חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 76ראשיהפצה

צייר בשליחות הרבי - בגליון השבוע

לברוך נחשון, הצייר החב"דניק מחלוצי היישוב היהודי בחברון, יש שליחות מהרבי מלובביץ': לתקן את חוש הציור בכשרות. האור והצבעים האופטימיים בתמונותיו עומדים בסתירה מסוימת לתחושותיו הקשות כלפי המדינה החילונית והממסד האומנותי, שנותנים לו תחושה של גר במדינה לא-לו. "צריך לחפש את האור" הוא מסביר. "בציורים שלי אני מתכנס פנימה, אל התיבה של התורה והתפילה. שם ההצלה"
15/01/04, 00:00
עפרה לקס

ברוך נחשון מגיע לתערוכה שלו, שמוצגת בבית התנ"ך בתל אביב נעול בכפכפי גומי, חבוש בכובע ברט דהוי ("אני רוצה לחקות את רמברנט") ועטור בזקן ארוך. איש רזה, עם אצבעות דקות של אומן וחוש הומור מהול בכישרון משחק.

נחשון, אדם עצמאי בכל רמ"ח ושס"ה, מצייר ציורים יהודיים מרהיבים ביופיים, הנעוצים עמוק בתוך המסורת היהודית. התעקשותו של הצייר שלא להיכנע לאופנות מתחלפות עולה לו בדמים, תרתי משמע, ויש לו בטן מלאה למדי על אי ההכרה בו ובציוריו.

גם את דעותיו לא נוהג נחשון להכפיף לאחרים, מה שהביא אותו לחסידות חב"ד, ליוזמה של חידוש היישוב היהודי בחברון ותחיית מערת המכפלה וגם ליצור מערכת יחסים מצוינת עם שכניו הערבים, אפילו אם אלה נמנים עם משפחות של רוצחים.

"חבר אני לכל אשר ייראוך", מצטט נחשון, ומסביר "זה לא משנה אם הוא יהודי, מוסלמי או חלילה מאמין בשילוש. היום כבר אי אפשר לדעת מי הוא היהודי האמיתי".

חינוך בלי נשמה

ברוך נחשון נולד בחיפה של 39' לזוג הורים ציוניים דתיים, חלוצים מפולין: "אבא שלי ואבא של זבולון המר ישבו 40 שנה אחד ליד השני וקראו כל בוקר עיתון 'הצופה'".

תמונות ילדותו של נחשון הם ענני החורף מעל מפרץ חיפה עמוסים בגשם ומחליפים צורה וצבע בהשתקפם בדלת הזכוכית בבית הוריו. גם עדרי הצאן של הערבים המקומיים, שהיו עולים בהרי חיפה וגולשים בואדיותיה שימשו לו מושאים חיים לציור. והוא צייר.

יום אחד, בתש"ח, נעלמו העדרים והרועים, ולעיניו של נחשון הקטן והמשתאה נגלו רק אוניות מתרחקות. על סיפונן היו ערבים שעשו כמצוות המופתי וחיכו לשוב לפלשתין לאחר שיימחק ממנה היישוב היהודי.

בהיותו בן 11 לקח אותו אביו לשלמה נראני, תלמידו של פול סזאן, ששימש כצייר של מלך מצרים פארוק. מאז ועד גיוסו לצה"ל ביקר אצלו נחשון מדי שבוע ולמד ציור. בין השניים נוצר קשר נפשי עמוק, וגם עכשיו מדבר נחשון על נראני בהתרגשות: "אני הייתי היחיד, חוץ מאשתו, שזכה לראות אותו בפעולה. היה לו יחס של קדושה לציור. הוא הראה לי ציורים מדהימים מגני המלוכה המצריים וגם ממחנה ריכוז בצרפת, אבל אחרי מותו הכל נגנז.

"נראני לא היה דתי במובן המקובל, אבל דבר אחד מונח לי בראש: כשהיתה מגיעה שבת הוא היה מניח את המכחולים ואומר 'שבת לה". הדבר הזה נכנס בי עמוק. אני כל-כך מסור ליצירה, ורוצה לראות עוד פרט ועוד פרט גמור, אבל כשמגיעה שבת – נגמר. שבת זה אבסולוט שבת".

