על דעת עצמי

דניאל רותם , כ"א בחשון תשמ"ח

מבקר במחסומים

מבקר הטלוויזיה של ידיעות-אחרונות, רענן שקד, צפה בתוכנית 'מבט שני' שתיעדה מחסום של צה"ל ביש"ע – ולבו נשבר. "מדובר במכלאת בקר אנושית הפועלת בשטחים ומשחיתה את זמנם וחייהם של הפלשתינים ואת שיירי ההומניזם שעוד נותרו כאן לכמה אנשים מתחת הציפורן", כותב שקד, "מאות פלשתינים אומללים מתגודדים מול הגדר, חיילים דרוכי נשק ועצבים עושים בהם שפטים – הלב מאיים להתפוצץ מתסכול ומזעם".

מוזר, תמיד חשבתי שמבקר טלוויזיה אמור לצפות בשידורים באופן ביקורתי יותר מן האדם הפשוט, להצביע על הדיסוננס בין המדיום הטלוויזיוני השטחי לבין המציאות המורכבת יותר. אבל מילא, כבר התרגלנו לכך שעמדות פוליטיות חזקות יותר מעיתונאות מקצועית.

אלא מה, בדיוק ביום שבו נחשפו קוראי 'ידיעות' לביקורתו המזועזעת של שקד, פורסם במקביל כי מחבל נעצר במחסום ליד טול כרם בדרכו לבצע פיגוע התאבדות בישראל. וכאילו לא די בכך, יממה לאחר מכן התפוצצה מחבלת מתאבדת במחסום ארז, אחרי שהחיילים ריחמו עליה ונתנו לה לעבור בלי בדיקה מספקת. וכך, בתוך שעות, איבד טור הביקורת של רענן שקד את שיירי הרלוונטיות שנותרו לו מתחת לציפורן.

אגב, אם מישהו חושב כי פיגועי ההתאבדות ירככו במשהו את המחסומופוביה השמאלנית של שקד, שיחשוב שנית. כבר לפני חודש וחצי שיבח המבקר את יאיר לפיד, על שהחליט "להקדיש אייטם מסוכן ולא בהכרח פופולרי לדניאלה יואל, מנשות ארגון 'וואץ" המקיימות משמרות פיקוח ותיעוד במחסומי צה"ל בשטחים". וראו זה פלא: גם אז, במקביל לפרסום הביקורת בעיתון ובאינטרנט, נודע דבר סיכולו של פיגוע התאבדות גדול בראש העין. גם אז הצליחו המחבלים לחדור דרך מחסום צה"ל באמצעות הסתרת חגורת הנפץ על גופה של אשה פלשתינית, וגם אז גילו חיילי צה"ל הומניות יתר, בניגוד גמור לטענות המבקר בעיתון של המדינה. אז מילא שרענן מסרב לרענן את עמדותיו וביקורותיו, אבל שמא ישפר אדוני את חוש הטיימינג שלו?


המנהל של המדינה

מנהל קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב, מוני פנאן, הוא אחד העופות המשונים ביותר בספורט הישראלי. לאוהד הספורט המצוי קשה לעתים להבין מדוע מתנהג האיש המבוגר הזה במהלך משחקים כמו אוהד בגיל טרום בר-מצווה; מדוע הוא מקפץ בהתלהבות ליד ספסל הקבוצה אחרי כל סל משעמם של קבוצתו נגד אימפריות כדורסל כמו אליצור אשקלון ועירוני רמת-גן.

אבל בשבוע שעבר, בראיון שנתן לגלי צה"ל, נשמע פנאן אדם אחר: שקול, מתון ובעיקר מקצוען. כן, הוא מרבה להתלהב ולעודד את השחקנים בכל סל, משום שהקבוצה מכבדת את המקצוע ומתייחסת ברצינות לכל משחק. כן, הוא מקדיש את כל שעות היממה למען השחקנים, כי זהו תפקידו – לדאוג שהשחקנים לא יצטרכו לדאוג לשום דבר פרט למשחק עצמו. "כשהשחקנים מאושרים, הרווח הוא של הקבוצה", הסביר פנאן.

ולפתע הכול נראה הגיוני. לפתע ניתן לחוש, כי המחויבות הטוטלית הזאת – ולא איכות השחקנים – היא המבדילה בין מכבי ליתר הקבוצות בישראל. לכן, במקום שמנהלי קבוצות הכדורסל בארץ יבכו על מחסור בשחקנים טובים וזולים, כדאי להם ללמוד ולשנן היטב את הטיפ שהשאיר להם מוני פנאן חינם אין כסף. כדי שקבוצה תצליח, צריכה ההנהלה להתנהג במקצוענות –ביחס האישי לעובדים, בדאגה לפרטים הקטנים, בעבודה של כל המערכת מסביב לשעון. זה נכון בספורט, זה נכון בכל מוסד המעסיק עובדים (לעורכי בשבע: הכול בסדר, באמת, אל תשלחו מישהו להשקות אצלי את העציצים), וזה נכון אפילו בניהול מדינה. ובאמת, כשפיני גרשון יהיה מלך ישראל ושמעון מזרחי ראש הממשלה, לא אתנגד לראות את מוני פנאן בתפקיד עמרי שרון.



