ניקוי ראש

ד"ר ג'ודי גדליה, ראש המחלקה הנוירופסיכולוגית בשערי צדק, משתמשת בכלים כמו שירה, בישול פופקורן ותיפוף כדי לטפל בנפגעי הטראומה שמגיעים לבית החולים. היא לא מזלזלת בטיפול הפסיכולוגי הקלאסי, אבל מאמינה שאפשר באמצעות הבנה של הקשר בין המוח לתפקוד, למחוק חוויות קשות ולגרום לנפגעים לחזור ולחייך.

רויטל שנור , כ"א בטבת תשס"ד

שמעתם על האיש שחשב שאשתו היא כובע? פגיעה נדירה במוחו (אגנוזיה) גרמה לו לחוסר יכולת לפרש את הגירויים שהוא רואה בצורה נכונה. למרות שהיה מוזיקאי מוכשר ואינטליגנטי, הוא חשב שהרגל שלו היא נעל ושאשתו היא כובע. או אולי שמעתם על האיש שנפגש עם הנוירולוג כל יום, ובכל יום הציג את עצמו וביקש מהנוירולוג להציג את עצמו מחדש. הפרעה נדירה גרמה לו לחוסר יכולת לזהות פנים (פרוספגנוזיה). ומה עם האיש שסבל מתסמונת טורט, שכוללת תנועות בלתי רצוניות, והצליח להימנע מ'טיקים' רק בשני מצבים: כשניתח מטופלים וכשטס...

הסיפורים המפתיעים הללו, שלקוחים כולם מן החיים, נכרכו בספרים שכתב ד"ר אוליבר סאקס, נוירולוג שנתקל במקרים טיפוליים מוזרים ביותר מכל רחבי העולם. ספריו 'האיש שחשב שאשתו היא כובע' ו'אנתרופולוג על המאדים' תורגמו לשפות רבות ופתחו בפני הקוראים צוהר אל העולם המרתק של הנוירופסיכולוגיה, העוסק בקשר שבין מוח לתפקוד.

ד"ר ג'ודי גדליה מכירה סיפורים כאלו מקרוב. אולי היא לא נתקלה ממש באיש שחשב שאשתו היא כובע, אבל היא נתקלה באנשים עם הפרעות אחרות, כמו אנשים שנפגעו מוחית בתאונת דרכים ועברו שינוי באישיות. באנשים הללו היא נתקלת ביחידה לניורופסיכולוגיה בבית החולים שערי צדק שהיא עומדת בראשה.

"אנחנו עובדים על הקשר שבין מוח לתפקוד. מצפייה בהתנהגויות אנחנו יכולים לשער השערות על הקשר שבין מוח לתפקוד. לדוגמה, אם אני מחזיקה בידי עט ומנסה לקלף אותו, זה מעיד שיש לי קצר בקשר שבין מוח לתפקוד. אמנם זיהיתי את החפץ הזה שמולי כפריט ויכולתי להרים אותו, אבל היכולת שלי לתפוס את הפריט ולקדד אותו כעט ולא כבננה – פגועה".

למחלקה הנוירופסיכולוגית מגיעים בעיקר ילדים לאבחון וטיפול, אבל כעת פותחת המרפאה את שעריה גם למבוגרים.

באיזה בעיות בעיקר אתם עוסקים?

"אין עיקר, זה מאד מגוון".

במחלקה בשערי צדק ישנו מאגר המבחנים הפסיכולוגיים והנוירופסיכולוגיים הגדול ביותר בארץ, מה שהופך את האבחונים הנערכים בה למקיפים ביותר. ד"ר גדליה משתמשת במגוון שיטות טיפול, חלקן מקוריות מאד.

אחרי המעשים נמשכים הלבבות

שיטות הטיפול הפסיכולוגי מגוונות מאד, ונגזרות מתפיסת העולם של מפתח השיטה. לאותה בעיה ישנו מגוון דרכים לטיפול. שיטת טיפול פסיכואנליטית למשל, ששורשיה בתיאוריה של פרויד,

תשתמש בדרך-כלל בטיפולים ארוכי טווח שכוללים בעיקר שיחות נפש עמוקות וירידה לשורשי הבעיה בילדות. שיטות טיפול קוגניטיביות-התנהגותיות הן שיטת ממוקדות בבעיה הספציפית בהווה. הן משתמשות בעיקר בהבנה של הגורמים למצב הנוכחי והדרכים לשיפורו, תוך עבודה על מודעות והשגת שליטה בתפקוד.

