חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 77ראשיהפצה

"יהדות צרפת לא תברח לארץ" - בגליון השבוע

הממשל בצרפת עשה כל מאמץ כדי לשכנע את משלחת העיתונאים מישראל שאין אנטישמיות במדינה . גם מנהיגות הקהילה היהודית משמיעה זמירות דומות: "אלה תקריות חולפות שמטופלות ביד ברזל" . אבל כשיוצאים מהבועה ומדברים עם מוסלמים ויהודים בשטח, התמונה הופכת מורכבת וקודרת יותר . ולמרות הכל, מפאריז האלטרנטיבה הציונית לא נראית ממש אטרקטיבית.
13/11/87, 00:00
דוד חרמץ, פאריז

השאלה היא למי להאמין: לנשיא הרפובליקה הצרפתית, לראש הממשלה הצרפתי, לשרי החינוך, הפנים והמשפטים הצרפתיים, לרב הראשי של צרפת ולמנהיגי יהדות צרפת או לאחמד אטלווס משכונת סנט דניס הסמוכה לפאריז.

כל סוללת השמות הנ"ל ניסתה במשך חמישה ימים לשכנע משלחת של עיתונאים מישראל בכל דרך שאין אנטישמיות חריפה ושורשית בצרפת. לאחמד אטלווס היו דברים אחרים לומר לי. לא, אחמד אטלווס לא היה חלק מהפאנלים, הסעודות הרשמיות, מסיבות הקוקטייל והפגישות האין-סופיות שהיו לנו בתוכנית הביקור. כדי להיפגש איתו הייתי צריך לנטוש את הקבוצה, ולחפש אותו באופן עצמאי ברחובות פאריז. ואכן, ביום האחרון לביקורי פגשתי באטלווס.

אחמד אטלווס כפר בשני עקרונות ששמענו במהלך הביקור: בכך שאין אנטישמיות מוסלמית שורשית בצרפת, ובכך שאת התסיסה שקיימת נגד היהודים יוצרים המהגרים המוסלמים, אבל לא המוסלמים שנולדו בצרפת ושעברו כבר את התהליך המבורך של "רפובליקניזציה". אל עדותו המלאה של אטלווס נחזור בהמשך.

על כל יהודי 10 מוסלמים

את בעיית היהודים בצרפת ניתן להמחיש במספרים יבשים: בשנת 2000 נרשמו 9 פגיעות ביהודי צרפת על רקע אנטישמי. שנה מאוחר עלה המדד ל31 מקרים ובשנת 2002 קפץ המונה ל-193 אירועים, ביניהם גם פגיעות פיזיות. בנוסף נרשמו על ידי משרד הפנים 731 איומים אנטישמיים. ואלה רק המקרים המדווחים. ההערכות גורסות שעל כל מקרה שמדווח למשטרה, כמה מקרים אחרים לא מדווחים.

האירועים כללו התקפות על בתי כנסת, מרכזים קהילתיים ובתי ספר. חלקם הוצתו, חלקם נרגמו ונופצו זגוגיותיהם. יהודים הותקפו, או הוטרדו ברחוב, במטרו (הרכבת התחתית), במקומות העבודה. ביטויים אנטישמיים מותרסים כנגד יהודים, וגראפיטי עוין וארסי נמרח על מבנים יהודיים.

למה דווקא בצרפת? ההסבר המוחשי ביותר נמצא אף הוא במספרים: יהדות צרפת מונה 520 אלף נפש ומהווה את הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם (לאחר ארה"ב), המתגוררת מחוץ לגבולות ישראל. ובאותה מדינה ממש מתגוררים כ-5 מיליון מוסלמים, המהווים אף הם את הקהילה המוסלמית הגדולה ביותר המתגוררת מחוץ לארצות האיסלאם. וכמו בכלים שלובים: ככל שעלה מפלס העוינות הפלשתינית במזרח התיכון, כך באותו יחס גם עלתה העוינות המוסלמית ליהודי צרפת.

אבל צרפת היא לא 'טאבולה ראסה' – חבל ארץ נקי נטול שכבות גיאולוגיות של אנטישמיות. יהודי המקום נלחצים במשך שנים בין הפטיש של הימין הקיצוני האנטישמי בהנהגת ז'אן מרי לה-פן, שהחל לפרוח עוד בשנות ה-80, ובין הסדן של השמאל הקומוניסטי, העוין את היהודים לא פחות, כבר משנות ה-60 וה-70. ואולם לדברי רוז'ה קוויקרמן, נשיא הקרי"ף – ארגון העל של הארגונים היהודיים בצרפת – האלימות מאפיינת יותר את האנטישמיות המוסלמית ופחות את האנטישמיות הימנית.

