משפטים כמו "סבא שלי גם היה בשואה, אני לא רוצה שזה יקרה שוב", "זה שאתם גרים בהתנחלויות גורם סבל לערבים שגרים שם", ועוד מנטרות שמאלניות ידועות.

כשאני מתערבת בויכוח, אני מגלה שבעצם הם לא ממש מבינים את הסיסמאות שהם מפריחים, ובעצם יש לנו הרבה מן המשותף. "אנחנו רואים חשיבות בדו-שיח אתכם", הם אומרים. "ברור שיש לכם זכות להפגין. אנחנו נגד סבל של יהודים ופינוי יהודים זה דבר נורא. חוץ מזה, גם אנחנו לא מתים על הערבים".

ההתיישבות ממשיכה לצמוח

על מסך הווידאו הענק מוקרן 'שרון של פעם', מכריז בעוז באחת ההפגנות, למרבה האירוניה: "לא העם התעייף, המנהיגות הזאת התעייפה!" הקהל שואג, ואישה תושבת גבעת יצהר אומרת לי: "מדהים איך בכל פעם אנחנו מפגינים נגד אלו שבהפגנה הקודמת היו איתנו". לדבריה, אין מוצא – בכל מקרה שרון עומד לתת הכל, ולכן חשוב שכל הציבור יתייצב כאן: "בתקשורת יש איזון בין השמאל הקיצוני לשמאל המתון. קולו של הימין לא נשמע בכלל. אנחנו צריכים להגיע ולעורר את העם ואת עצמנו. להעלות את המורל, להשמיע תגובה של הימין למה שקורה במדינה".

גם תושבי יישובים מתונים יותר הגיעו להפגנה, כי הפגיעה הגיעה כעת לפתח ביתם ממש. היישוב צופים שבשומרון, יישוב מעורב מ-70 משפחות דתיות מתוך 200 משפחות, יישוב שקט, הן ביטחונית והן אידיאולוגית – יצאו ממנו היום להפגנה אוטובוס מלא ועוד אנשים ברכבים פרטיים, גם אלו שמעולם לא יצאו להפגנות. הם מרגישים את החרב על הצוואר: כדי להיכנס ליישוב הם צריכים לעבור את גדר ההפרדה, ואם יסגרו את הגדר הם פשוט יישארו בחוץ. הילדים מתקשים כעת להגיע לבתי הספר בקרני שומרון ובאלפי מנשה. כעת עוברות בקהל שתי בנות מצופים, מתרימות לצורך הצבת דגל ישראל ענק במחאה על בניית הגדר.

על הבמה התחלפו הדוברים כל הזמן, אך היחיד שכאב אמיתי הורגש בדבריו היה הרב שלמה אבינר. הופעתו במקום היתה מפתיעה, שכן הוא איננו מנואמי הכיכרות, אך מסתבר שהנסיבות גרמו בין השאר גם לחידוש הזה. בדבריו הוא סיפר: "כאשר שרון היה ילד, הוא עבד עם אביו בשדה. הם נכשו עשבים זמן רב, עד ששרון הילד אמר לאביו: 'אין לי כוח יותר, אולי נפסיק לעבוד?' אביו הסתובב לאחור והראה לו את השדה הרחב מאחוריהם, השטח שנוכש עד כה. 'את כל זה עשינו כבר, ועכשיו אתה רוצה להפסיק?' שאל האב. את כל זה עשינו ובנינו, ועכשיו אתה רוצה להפסיק?", סיים הרב בנמשל הברור.

לפני סיום ההפגנה עלו לבמה אריאל זילבר ואהרון רזאל והרקידו שוב את הקהל בשירת 'עם ישראל חי'. על המסך הוקרנו תמונות היישובים: שורות שורות של בתים לבנים, עצים מלבלבים, פינות חי, אמהות לוקחות את ילדיהן לגן, וברקע רצים שמות היישובים ונתוני הצמיחה. התמונות הללו חיזקו את ההרגשה שעם ישראל באמת חי, ושאת החיות הזאת לא ניתן יהיה לעצור באף בולדוזר.

שירת 'התקווה' נעלה את ההפגנה, מרגשת כתמיד. גם עכשיו, אחרי למעלה מיובל שנות קיום המדינה, אנו מקווים עדיין להיות עם חופשי בארצנו.

מועצת יש"ע מרוצה

אמצעי התקשורת סיקרו בהרחבה את ההפגנה כל אותו יום. "ההפגנה אכן היתה משביעת רצון", אומר יהושע מור יוסף, דובר מועצת יש"ע. "הגיעו 150,000 איש, כצפוי. הוכחנו שלשרון אין מנדט ורוב בסיעת הליכוד לתכנית ההפרדה ולפינוי ישובים. נמשיך במאבק הציבורי. כבר בשבוע הבא צפויה הפגנה נוספת מול בית ראש הממשלה".

ובכל זאת, יש להעיר בשולי הדברים, כי מי מכם שקורא כעת את הכתבה ולא נכח במקום היה חסר מאוד. הצפיפות והלחץ המוכרים מהפגנות קודמות היו במינון נמוך הפעם. הקהל והנואמים לא היו אחוזי התלהבות, החשמל לא הורגש באוויר. אולי היו אלו בעיות הגברה ואולי משהו מהותי יותר, אך חובתנו להתעורר ולהתחזק כנגד הרעה המתקרבת מתעצמת מיום ליום, ועל כולנו לצאת ולפעול מתוך אמונה בצדקת הדרך.