אדם שנוטה להפריז באכילה, למשל, ומעוניין לטפל באכילת היתר שלו, יכול לפנות לטיפול פסיכואנליטי, שיכלול שיחות על מהות האוכל עבורו, על האופן שבו נהגה אמו להאכיל אותו ועל התכנים המודעים והלא מודעים הטמונים בפעולת הבליעה. לעומת זאת, אם יפנה למטפל בשיטה קוגניטיבית-התנהגותית, המטפל יבקש ממנו לתאר מה קורה לו לפני שהוא אוכל אכילה מיותרת, אם זה קורה בעיקר כאשר הוא עייף, עצבני, משועמם או נמצא לבד בבית. אחר-כך ישאל המטפל מה הוא חושב באותו זמן. ייתכן שהוא חושב שאוכל ייתן לו אנרגיה במקום שינה. אחר-כך יעבדו המטופל והמטפל על התנהגויות אלטרנטיביות. למשל: כשאתה עצבני, לך להתקלח; כשאתה משועמם, צא להליכה. כך תטופל הבעיה באופן ממוקד ומעשי, שכולל התייחסות מועטה, אם בכלל, לצדדים העמוקים של הבעיה.

מה לדעתך צריכה להיות הפרופורציה בין טיפול פסיכואנליטי לבין שיטות טיפול אחרות, כמו תרגילי הרפיה, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד בבעיה והדרכה מעשית להורים?

"אני לא פסיכואנליטיקאית, אז אני לא מוסמכת לדבר על פסיכואנליזה. אני אישית יותר משתמשת בשיטות של תרפיה קוגניטיבית-התנהגותית, כי זה מתאים יותר לאישיות שלי, וגם כיוון שלרב האנשים באוכלוסיה אין כסף לטיפולים ארוכי טווח. אני מהאנשים שהולכים לפי הגישה של 'מתוך שלא לשמה בא לשמה'. יש לנו ידע מחקרי, שלפיו מתוך העשייה בא השינוי".

אחרי המעשים נמשכים הלבבות?

"כן. יש מחקרים על אנשים שמחייכים גם כשאין סיבה לחייך. פעולת החיוך גורמת להפרשת אנדרופינים במוח, שתורמת לתחושה טובה. תהליך דומה, אגב, מתרחש כשמתעמלים, כך שרואים שעל ידי פעולה ניתן להגיע להרגשה טובה".

למה קורה שטיפולים פסיכולוגיים מסוימים נמשכים שנים מבלי להועיל?

"יש דברים שאי אפשר לרפא. אם למישהו יש סוכרת, הטיפול הרפואי לא ישנה את זה, אבל יתרום לאורך החיים שלו ולאיכות חייו. בדומה לכך, יש בעיות כמו אוטיזם או בעיות פסיכולוגיות, שאי אפשר לשנות, אבל אפשר לשפר את התפקוד ואת איכות החיים של האדם. אפשר לטפל בתקשורת הבינאישית שהוא מנהל".

בשנים האחרונות יש הרבה מודעות לבעיות נפשיות והתפתחותיות, מה שלפעמים יוצר דאגנות יתר. אולי היה עדיף שנהיה מודעים פחות?

"אני חושבת שכל ידע הוא טוב. אומרים גם 'מרבה נכסים מרבה דאגה', ועדיין אנשים מוכנים לשלם מחיר של מעט דאגה תמורת הנכס. אותו דבר עם ידע".

צחוק בחדר המיון

ד"ר גדליה עובדת כבר 15 שנים בצוות אירועים רבי נפגעים של בית החולים שערי צדק. היא עובדת בחדר מיון לאחר פיגועים או אסונות גדולים. יחד עם עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים ומעט הפסיכולוגים שעובדים בבית החולים, משתדלים לתת בשערי צדק מענה גם לקשיים הפסיכולוגיים שחווים נפגעי הטראומה.

גדליה: "מה זה טראומה? היום זו מילה שנכנסה ללקסיקון היומיומי. אומרים: 'היה לי מבחן גרוע, אני בטראומה'. זה כמו הביטוי התקף לב. יש אנשים שמאושפזים בעקבות התקף לב, ויש מישהי שמספרת לך שהיא קיבלה 'התקף לב' כשהיא שמעה שהשמלה שהיא רצתה כבר נמכרה; אז צריך לדייק במונח טראומה.