ואולם, למרות דבריו אלה של קוויקרמן, הרי שיהדות צרפת סבלה מאנטישמיות "פיזית" עוד לפני התעורותה של האנטישמיות המוסלמית. כבר בשנת 1980, בפיגוע שבבית הכנסת שברחוב קופרניק בפאריז ובפיגוע בשנת 1982 במסעדת גולדנברג.

גם יחסה העוין של צרפת לישראל, החל משנת 67', מהווה מדגרה מצוינת להטלת ובקיעת ביצים סרוחות של אנטישמיות ואנטי-ישראליות בארץ זו.

שני הסברים שונים קיבלנו בביקור ליחסה העוין של צרפת לישראל. הרב הראשי של יהודי המקום, הרב יוסף סיטרוק, עמד על הידידות הגדולה של צרפת לישראל מאז קום המדינה ועד מלחמת ששת הימים. עד שישראל הקרינה חוסן ומאנדר-דוג הפכה להיות למעצמה בטחונית אזורית. מאותה שעה החלו הצרפתים לתמוך באנדר-דוג החדש של השכונה – הערבים. את ההסבר השני ניתן היה ללמוד מדבריו של שגריר ישראל בצרפת, נסים זווילי. השגריר דיבר על כך שהצרפתים מנסים להציב אלטרנטיבה כלשהי למנהיגות האבסלוטית של האמריקנים. מפרשנות זו ניתן להבין את תמיכתה האוטומאטית של צרפת באלו שאינם נמצאים במחנה האמריקני, כשהדוגמה האחרונה היא התנגדותה של צרפת לפלישה לעיראק.


בלי שאלות טורדניות

ממשלו של ז'אק שיראק יצא מגדרו כדי להשרות אווירה נעימה ובעיקר כדי לשכנע את נציגי התקשורת הישראלית שאמנם יש ביטויים של עוינות נגד היהודים, אבל הם זמניים. שאולי היהודים נמצאים כרגע בתקופה רגישה, אבל בשום אופן אין להגדיר את הגל הזה כאנטישמיות. ובכל מקרה, שוב ושוב נאמרו הדברים, ובקצב של הכתבה, שממשל שיראק נחוש לבער את הנגע הזה עד אחרון שורשיו.

את המשלחת ליווה משמר רכוב של שוטרים לפני האוטובוס וגם מאחוריו. שני אופנועים הסירו מהדרך, בווירטאוזיות מדהימה, כלי רכב ש'העזו' לנסוע לפנינו. באוטובוס היה מי שהתבדח, שהפעם האחרונה ששוטרים הובילו יהודים ברחובות פאריז היתה בשנת 1943 - למחנות הריכוז. מכל מקום, האופנועים התעלמו מתמרורים, מנתיבי תנועה ומרמזורים. הגל הירוק ליווה אותנו כשנסענו לפגישה עם נשיא צרפת בארמון האליזה, וגם כשנסענו לארוחת ערב במסעדה הודית.

למרות שמארגני המשלחת הזהירו אותנו שלא להגיע לפגישה עם הנשיא שיראק לבושים ב"שלוחיות ישראלית טיפוסית", לא היה ספק ששיראק עושה את הכל כדי שהביקור באליזה יהיה בלתי-אמצעי, לא מכופתר ואפילו סחבקי. לאחר נאום של הנשיא הצרפתי שהיה מופת לאיזונים מכל הכיוונים, נמנע שיראק (בצדק רב מצדו) לקיים מסיבת עיתונאים טיפוסית. במתכונת הרגילה של מסיבות עיתונאים יכולות להישמע שאלות, שלא מתאימות לאווירה הנינוחה שחייבת לשרות בארמון ולהגיע עד לקוראים בישראל. והשאלות הללו עלולות להדליק עיתונאים אחרים וחוזר חלילה. כדי להימנע מכך, עם סיום דבריו מיהר הנשיא להתערות בקרב העיתונאים שהתגודדו סביבו. (במאמר מוסגר – אם יש מישהו צריך לשלם על ראשו לאחר הביקור הזה, הרי הוא האחראי על ביטחון נשיא צרפת. בכניסה לאליזה לא עברנו בדיקה בטחונית, ובמשך הדקות הארוכות שנשיא צרפת הוקף בעיתונאים זרים, לא היה שומר ראש אחד שחצץ בינו לבין הזרים).