את לימודי היסודי והתיכון עשה נחשון במערכת החינוך הדתית, אך לא מצא בה נשמה. מוסדות הלימוד שידרו לו סגירות ונוקשות. כך היה עד שהגיע לחב"ד. היה זה במסגרת לימודיו ב'כרם ביבנה', שנה לפני גיוסו לצה"ל: "יום אחד נסעו כולם לי"ט כסלו. שאלתי מה זה, וענו לי שזה חג חסידי, שהגיעו מחו"ל פליטים מהקומוניזם והם מתגלגלים ברחובות עם וודקה ביד, סתם סיפורים. אז אמרתי: 'בוא ניסע'. הגעתי לאולם גדול שבו התכנסו אנשים ושרו שירים כמו ברוסיה. הרגשתי שכל הנשמה היהודית זועקת. זה מאוד משך אותי. היום כבר לא שומעים דברים כאלה, היום איבדו את הנשמה".

נחשון עבר ללמוד בכפר חב"ד עד גיוסו לצבא, ולאחר השירות שב למקום לשנה נוספת. כשנישא לאשתו, שרה, ("מהחוג של מקימי כפר חסידים, אלו שייבשו ביצות עם סטן וטומי בידיים") אמר לה שהוא רוצה להיפגש עם הרבי מלובאביטש. שרה הסכימה.

הרבי פתח את התערוכה

הזוג הטרי עלה על אונייה ושט בים שלושה שבועות לארצות הברית, לניו יורק, אל הרבי. יומיים אחרי שדרכה כף רגלם על אדמה מוצקה התקבל נחשון אצל הרבי, ושהה עמו שלוש שעות ביחידות. נחשון לא הביא איתו ציורים. בפגישה סיפר על זיכרונות ילדות וניסיונות חיים, ואז אמר לו הרבי: "דורות רבים עברו וחוש הציור בכשרות לא ניתקן – ואתה תתקן".

הרבי הורה לנחשון לחפש אקדמיה שבה יוכל ללמוד ציור ברמה גבוהה, וכך הגיע נחשון לפסל המפורסם, חיים גרוס. גרוס הסכים לתת לו שלוש מלגות לשלושה קורסים יוקרתיים באוניברסיטה, אך נחשון סירב ללמוד שם משום שבכיתות היה עירוב בין גברים ונשים, "והרי הרבי אמר 'על טהרת הקודש'".

גרוס, שזלזל בהחלטתו התמוהה של נחשון, אמר לו: "הרבי מלובאביטש מבין בהלכה וחיים גרוס מבין באומנות".

"אחרי 15 שנה" סוגר נחשון את המעגל "הופעתי שוב בשטח והצגתי את עבודותי לגרוס, שאמר: 'הרבי מלובאביטש צדק, חיים גרוס טעה'. מעולם לא למדתי אומנות במוסד גבוה, והאמרה הזו היתה בשבילי מין תעודת בגרות".

כמה שנים לאחר מכן, בשנת תשל"ט, שב נחשון וביקר אצל הרבי. הוא רצה להביא ציורים לחדרו של האדמו"ר, והצעתו נענתה בהצעה: "הרבי אמר לי: 'תעשה תערוכה במרכז חב"ד'. בחיוך הכי אנושי והכי נחמד הוסיף 'אני אהיה הפותח'. הוא היה שם 50 דקות, העיר הערות על ציורי, ובתום הביקור אמר לי 'אני מבקש שתפיץ את הציורים בכל האמצעים, בכל העולם'".

בקשתו של הרבי ממלאת את נחשון עד היום, והוא מונע מתחושה של שליחות: "אני מרגיש כמו שכתוב אצל הנביא: 'יד ה' היתה עלי'. אין לי ברירה, אני שנים לא יוצא מהבית, עובד יומם ולילה עד שמגיעה שבת. בינתיים אשתי מכינה לי פיתות טובות, סחוג וירקות. אני מסתפק במועט. אין לי זמן להתעסק עם יותר מזה, וברוך ה', אני יודע שאנשים חזרו בתשובה אחרי שהם התבוננו בציורים האלו והתקרבו ליהדות".