"אנשים שמגיעים לחדר מיון לאחר פיגוע הם אנשים במצב דחק (מתח נפשי) טראומתי. הם לא אנשים במצב של חרדה פוסט-טראומתית. אמנם בארץ, בירושלים בפרט, אנחנו רואים לפעמים אנשים שמגיעים לחדר מיון אחרי שלושה פיגועים, ואולי הם כבר באמת במצב של פוסט-טראומה. אבל מישהו שאנחנו רואים בחדר מיון כמה שעות אחרי הפיגוע, בדרך-כלל עובר תהליך טיפולי נורמטיבי למצבים כאלה. אנחנו נותנים לו נייר ומידע על התהליכים הנורמטיביים שירגיש: קשיי שינה, חלומות וסיוטי לילה, שחזור של הפיגוע כסרט שחוזר על עצמו שוב ושוב, תחושה של 'היכון' לקראת משהו".

כשמישהו נזקק לטיפול, גדליה מגייסת לעזרתה את כל מה שהיא יכולה לשלוף מארגז הכלים המקצועי שלה. ארגז הכלים שלה עשיר ומקורי, ובחלק מהטיפולים הללו יש שימוש גם בידע הנוירופסיכולוגי שלה.

"כשאני צריכה לקבל החלטה, אני מביאה איתי את כל הידע שלי ומתפללת שיהיה בסדר. אני לא עוסקת בחיים ומוות על שולחן הניתוחים, אבל אני עוזרת לאנשים לקבל החלטות. כשהתחלתי לעבוד דאגתי, ועדיין זה מדאיג: הרי אנחנו מביאים להחלטה את כל הידע שיש לנו באותו יום, ולמחרת הידע המקצועי משתנה! לכן הפסיכולוגיה שונה מהרפואה. אני לא מבצעת ניתוחים בלתי הפיכים, אני יכולה להתקשר לאדם ולומר: תשמע, יש איזה שינוי, תבוא שוב ונדבר על זה".

גדליה לא נרתעת מלהשתמש בהומור, גם בטיפול בנפגעי טראומה.
"אחד המבחנים שלי לדיכאון קליני", היא אומרת בחיוך, "הוא אם מישהו לא צוחק במשך חצי שעה שהוא איתי. אפילו אנשים במצב פסיכוטי צוחקים. אני חושבת שזה ניצוץ של בריאות. גם אחרי פיגוע אפשר למצוא נקודות מצחיקות או אופטימיות. אין רע בלי טוב".

טיפול בפופקורן

"היתה מישהי שאמרה לי, יומיים אחרי פיגוע, שהיא כל הזמן מריחה בשר חרוך. היא ראתה והריחה דברים מאד קשים. אמרתי לה, בואי נעבוד על המוח שלך. אני רוצה לתת גירוי מתחרה לריחות הללו שנמצאים בתודעה שלך ונותנים מסרים מפריעים להתנהגות. אמרתי לה לקנות פופקורן למיקרוגל ולהכין כל היום פופקורן, שהריח שלו יופץ בבית. אמרתי שאני רוצה שזה יהיה הריח הראשון שהיא תריח בבוקר והריח האחרון שהיא תריח בלילה לפני שהיא הולכת לישון.

"חשוב מאוד למטופל לקבל את התחושה שהמטפל מסוגל לעשות holding, להכיל ולספוג את כל הקשיים שלו. אמרתי לה להתקשר אלי ולהגיד לי מה קורה, כי זה טיפול חדש שרק הרגע המצאתי. היא התקשרה לומר שהיא מרגישה שאנחנו עובדים על המוח, היא אמרה: 'אני עובדת על עצמי'".

בעצם את אומרת שלפעמים טריק יכול לעזור יותר מהרבה דיבורים?

"אני לא יודעת אם זה טריק. זה בא אחרי עשרות שנים של לימוד וטיפול. אני יודעת שבלוטות הריח שבמוח ממוקמות ליד המערכת הלימבית, שזו מערכת שאחראית בין היתר על ויסות של רגשות. לכן הנחתי שעבודה על הריח תשפיע על כל ההרגשה שלה. אגב, הקרבה במיקום של בלוטות המוח והמערכת הלימבית היא הסיבה לכך שחברות הבושם מרוויחות כל-כך הרבה כסף, כיוון שאנשים יוצרים קשר בין ריח לבין רגש. נכון, זה טריק כלפי חוץ, אבל יש לטריק הזה יש שורשים נוירופסיכולוגיים, יש כאן קשר בין מוח לתפקוד".