נשיא צרפת ענה בסבר פנים יפות לכל השאלות שהומטרו עליו מכל עבר. כמעט לכל השאלות. בן-דרור ימיני, עורך מדור הדעות של 'מעריב', ניסה להבין כיצד צרפת לא רואה בערפאת אחראי אישית לטרגדיה בישראל, לאחר שהוא דחה את ההצעות הנדיבות של אהוד ברק. שיראק לא ממש אהב את השאלה שלו. פתאום החום בחדר הציק לו מאוד, ובתנועות חדות הוא הסתובב, כרע על ברכיו לפני הדלת ובמו ידיו הרים את ווי הדלת כדי לפתוח אותה. ומיד הוא קרא לכולם לצאת מהחדר כדי לראות את הגינה היפהפייה שלו. בהמשך התחלתי לשאול את שיראק האם הוא מסכים לפרשנות שעוינות צרפת לישראל נובעת מרצון להציב אלטרנטיבה להשפעה האמריקנית במזה"ת. גם הפעם חתך שיראק את השואל, ענה שאין לו זמן לשאלה כזו, ובחיוך רחב משך אותי לתמונה משותפת לצידו.

בלי רעלות ובלי כיפות

מסע העיתונאים התאפיין בניסיון להכניס אותנו לשלוש בועות סטריליות: מוסדות החינוך היהודיים, הארגונים היהודיים ופגישות עם המנהיגות הפוליטית הצרפתית הבכירה. בכל בועה חזר המוטו המרכזי בווריאציות שונות: אין אנטישמיות גורפת, ומה שיש מדוכא ביד קשה.

כשמדובר במסע מגמתי יש להיזהר מקביעת מסקנות, ולמרות זאת הרושם שנוצר הוא שממשל שיראק אכן מנסה להילחם בנחישות בתופעות ההתנכלות ליהודים. לפי עדויות של יהודים מקומיים, הנחישות הזו החלה לקבל ביטוי לאחר הבחירות האחרונות בצרפת במאי 2002. באותן בחירות גבר שיראק על לה-פן רק בסיבוב השני. ניצחונו של שיראק שם קץ ל'קוהביטציה' (ממשלת אחדות לאומית) והביא להקמת ממשלה ימנית בראשות ז'אן פייר רפארן. רה"מ רפארן הצהיר מייד לאחר היבחרו ש"לתקוף את היהודים זה כמו לתקוף את צרפת", הצהרה שהנשיא שיראק חזר עליה בביקורנו באליזה.

הכרזות אלה קיבלו ביטוי חקיקתי המחמיר בעונשיהם של המתנכלים ליהודים או לרכושם. גם לוק פרי, שר החינוך הצרפתי, השמיע בפנינו דברים נחרצים: "פעם אם היו מתנכלים לילד יהודי במערכת החינוך נהגו להעביר אותו, את היהודי, לכיתה אחרת. אני הפסקתי עם זה. ההוראה שנתתי היא לטפל במתפרעים. הסיסמה שלי היא קשיחות והסברה, אבל קודם כל - יד קשוחה ולא סלחנית למתנכלים לתלמידים היהודים".

האם נחישותו של לוק פרי אכן נושאת פרי? סביר להניח שכן. האם בצורה מוחלטת? לא ממש. למסקנה הזו ניתן להגיע כשמקשיבים לדברי ג'ו טולדנו, מנהל 'אנדרי נהר', המכון להכשרת מורים לבתי-הספר היהודים בצרפת. טולדנו יודע לדווח על נהירה גדולה של תלמידים יהודיים מבתי ספר ציבוריים לבתי ספר יהודיים פרטיים. הנהירה כה גדולה, עד כי 1500 ילדים נותרו בשנה האחרונה מחוץ לבתי הספר היהודיים בהעדר מקום לקלוט אותם.

- אז למה אתם לא בונים עוד בתי ספר?

טולדנו: "כי לפי החוק אסור לנו. יש יחס מספרי מסוים בין בתי ספר פרטיים לציבוריים ולא ניתן לחרוג ממנו".

הנתונים שטולדנו מספר הם מדהימים: בצרפת יש 100 אלף תלמידים יהודים, רק 30 אלף מהם לומדים בבתי ספר יהודיים. אבל המדהים מכל הוא שטולדנו לא שמח כלל ועיקר על הטרנד האחרון של הנערים היהודים המבקשים לעבור למוסדות התורניים.