נחשון הגיע למקומות שונים בעולם כדי להעביר את המסרים הגלומים בציוריו. הוא קיים תערוכות בארגנטינה, בברזיל, בקנדה, ובמדינות שונות בארצות הברית. עשרת ילדיו של נחשון גודלו לתוך חב"ד ורובם ממשיכים בדרך. חלקם משמשים כשליחים במקומות שונים בארץ, ואת עצמו מגדיר נחשון כ"שליח של המכחול".

התחלות בחברון

ברוך נחשון מוכר בציבור כצייר מחברון, ולא רק בזכות ציורי הנוף של האזור. לו ולרעייתו יש יותר מיד ורגל בחידוש היישוב היהודי בעיר האבות. בתום השנתיים הראשונות לנישואיהם, שאותן עשו בארצות הברית, שבו בני הזוג לישראל וקבעו את ביתם בירושלים. אלא שמלחמת ששת הימים גרמה להם לשנות כיוון. חבר אהוב וקרוב, דב אופנהיימר שמו, נהרג במהלך הקרבות, והם החליטו ללכת בעקבותיו ולתת גם הם הכל למען ארץ ישראל.

על 'קבוצת לוינגר' הם קראו בעיתון והצטרפו. "הגענו 7 משפחות לממשל הצבאי בחברון, ולבסוף היינו 35 משפחות ו-80 צעירים וצעירות. חיינו חיים חלוציים עם מטבח משותף, והיו לנו יחסים מצוינים עם הערבים".

גם במהלך תקופה זו לא זנח נחשון את הציור, ומלאכה זו אפילו השתכללה בידו: "יצאתי יום אחד מן הממשל לנשום אוויר צח, וראיתי שאנשי משמר הגבול זרקו קלפים קרועים ועיתונים. לקחתי אותם והתחלתי לצייר פרצופים. אחר-כך הלכתי למושל ושאלתי אותו אם יש בידו רישיונות מעבר של הגשר, אז הוא נתן לי קופסה שלמה של רישיונות, עם פרצופים של זקנים וזקנות, צעירים וצעירות, פלאחים עם קווי פנים מאוד מעניינים, ומהם למדתי לצייר פנים".

'קבוצת לוינגר' נשארה בממשל שלוש שנים וחצי, ואחר-כך עברה לקריית ארבע. בני הקבוצה המשיכו לפעול למען הקמת יישובים נוספים בארץ ישראל, ועם זאת הרושם של העיר חברון לא נמחה מתודעתם.

"גרנו בקריית ארבע, אבל קריית ארבע היא לא חברון. הרבי אמר את זה. מי שקורא למקום 'קריית ארבע-חברון' שקוע בדמיונות. אין שיתוף בקו המים וברשות המקומית, בשום דבר. זו היתה תקופה שבה בגין היה ראש ממשלה, והיו מקימים התנחלויות לחצי דקת טלוויזיה. היום, אגב, יש במקומות האלו יישובים פורחים.

"לילה אחד אמרתי לאשתי: בואי נוריד את החזון של חברון למעשה. ערב אחד היתה אסיפת חברים, ולמרות שאשתי לא נתנה לי ללכת בדרך כלל, כדי לשמור לי על הבריאות, היא אמרה: 'הפעם תלך'. הגעתי לשם, ואמרתי 'יש לי הצעה אחת. בשביל מה הגענו הנה? באנו לחברון! ובגלל שזנחנו אותה, בא עלינו כל הסבל. במקום לעשות עוד התנחלות דמה, שהנשים והילדים ילכו לחברון'.

"מסרתי להם את פרטי התוכנית שבניתי, כמו ציור, עד הפרט האחרון בצורה מדויקת: מי יבוא, מאיזה כיוון, באיזו שעה ייכנסו לבית הדסה. אמרתי את הדברים והלכתי משם. ואז, למחרת, התקשרה מרים לוינגר ואמרה שהצעתי התקבלה".