ד"ר גדליה משתמשת גם בשיטות שכוללות בעיקר דיבור, שאחת מהן היא שיטת EMDR (ראה מסגרת).

גדליה: "אחד מהדברים שאני עושה בטיפולים כאלה הוא עידוד אנשים לדבר על מה שהם ראו. אני גורמת להם לדייק בפרטים, כי הם הרי ראו את זה, אז אין טעם לומר להם לא לשים לב. למשפחה בדרך-כלל יהיה מאד קשה לדבר על דברים כאלה, וזו בדיוק הסיבה שיש אנשי מקצוע שמסוגלים לעשות זאת".

יש לך דוגמה?

"היתה בחורה שנכנסה לחדר מיון אחרי פיגוע, וצעקה: 'הרגליים שלי! הרגליים שלי!' היתה לה פגיעה די רצינית בזרוע, אבל היא צעקה על הרגליים. היא טופלה ביד ואושפזה. האחיות דיווחו שהיא במצב רגשי קשה מאד וחווה סיוטים בלילה. טיפלתי בה בשיטת EMDR, ובפגישה אחת עלה העניין שהיא ראתה חצאי גוף. היא לא היתה מודעת לזה שהיא ראתה חצאי גוף, אבל כשטיפלתי בה בשיטת EMDR היא עברה איזה שהוא תהליך. היא שאלה אותי אם אפשר לחיות בלי רגליים, אז אמרתי לה שיש אנשים שהם קטועי רגליים, זה תלוי איפה. תוך כדי הפגישה איתי היא נרדמה. נשארתי עוד חצי שעה, לראות שהיא ישנה בשלווה ואין לה סיוטים, ואז הלכתי. למחרת האחיות שאלו אותי: 'מה עשית לה?' אז אמרתי: 'כלום, רק דיברתי איתה'.

אבל את לא בדיוק רק מדברת, כשמשווים את הטיפולים שאת עושה לטיפולים של מטפלים אחרים רואים שאת מכניסה הרבה אלמנטים מעבר לדיבורים במילים.

"אני לא רק מדברת, אני משתמשת בשיטות".

בטיפולים שלך את מקורית ויצירתית יותר.

"ממה? מאבן?"

ממטפלים אחרים.

גדליה בוררת את מילותיה, נזהרת שלא לפגוע באף איש מקצוע שעובד אחרת ממנה: "תראי, יש מקום לזה ויש מקום לזה. חדר מיון זה לא מקום לפסיכואנליטיקאים, בין היתר בגלל הרעש והלחץ. לפעמים צריכים לטפל במישהו בדרך לשירותים".

כשאין מילים אפשר לשיר

"היתה עוד מישהי, שנכנסה לחדר מיון אחרי פיגוע ולא היתה מסוגלת לדבר. לא היתה לה שריטה על הגוף שלה, אבל היא לא דיברה. ראו אותו רופאים שונים: אף אוזן וגרון, פסיכיאטר ועוד, החליטו שאין לה בעיה פיזית וביקשו ממני לראות אותה.

"לפני שנכנסתי לתא שלה בחדר המיון שמעתי את אמא שלה מדברת בצרפתית. אמרתי לה בצרפתית שאני נוירופסיכולוגית, שעוסקת בקשר בין מוח לתפקוד. אמרתי לה שכנראה ההתרחשות שהיא עברה היתה בעברית. אמרתי: 'דיברת עם המוח שלך בעברית, את הדברים שראית תרגמת למילים בעברית, אז בואי נדבר רק צרפתית'. היא התחילה לדבר בצרפתית, וזה היה השינוי הראשון.

"הסברתי לה שכנראה יש קושי בקשר בין המוח לתפקוד שלה. כנראה שהיא הריחה דברים ואמרה מילים או צעקה דברים שהיה לגרון שלה קשה לעכל. הצעתי לה לנשום דרך הבטן, ולא מהגרון, כמו זמרת אופרה. זה אמנם לא נכון פיזיולוגית לנשום כך, אבל זה שינה את ההתעסקות המעגלית שבה היא היתה נתונה.