"אני לא מעוניין להפוך את בתי הספר בעלי הרמה התורנית שלנו לבית לכל אחד. כאשר בית ספר הופך לעיר מקלט הוא הורס את המתח הלימודי בכיתות. אתה מתאר לעצמך מה קורה בשיעורי התורה? הנערים שהגיעו לעיר המקלט מפהקים בהפגנתיות, ישנים על הספרים ופוגעים באווירת הלימוד".

- אז מה אתה מעדיף שהם יישארו בבתי הספר הציבוריים ויתבוללו?

"למה שיתבוללו. את הרב הראשי שלנו אתה מכיר? אז שתדע לך שהרב יוסף סיטרוק הוא בוגר של ביתי ספר ציבוריים. נו, אז הוא התבולל?"

חס ושלום. הרב סיטרוק הוא רועה הצאן של קהילת צרפת כבר למעלה מ-20 שנה. בפגישה עמו הוא סיפר לנו שאת הרב הראשי הראשון של צרפת מינה נפוליאון בעצמו, והוא הרב העשירי בשושלת הרבנים הראשיים מאז אותו מינוי. הרב הוא, כמובן, יהודי גאה, אבל גם צרפתי גאה. "צרפת היא שלנו ואנחנו היהודים וספר התנ"ך שלנו תרמנו רבות לעיצוב דרכה וערכיה של אומה זו", הדגיש הרב.

אנטישמיות? "שטויות", עונה הרב בנחת, "מקסימום זו קריזה זמנית". ומשום שהאומה הצרפתית נמצאת בקריזה המליץ הרב לא מזמן שהילדים לא יגיעו עם כיפות לבית הספר הציבוריים, "אלא עם קסקטים".

והיה זה אך מזל שהרב יצא עם הפסיקה הזו בעיתוי הנוכחי. ממשל שיראק נבהל מהאופנה המדבקת בקרב הנערות המוסלמיות, המתעקשות ללכת עם רעלה. "לא מתאים לנו להפוך את פאריז לטהרן", אומרים הצרפתים ונשיאם בראשם, "זה מתחיל עם רעלה ונגמר במטוס שנכנס לאייפל". וכך נולדה יוזמת החוק שתאסור על נערות להגיע לבתי ספר ציבוריים עם רעלות. ואולם כדי לשמור על חזות שיוויונית, הוחלט לאסור גם על תלמידים נוצרים להגיע עם צלבים בולטים, ולאסור על יהודים להגיע לכיתות עם כיפות. גזרת הגזרה שווה.

בסוף השבוע האחרון הפגינו נערות מוסלמיות בכל רחבי אירופה כנגד חוק הרעלות.

ומה אומרים הנערים היהודים? את אברהם וטנברג בן ה12- פגשתי זולל פיצה בפלעצל, אזור העסקים המרכזי של יהודי פאריז. "תראה", הוא אומר לי, "אני הולך עם כובע מאז שאני זוכר את עצמי. ההורים שלי פוחדים שאסובב לבד עם כיפה. אותו דבר קורה עם החברים שלי מאז שאני זוכר אותם. מה רע בקסקט?"

הישראלים הורידו אותי מהארץ

לפי אומדנים עדכניים הקהילה היהודית בצרפת מונה, כאמור, 520 אלף יהודים; כ-350 אלף מהם מתגוררים בפאריז. 90 אחוז מהיהודים הם בני עדות המזרח (בעיקר יוצאי מדינות צפון אפריקה). אחת הסיבות למיעוט האשכנזים היא העובדה ההיסטורית כי קרוב ל80 אלף מיהודי צרפת האשכנזים ניספו בשואה בעת משטרו של וישי.

אחוז נישואי התערובת חצה מכבר את מחסום ה-50 אחוז.
בשנת 2003 עזבו את צרפת 12 אלף יהודים ואולם רק 2000 מתוכם הגיעו לישראל.

כששואלים את בני הקהילה מה מונע מהם לעלות לישראל הם משיבים באחת משתי התשובות הבאות (או בשתיהן יחד): המצב הבטחוני בישראל חמור יותר ממצב האנטישמיות בצרפת; המצב הכלכלי בישראל חמור מאוד, מה שאין כן בצרפת.