שאלה אחת קטנה

לא נראה לכם קצת מוזר המחקר הזה של TGI, לפיו העיתון שאתם קוראים - ולא משנה מהו - נמצא בעלייה, לעומת העיתונים האחרים הנמצאים בירידה?


שני ציטוטים

"לא יפורסמו תגובות הכוללות דברי הסתה, נאצות, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב" (הודעה לגולשים באתר האינטרנט ynet)

"דינו של ישראל כהן כדינו של איתן טייב, מקומם לא על המגרש וספק אם מקומם בין החיים" (תגובת גולש על כתבת ספורט ב-ynet)




חמסה עלינו

א. לאלה המתפלאים, בעקבות רציחתו של רועי ארבל ז"ל, מדוע המתנחלים מסכנים את חייהם וחיי ילדיהם בישיבה במקומות המסוכנים: קוראים לזה "סיכון מחושב", חברים.

ב. מה, רק מתן הקלות לפלשתינים, פתיחת סגרים והכנסת רוצחים פוטנציאליים לתחומי הקו הירוק, נקראים "סיכון מחושב"?

ג. יגאל עמיר עומד להתחתן. לדעתי, זאת תהיה הפעם הראשונה שהוא באמת יקשיב לרב.

ד. זה מה שקורה, כשמכשיר הרדיו הדלוק בבית מכוון במקרה לרשת ב': חשיפה ראשונה שלי לזמרת ויוצרת מצוינת בשם שפרה פרץ, שהוציאה אלבום בכורה של מוסיקת עולם בשם 'מיזאן'. אם יתר השירים בדיסק הם ברמה דומה לאלה שהושמעו ברדיו, אצטרך בקרוב לקפוץ שוב לחנות הדיסקים.

ה. ולסיום, ברכות חמות למר אברהם דן רובין, שבגיל 40 קיבל מינוי כשופט בבית משפט השלום. אבל בואו נודה על האמת: גם כשהבנאדם יהיה נשיא בית המשפט העליון, בשבילנו הוא יישאר תמיד רמי הג'ינג'י הדתי מהתוכנית 'ריצ'רץ".


יודע את מקומי

במהלך שלושת החודשים הראשונים לחייו, נראה כי בננו יחידנו למד להביע את כל מגוון הרגשות האפשריים: מפרצוף חייכני בסגנון מיכל זוארץ ועד תימהון מתמשך בנוסח ג'ורג' בוש; מצחוק מתגלגל שנשמע יותר כמו ניסיון התנעה של אוטו נטול מצבר, ועד בכי קורע לב שנשמע כמו האוטו שלי בזמן שהמזגן עובד. לעתים רואים על הפעוט הבעת פנים נעלבת, ופעמים אחרות – הבעת סקרנות מהולה בפליאה (כלומר, פה פעור ועיניים מזוגגות). וכמובן, יש גם הבעת ה"אני עומד לפלוט עליך בכל רגע" והבעת ה"פלטתי עליך לפני רגע".

במצב כזה ניתן היה לצפות, שאנו כהורים נבין את רצונו או מסריו של התינוק בכל רגע נתון. אלא שהמציאות רחוקה מזה. נכון, ילדנו אמנם יודע להביע כמעט כל סוג של רגש, אבל לאו דווקא בזמן הנכון או בסדר הנכון. פעמים רבות מדי מתברר לנו שהילד צוחק כשהוא עייף, בוכה כשהוא מבסוט ומפגין שעמום כשהוא מרותק. לעתים מתערבים אצלו צחוק ודמע, וזאת דווקא בזמן שהוא מסתכל על קיר לבן. לכו תבינו.

ככל שאנו מתוסכלים מיכולתנו המוגבלת להבין אותו, יש להניח כי התינוק מתוסכל פי כמה. הרי בגילו הצעיר, קשה לו להסב את תשומת לבנו באמצעות צ'אפחה הגונה על הכתף, או אפילו משיכה קלה בקצה החצאית של אמו. הדרך היחידה של היורש להביע את רצונותיו היא באמצעות שילוב של קול עם הבעת פנים. ואם אלה יוצאים לו קצת מבולבלים, מה נותר לו לעשות?

רעייתי כבר מצאה את הפטנט להתמודד עם הבעיה. בכל ניסיון של בננו להשמיע את קולו ברמה, מתחילה הזוגה לשיר לו את שיר הילדים "השפן הקטן", והילד עובר אוטומטית למצב של צחוק מתגלגל ושוכח מיד כל מה שרצה לבקש קודם לכן. לעומתה, אני מסרב להפעיל מניפולציה כה זולה על בני. ובכל זאת, בימים האחרונים אני מגלה שיפור מסוים ביכולתו להביע רגשות מדויקים. למשל, כשדודתי בלומה (שם בדוי, השם האמיתי שמור בחוג המשפחה) לוקחת אותו על ידיה, הוא מתחיל לצרוח צרחות אימים. במקרה זה, אני משוכנע כי הילד מביע בדיוק את הרגש שאליו התכוון.