"אחר-כך שאלתי אותה אם את רוצה ללכת הביתה. היא ענתה בחיוב, אז אמרתי לה 'כדי להשתחרר את צריכה לדבר גם בעברית. אני בטוחה שזה יעבוד לך מתי שהוא, אבל כדי לזרז את זה אני רוצה לספר לך על ההבדל שבין דיבור לשיר'. הסברתי לה שהמוח שלנו מחולק לשתי המיספרות. בדרך-כלל ההמיספרה השמאלית אחראית על תפקודי שפה וההמיספרה הימנית אחראית על שירים. אנחנו רואים למשל שאנשים שמגמגמים אינם מגמגמים בזמן שהם שרים. הנחתי שהיא תצליח לשיר בעברית. ביקשתי ממנה לשיר בעברית. בחרנו בשיר 'הביתה בשמחה רבה'. היא שרה את זה ושוחררה הביתה".

גדליה מודעת לעניין שאנשים מגלים בעבודתה בחדר המיון, אבל היא חושבת שזה לא הדבר החשוב ביותר לדבר עליו. זה רק חלק קטן ממציאות החיים פה בארץ.

"האמת שכבר נמאס לי לדבר על טראומה. אני חושבת שאנחנו לא צריכים למכור את עצמנו כעם הטראומה. כשמדברים כל-כך הרבה על טראומה, למה שמישהו יבוא לפה? אנחנו עם של תאונות דרכים אולי, אבל של טראומה?

"אנחנו עם חי. אנשים פה מתחתנים, ילדים יוצאים מהבית. חמש שניות אחרי פיגוע, או אפילו בד בבד, ילדים אחרים נמצאים על אוטובוס אחר ומגיעים הביתה בשלום. טראומה אולי גורמת לאנשים לשלוח תרומות, אבל הדם בתוך הגוף חשוב יותר מהדם מחוץ לגוף. המוות הוא בעיה כרונית, בסוף כולנו מתים, אבל באמצע אנחנו צריכים להסתדר. פה מקומם של הנפש, הדת והידע".

להתחדש כל הזמן

ד"ר גדליה לא מספרת הרבה על עצמה. היא ילידת ארה"ב שעלתה כבר לפני שלושים שנה לארץ והיא מוכנה לגלות שהיא נשואה כבר "הרבה שנים בלי עין הרע". בעלה היה רב של הקהילה הפורטוגזית בארץ, וכיום הוא עובד בקריית מלאכי כמנהל מערך של חינוך משלים בשעות אחר הצהריים. ד"ר גדליה לא מגלה כמה ילדים ונכדים יש לה. היא מוכנה יותר לדבר על ההכשרה המקצועית שעברה: דוקטורט בפסיכולוגיה ושלוש התמחויות שונות: בפסיכולוגיה רפואית, שיקומית והתפתחותית. כיום היא מוסמכת להדריך סטודנטים שלומדים לאחת מן ההתמחויות הללו.

איך הספקת לעשות הכל? לגדל ילדים ונכדים ובמקביל ללמוד לדוקטורט בפסיכולוגיה ולשלוש התמחויות?

"התחתנתי לפני שהייתי בת שמונה עשרה. עשיתי את כל הלימודים שלי כשהיו לי ילדים, עדיין לא כל-כך גדולים. בגלל זה ה-BA לקח לי 11 שנים. כאישה מבוגרת הייתי סטודנטית הרבה יותר רצינית. אף פעם לא הגשתי עבודה במועד ב'. יש לילדים איזה משדר אלחוטי שמודיע להם שכדאי שיהיו להם אבעבועות רוח כשיש מבחני גמר, אבל אפילו אם לכל הילדים היו אבעבועות רוח, לפחות ידעתי מה יש להם. במועד ב' – מי ידע מה יהיה?"

מאז תחילת ה-BA והיא הספיקה לפרסם כשלושים מאמרים בנושאים שונים, והיא עדיין לומדת. "בעלי שואל אותי מדי פעם: זהו? גמרנו כבר? אני חושבת שצריכים להתחדש, מבחינה מקצועית בנישואין וגם בחיים".


נפש

השבוע יתקיים בירושלים הכנס הבינלאומי השביעי של ארגון 'נפש', ארגון של אנשי בריאות נפש דתיים. בכנס יהיו הרצאות וסדנאות בעברית ובאנגלית בנושאים כמו חולי נפש לאור התורה, שיקולים הלכתיים בקביעת משמורת לילדים וגם הגורמים לנשירה באוכלוסייה החרדית.