רחל מרציאנו הגיעה לפני 49 שנים לפאריז ממרוקו. כיום היא מנהלת קונדיטוריה. יש לה 4 ילדים והילדה הגדולה גרה בירושלים. על דלת הקונדיטוריה שלה היא הדביקה שני סטיקרים: 'חברון מאז ולתמיד' ו'העם עם הגולן'. ("100 אחוז מהיצירתיות של החלון הזה שלי!" התמוגג אורי אורבך, כשראה את פרי הקופירייטינג שלו בקונדיטוריה).

"בטח שאני רוצה לעלות", אמרה מרציאנו, "אבל הפרנסה, אתה מבין".

ומה עם האנטישמיות? התעניינתי. "מתרגלים להכל", היא ענתה.

מנחם ("עזוב שם משפחה") עובד בפיצרייה ברחוב המרכזי בפלעצל.
"פה הכל בסדר", הוא אומר, "אבל לך לאייפל עם כיפה ותראה איך מסתכלים עליך". אז אולי תעשה עלייה וגמרנו? אני מציע. אבל בנקודה הזו, כשציפיתי שמנחם יתפתל קצת ויסתבך עם המילים, קרה בדיוק להפך. דיבורו הפך לשוטף, ומה שחמור יותר - לשוצף. פתאום התברר לי שהבחור דווקא ניסה לעשות עלייה. 7 שנים, הוא מספר, הוא גר בארץ. אבל הישראלים - כלומר אנחנו – גרמנו לו לרדת בחזרה. למה? כי לא באמת אימצנו אותו לקירבנו – "הוא לא משלנו הוא צרפתי מאליין". סיבה שנייה – ליגלגנו עליו מאחורי גבו "הוא חוצניק חנון, מה הוא כבר מבין". אבל מה שלא ידענו זה שיש לו אוזניים ששומעות משאנס-אליזה ועד לבסטיליה. וכך, אם להאמין להאשמות, איבדנו אותו. ואם הוא יעזוב את צרפת סביר להניח שהוא יעבור, כמו רוב חבריו, לארה"ב או למונטריאול שבקנדה – שם הוא לא יצטרך אפילו ללמוד שפה חדשה.

ויקם מלך חדש באליזה

דווקא המנהיגים הרוחניים של יהדות צרפת השמיעו את הדברים הנחרצים ביותר נגד עלייה. שלא תבינו אותי לא נכון: הרב יוסף סיטרוק, רבה הראשי של צרפת והרב יוסף פבזנר, העומד בראש מוסדות חב"ד - להם הדומיננטיות המוחלטת בקרב המוסדות הפרטיים והתורניים בעיר - שניהם בהחלט בעד עלייה, אבל לא עכשיו.

כשהרב סיטרוק אומר שהוא בעד עלייה, אבל נגד בריחה לארץ בגלל כמה מוסלמים חמומי מוח, הדברים מקוממים את האורח הישראלי. גם הרב פבזנר, המשמש בין שלל עיסוקיו כשתדלן יעיל בקרב בכירי הפוליטיקאים הצרפתיים, נעזר מדי פעם במילה "בריחה" כשהוא מדבר על נטישת המערכה בצרפת. בשמיעה שנייה, גם אם אינך מסכים עם המסקנות שלהם, אתה מתחיל להבין את הלוגיקה הפנימית של הרועים הרוחניים. "אם תתחיל נטישה של יהודים, מי שיעזוב יהיו החזקים", אומר הרב פבזנר, "מה שאומר שהחלשים יישארו. או אז תהליך ההתבוללות יואץ. זה יהיה שמד רוחני. ולכן עלינו להתחזק מול הפורעים: על כל בית כנסת שנשרף נקים עשרה בתי כנסת; על כל יריקה שנחטוף נבנה עוד מקווה; על כל מכה שנספוג נציב עוד דוכן להנחת תפילין". מבחינתם זו ממש מסירות נפש שמזכירה יהודים הנמצאים בצרה ובמצוקה במקומות אחרים.

'קידוש גולת ישראל' מגיע לפעמים למחוזות אבסורדיים להחריד. במהלך אחת מארוחות הערב בה התארחו גם יהודים מקומיים מצרפת, התבקש אורי אורבך לומר דבר תורה. הרב פבזנר שהנחה את ארוחת הערב הודיע שלאחר שאורבך יסיים לדבר בעברית הוא יתרגם את דבריו לצרפתית. אורבך, כמו יהודי זקן ורגיל שקולו נעים פרקו נאה ושפמו מגודל, בחר לומר כמה מילים על פרשת השבוע – פרשת שמות. "ויקם מלך חדש על מצרים שלא ידע את יוסף" ורש"י מביא את הוויכוח בין רב לשמואל: זה אומר מלך חדש ממש וזה אומר שהתחדשו גזרותיו. עוד כמה מילות פלפול ואורבך מגיע בסיום דבר התורה שלו למסקנה, שלא משנה מי מהמפרשים צודק התוצאה היא אותה תוצאה: ליהודים טוב בגולה, עד שמתחיל להיות להם שם רע.