מילה וקבורה 'נגד החוק'

כשנכנסה שרה נחשון לבית הדסה היו לה כבר תשעה ילדים. התנאים היו קשים מאוד. במקום לא היו חלונות, והקור החברוני העז חדר לאולם שבו ישנו כולם. החולדות המקומיות הגדולות, שחיילי צה"ל הודיעו לא מכבר שהן מפחידות יותר מהמחבלים, נגסו בכל פה מן האוכל. אחד מילדי משפחת נחשון לקה בעקבות התנאים הקשים בטיפוס המעיים ובדלקת ריאות.

נחשון כתב מכתב לראש הממשלה, מנחם בגין, ששימש בעבר כסנדקו של הילד החולה ("הוא היה הבן הראשון שנולד בממשל"), ובו ביקש לשוות למקום תנאים אנושיים. למחרת, מספר נחשון, הגיע למקום בעל מקצוע להתקין חלונות. בתום 11 חודשים של עקשנות והיאחזות במקום, ולאחר רצח ששת המתפללים שאירע בליל שבת סמוך לבית הדסה, קיבלה הקבוצה אישור שהייה בחברון וחידוש היישוב היהודי יצא לדרך.

אך זו לא היתה פריצת הדרך היחידה שחוללה משפחת נחשון בענייני חברון. כמה שנים קודם לכן שינו שרה וברוך נחשון את המדיניות שאסרה על קיום בריתות במערת המכפלה. שניים מבניהם נימולו באופן בלתי חוקי במערה. משפחת נחשון היתה גם הראשונה לטמון בן משפחה בבית העלמין העתיק בעיר, גם כאן בניגוד לנהלים, וסללו בכך את הדרך לבאים אחריהם.

איך עושים ברית מילה נגד החוק?

"לוקחים את התינוק בסתר. זה בא מהצד הזה וזה בא מהצד הזה כאילו בלי קשר, ועושים את ברית המילה ברגע וזהו. נהייה מזה רעש גדול ורצו לעשות לי משפט, אבל הם נסוגו. אם היה מתקיים משפט זה היה בזיון למדינת ישראל. זהו. כך נפרץ החוק".

הבן השני, שנימול במערת המכפלה ונקרא אברהם, נפטר בגיל חצי שנה. בני המשפחה לקחו את הצער והכאב והפכו אותו למנוף להתחדשות. קבורתו של התינוק הקטן, כמו מילתו, סייעו להקים לתחייה חלק נוסף בעיר חברון.

באותה תקופה, טרם חידוש היישוב היהודי בעיר, בית העלמין היהודי העתיק היה מחוץ לתחום עבור יהודים, למרות שחברון היתה, לכאורה, משוחררת. למרות זאת החליטה שרה נחשון שאת בנה המת היא תקבור בבית העלמין העתיק של חברון, יחד עם הרוגי תרפ"ט ומקובלים מדורות קודמים.

שיירת המכוניות של הלוויה יצאה לדרך, ושמעון פרס, שהיה אז שר הביטחון, הורה למפקד אזור יהודה ושומרון לעמוד במחסום ולא לתת לשיירה להתקדם. משראתה שרה נחשון שכך הם פני הדברים, לקחה את תינוקה המת בידיה ואמרה: "הוא נולד פה, הוא נימול פה נגד החוק שלכם והא ייקבר פה. אם לא תיתנו לי לנסוע ברכב, אלך ברגל. אין חוק שאסור ליהודי ללכת בארץ ישראל. בסופו של דבר נכנע המפקד, ואמר 'תנו למשוגעת ללכת'". היא הלכה, ובעקבותיה המלווים, וכך חזר גם בית העלמין העתיק לידיים יהודיות.

בני הזוג נחשון נתנו מחלבם ודמם לחברון, אולם כיום הם מתגוררים בקריית ארבע. "קריית ארבע זה לא חברון", אומר נחשון בהחלטיות. אמרתי לאשתי: 'את המעשה עשינו, ניתן לאחרים את הכבוד, כאלה שמחפשים קצת אקשן'. אני בעבודה שלי צריך שקט. אם אני מעורב בכל מיני בלבולים אני לא יכול לעשות את מה שאני צריך לעשות". כך אומר נחשון, אך נוצר בלבו את החלום לחזור יום אחד למקום.