בין יתר עיסוקיה משמשת ד"ר גדליה כיו"ר הארגון יחד עם לאה אברמוביץ, עובדת סוציאלית בכירה, מרכזת מרכז לטיפול בקשיש בקהילה ואמא ל-13.

"המטרה שלנו ב'נפש' היא להביא לאוכלוסייה של הקהילה החרדית, שלא נגישה למקורות מידע אקדמיים, את אותה רמת מרצים שאפשר לפגוש באוניברסיטאות. אנחנו מביאים אותם לקהילה בסביבה מקבלת, כלומר גם האוכל כשר ויש הפרדה בין גברים לנשים. הנושאים הם מגוונים: יש לנו הרצאות על זוגיות ושלום בית, שזה הקוד של החברה החרדית לכל מה שהוא לא שלום בית.

"יש עוד חידוש חשוב: פתחו בבית חולים מעייני הישועה מחלקה פסיכיאטרית לאנשים חרדים, ואחד הפסיכיאטרים ידבר על זה. מעניין שיש חברות תרופות שתומכות בכנס, למרות שלא משתתפים הרבה פסיכיאטרים בכנס. הם יודעים שהמודעות של הקהילה והרבנים החרדיים לתרופות היא חשובה, כי יש מצבים שבהם פסיכיאטר נותן למישהו תרופה והמטופל הולך לרב עם המרשם ולשאול אותו אם לקחת את התרופה. לכן חשוב שרבנים ידעו על התרופות".

אחרי שבע שנים שכנס 'נפש' הבינלאומי נערך בארצות הברית, למה הפעם הכנס בארץ?

"למה לא בארץ? אנחנו מקיימים כנס של 'נפש' ישראל בכל שנה, רק שעד עכשיו הם לא רצו לבוא..."
את חושבת שארגון 'נפש' יצר שינוי בקהילה החרדית או בקרב אנשי המקצוע הדתיים?

"אני חושבת שזה יצר שינוי גם בקרב אנשים לא דתיים, כי פתאום הם ראו שיש לנו כנס, שהאוכלוסייה החרדית לא כל-כך סגורה. כשעשו את התקנון של מבחני האינטליגנציה וקסלר וקאופמן בארץ, לפני המון שנים, ישבתי בישיבה ב'מכון סולד' ואמרתי שצריך לעשות נורמות גם לחרדים. אז הם אמרו: 'מה לך ולחרדים? זו אוכלוסייה של אחוז נמוך מהאוכלוסייה הרגילה, כמו הערבים'. דיברו על החרדים והערבים כעל שתי קבוצות מיעוט מקבילות. היום אחוז החרדים גבוה הרבה יותר, בייחוד אחוז הילדים בחברה החרדית, והיחס של אנשי המקצוע משתנה".

השינוי שאת מדברת עליו הוא ביחס של אנשי מקצוע לקהילה החרדית וביחס של הקהילה החרדית לאנשי מקצוע. את מוצאת גם שינוי מהותי בקשר בין שיטות טיפול לבין עקרונות תורניים?

"יש אינטגרציה בתוכי. אני לא יכולה להפריד בין הדמות שלי כאשת מקצוע לבין הדמות שלי כאישה. אבל אני לא חושבת שמטפל חייב להיות חרדי כדי לטפל בחרדים. אני כן חושבת שצריך להכיר את התרבות. אני משתמשת במטאפורות ששייכות לתרבות שלהם. אולי הידע והלימוד שלי מוסיף".

את מדברת על התאמת הטרמינולוגיה של הטיפול. אני מחפשת משהו מהותי יותר לעצם הטיפול.

"אבל מטאפורה ודימויים בטיפול פסיכולוגי הם חלק ממהות הטיפול. מטאפורה מבחינה נוירופסיכולוגית מגרה המון קשרים במוח, וזה תופס המון שטח במוח. זה שפה, תמונה וצליל. אם אני רוצה שמישהו יבין אותי אני משתמשת במטאפורה, כי כך הוא ישמע אותי בהרבה ערוצים. אם אני משתמשת במטאפורה של חג המולד בטיפול עם אדם חרדי, הוא לא ישמע אותי. אבל אם אשתמש להבדיל במשניות אז הוא ישמע.