"המדינה הזאת לא שלי"

במשך שנים היה נחשון חבר בקבוצה ציונית-דתית קלאסית, קבוצת מקימי חברון, למרות שאינו שותף לאידיאולוגיה שהובילה אותה או לציונות הדתית בכלל. לא רק בגלל שהוא חב"דניק; ניסיון החיים של נחשון הביא אותו לתחושה שהמדינה הזו אינה שלו: "את יום העצמאות חגגתי פעם אחת בחיים שלי, ב-48'. ב-49' הלכתי חבוש בכובע לחגוג ברחובות, ולעגו לי 'לך, דתי'. אז הבנתי שהמדינה היא שלהם, ואני רואה את זה עד היום. אין לי בבית דגל ושום דבר בסגנון הזה".

ניסיון נוסף שהותיר אצלו רושם היה יחס ראשי המדינה לציור מתנה שהביא למנחם בגין בעת שבגין ניצח בבחירות ב-77'. נחשון צייר את המדרש הידוע על מערת המכפלה, בית המקדש וקיברו של יוסף, שעליהם "אין אומות העולם יכולים לומר לישראל ליסטים אתם" וציפה שראש הממשלה הנבחר יתלה אותה בלשכתו.

כעבור חודש הגיע נחשון למקום וראה שיצירתו מונחת על הרצפה ופניה לקיר. מנהל לשכתו של בגין הסביר לצייר שאנשים מיששו לראות אם הציור אמתי, וכדי שלא יזיקו לו הם הפכו אותו. כשהוסיף האומן לשאול מתי יתלו את התמונה הוא נענה בחיוך סלחני והסיק את המסקנות: "כבר אז יכולתי להבין את הארץ הקרועה שבגין השאיר אחריו".

נחשון לא התייאש מכך שציורו ייתלה על קירותיו של אחד ממוסדות השלטון. הוא העביר אותו ליצחק שמיר, שכיהן אז כיושב ראש הכנסת, ונענה ש"הציור יפה, אבל אין מקום בכנסת". אחר-כך העביר אותו לנשיא, אפרים קציר, אך הציור הוחזר לו כעבור חודש. "אז הבנתי שאני גר במדינה שהיא לא שלי, שאני פליט מגבול פולין-אוקראינה ושעושים איתי חסד שעוד נותנים לי לחיות כאן", הוא אומר.

"אנחנו חיים מלחמת הישרדות נגד התפיסה הלא יהודית השלטת היום. המדינה היא במפורש לא ראשית צמיחת גאולתנו. הרבי אמר שראשית צמיחת גאולתנו היה כשרבי עקיבא וחבריו ראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים. זו היתה נקודת השפל הגדולה ביותר, ומי שאומר שהיום זה ראשית צמיחת גאולתנו מביא עלינו 2000 שנות גלות נוספות. אנחנו חיים בעקבתא דמשיחא, ואני אישית חי מתוך תפיסה שאנחנו בגלות. מדינה שמביאה גויים שאין להם כל קשר ליהדות זו מדינה נורמלית? מדינה שבה לפיד הוא שר המשפטים זו הגאולה? זו לא גאולה ולא ראשית הגאולה".

מחפשים יודאיקה ולא יהדות חיה

לנחשון יש הרבה מה להגיד גם בכל הנוגע להכרה של מדינת ישראל ומוסדות התרבות שלה בו וביצירותיו. לדבריו, המוזיאונים בישראל מחפשים שמות שאפשר למסחר, ולאו דווקא ערך אומנותי. הוא טוען כי האומנות שתפסה לה מעמד בישראל היא חיקוי זול של מה שמתרחש בארצות הברית, וכי אין לה סיכוי להחזיק מעמד לאורך זמן.

"אין יחס לתרבות מקורית. מוכנים להציג פה ענתיקות, יודאיקה, אבל לא דברים עכשוויים עם תוכן יהודי. המדינה לא פרגנה להרבה אומנים טובים ובעלי מקצוע, והם חיים בחו"ל ומשעשעים את הגויים ואת היהודים שחיים בגולה", אומר נחשון במרירות, אך מוסיף: "אני לא כועס, אני רק מכיר את המציאות ולא חי באשליות".

הדמויות המופיעות בציוריו של נחשון מרבות לחייך ולשמוח. הן רוקדות עם התורה, עם המנורה וארבעת המינים ומעבירות לצופה חוויות של התעלות והתחברות לטוב שאופף את הכל.

בציורים שלך הכל כל-כך מואר, יפה ושמח. אני מרגישה שהעבודות שלך הן ניגוד גמור למה שאתה מרגיש.

"פעם ציירתי את המציאות כמו שאני מרגיש, ויש לי מהתקופה הזו תמונות קשות מאוד. אבל אז החלטתי לעשות סוויץ', כדי שנתחיל לרפא את עצמינו, 'ומחה ה' דמעה מעל כל פנים'. צריך לחפש את האור, כי אם נסתכל על מה שיש מסביב אין לנו מה לחפש פה. מה שמחזק אותי זה שעוד מעט תבוא גאולה, וזו תהיה גאולה של כל העולם.

"בציורים שלי אני מתכנס פנימה. הרבי אמר: 'בוא אל התיבה', הרוצה להינצל יבוא אל התיבה של התורה והתפילה, שם ההצלה".

ofralax@walla.co.il


תודה על כל ציור

ציוריו של ברוך נחשון מדויקים להפליא, עד הפרט הקטן האחרון. המביט מקרוב עשוי להשתומם על מידת הסימטריה והעמידה על פרטים, והמתרחק מספר צעדים יכול להישאב לתוך התמונה וסיפורה.
נחשון משתמש בצבעים עזים. הרבה גוונים של כחול ואדום המקרינים עליזות ושמחה. החיות, שנמצאות בציורים רבים, מצוירות בצורה ריאליסטית. עבודותיו של נחשון נעות סביב התנ"ך, המדרש, חגים וחוויות יהודיות, ונושאות סמלים יהודיים: המספר שבע, דגים ושושנה כמסמלים את עם ישראל ועוד.

מכל ציוריו המרהיבים צדה את עיני עבודה אחת, המביאה לידי ביטוי גם את חוש ההומור של האומן. נחשון מצייר את 12 המרגלים ששבים לעם ישראל המצפה במדבר. שניים מן המרגלים נושאים את הגפן המפורסמת, ומצוירים כבני אדם, אך שאר העשרה נראים כחגבים. לחלקם רק מחושים, לאחרים כנפיים והשאר פשוט חגבים. כולם נושאים מזמרת הארץ.

נחשון מעריך שצייר עד היום למעלה מ-300 ציורים. הוא אינו יודע לומר כמה זמן לוקחת לו העבודה על יצירה אחת, אך הוא מעיד שרישום הציורים ותרגומם מהתמונה שהוא רואה בעיני רוחו אל הדף עשוי לארוך יומיים-שלושה. ההשראה, אומר נחשון יכולה לבוא בשעת תפילה ולימוד. למצוקה מיוחדת הוא עלול להיקלע כשהדבר קורה בשבת, אז הוא נאלץ להמתין עם התמונה בראש עד מוצאי שבת.

אנחנו מסתובבים בתערוכה. נחשון עובר מציור לציור ומסביר מה עומד מאחורי כל יצירה. הוא מספר עליהם בהתפעלות, כאילו יד אחרת ציירה אותם, אבל התפעלותו אינה יהירה: "כשאני מסיים לעבוד על משהו, אני פשוט מוריד את הראש ואומר תודה. בתחילת כל עבודה אני כותב ב"ה וגם בסופה, כי אני יודע להגיד תודה".

ויש על מה. שווה בהחלט להגיע. התערוכה בבית התנ"ך, רוטשילד 16 תל אביב, עד כ"ח בטבת.

צפו בכתבת הוידאו באנגלית של יוני קמפינסקי עם הצייר ברוך נחשון ב- israelnnTV