היה פה ילד חרדי עם בעיה בחשיבה מופשטת, וניסיתי להסביר להורים מה הבעיה שלו. אז כדי להדגים חשיבה מילולית מופשטת, אמרתי שזה כמו הדיון במסכת יום טוב על ביצה שנולדה בערב חג. זה לא דיון מעשי, זה משהו תיאורטי-מופשט. מדברים על בעיה של מוקצה, ואת זה קשה לילד שלכם להבין. השתרר שקט מוחלט, ואחרי כמה שניות האבא אמר: 'אצלנו נשים לא מדברות ככה...' אז הבנתי שכאן היה כשל שלי באופן שבו פניתי אל האבא, מבחינת הנורמות התרבותיות שלו".
השאלה מה קורה מעבר לעניין המילולי. איפה בא לידי ביטוי העולם הערכי שלך? את באה לטיפול פסיכולוגי 'טאבולה ראסה' (לוח חלק)?

"אין דבר כזה לבוא 'טאבולה ראסה'. אף אדם לא יכול להיות באמת לוח חלק. אפילו אחרי מאה שנה של עבודה עצמית, המוח לא ישתנה. אלא אם כן אדם עבר ניתוח להסרת חלקים מהמוח. אדם נורמלי מגיע לטיפול עם מטען.

"אבל אני מקצועית. כשמישהו בא לטיפול פסיכולוגי, אני לא אנסה להפוך אותו לאדם דתי. הוא בא אלי לקבל טיפול בתחום מסוים. אלא אם מדובר במישהו שבא אלי לטיפול שנוגע בשאלות מוסריות ערכיות. אז כנראה שהוא בא אלי כיוון שהוא מחפש את מה שיש לי למכור. אם הוא היה רוצה לשמוע משהו אחר, הוא היה הולך למישהו אחר. אם הוא בא אלי בתור נוירופסיכולוגית, אני לא אנסה לשנות את המצב הדתי שלו. אני אטפל בבעיה שלשמה הוא בא".


רפואה כהרף עין

ד"ר פרנסיס שפירו היתה סטודנטית לרפואה, והיו לה מחשבות עצובות. היא הלכה בפארק כדי להירגע והתבוננה בקרני השמש בין ענפי העצים המתנועעים ברוח. עם הזמן הרגישה שהתבוננות זו גורמת לה להרפיה. היא בחנה את התופעה בקרב מכריה, וגילתה שאכן, כשמזיזים את העיניים ימינה ושמאלה בזמן שחושבים מחשבות עצובות עוברים תהליך נפשי משחרר. כך החלה להתפתח השיטה הזו, שבתרגום חופשי אפשר לקרוא לה: שיטה לעיבוד מחדש של חוויות.

ד"ר שפירו סוברת שאדם שחווה טראומה לא עיבד אותה באופן מושלם במערכת החושים שלו. החושים שלו לא תיפקדו בהרמוניה בזמן החוויה הקשה. לדוגמה: אדם שעבר התעללות יכול לזכור מה קרה אבל לא לזכור איך הרגיש, ובכך הוא מנתק את החוויה מהרגש. המצב הזה של חוויה שאינה מעובדת עד הסוף גורם לקושי לתפקד. הרעיון של הטיפול בשיטת EMDR הוא לגרום למטופל לעבד את החוויה היטב ובכך לשחרר אותו. מפתחי השיטה מצאו והוכיחו במחקרים רבים שגירוי שני צדי המח לסירוגין בזמן שהאדם חושב ומדבר על החוויה השלילית משפר באופן משמעותי את היכולת שלו לעבד מחדש את האירוע.

אז איך זה עובד? המטופל חושב ומדבר על החוויה השלילית שעבר, ותוך כדי דיבור הוא מתבקש למשל להתבונן באצבע של המטפל שזזה ימינה ושמאלה. כך הוא מפעיל את שדה הראייה הימני ואת שדה הראייה השמאלי שבמוח לסירוגין. או לחילופין, הוא מתבקש להקיש על השולחן ביד ימין וביד שמאל לסירוגין, וכך הוא מפעיל את האזור המוטורי הימני והשמאלי שבמוח. הפעילות המוחית הזו עוזרת לאדם לעבד את החוויה שעבר באופן טוב יותר ולהתחיל לתפקד בצורה בריאה יותר.

ניתן לקרוא על השיטה באתר: www.emdr.com