סה-טו. דבר תורה צמחוני ודליל למדי, בארוחה בשרית עשירה למהדרין. אופס, פתאום החתום למעלה, כמו שנהוג לכתוב, שם לב שמישהו לא מקיים את החוזה.

שהרב יתרגם את דברי אורי, צועק הח"מ.

אבל הרב פבזנר שולף את הנשק הקבוע שלו: מחייך חיוך רחב, מאיר פנים, ומעיר למישהו להמשיך לכיוון ברכת המזון.

שחס וחלילה לא ייכנס איזשהו פקפוק בלב היהודי המקומי לנטוש את משמרתו.

ומה אומרים המוסלמים?

מי שביקש לשמוע, במהלך הביקור, את הצד המוסלמי לסכסוך, צריך היה לכתת את רגליו לאזורים המוסלמיים או לחנויות אותן מנהלים מוסלמים. אל אחמד אטלווס, אותו הזכרתי בפתיחת הכתבה, התוועדתי במקרה כשחיפשתי אוכל עם סימן כשרות. "אתה יהודי?" שאל אותי אטלווס וכשהשבתי בחיוב הוא הפנה אותי למדפי הפירות. "רק שם תוכל לקנות, שאר המוצרים אצלי בחנות עשויים מחזיר".

הודתי לו על יושר ליבו (תוך שאני מבטל ברגע האחרון, תודה לאל, איזו התחכמות עבשה שצצה במוחי לספר לו, שבארצי הוא היה מקבל על כך מדלייה מחיים הכט). ומכיוון שהוא התחיל ראשון לערב עדות, שאלתי אותו אם הוא מוסלמי. וכך התברר לי שאטלווס נולד במרוקו לפני 25 שנים, ולפני 10 שנים היגר עם משפחתו לצרפת. "כן", הוא ענה לשאלתי בטון שליו ובשפה יבשה שמאפיינת את הבחור, "המוסלמים במהותם לא אוהבים את היהודים, ופה זה לא שונה משום מקום אחר בעולם".

לדברי אחמד אטלווס, באזור מגוריו ישנם שלושה מסגדים. שניים מתוכם הם "אקטיביסטים" כלומר,
מלאי להט בהסתה כנגד היהודים, ואילו מסגד אחד משמש את אלה שרוצים לבוא ולהתפלל "בלי פוליטיקה".

במהלך הראיון שערכתי עם ג'ו טולדנו, מנהל המכון להכשרת מורים, הוא ציין שהבעיה היא זמנית "עד שהמהגרים יתפתחו כלכלית ואז הם יעברו תהליך של רפובליקינזציה, ייטמעו בחברה הצרפתית ויתישבו בדעתם". לאחמד אטלווס יש כד מים קרים לשפוך על ראשו של טולדנו. מההיכרות של אטלווס עם הסביבה המוסלמית בה הוא מתגורר, ה"אקטיביסטים" נגד היהודים הם דווקא הצעירים שנולדו כצרפתים לכל דבר. "תבין", הוא מדגיש, "לאלה שהיגרו מקרוב אין את המותרות להקדיש זמן יקר לפעילויות נגד היהודים. המהגרים הם הפחות מעורים והפחות מבוססים כלכלית, וכל המחשבות והפעולות שלהם מופנות לכיוון אחד - להשתלב ולהתפרנס בכבוד".

למען ההגינות והסדר הטוב חשוב לציין שמבין שישה מוסלמים שראיינתי אטלווס היה היחיד שהודה בפה מלא ובפשטות בקיומה של אנטישמיות מוסלמית בצרפת.

מוחמד חנאפי, בעל שאוורמה, היגר לצרפת מקהיר. "רק המיעוט מבין המוסלמים עוין יהודים", הוא מדגיש.

סמי תרנוס, בן 46, הגיע כילד מלבנון. "עזוב, אין פה אנטישמיות. את כל הסיפורים ממציאים העיתונאים".

ג'אמל נעמני, בן 21, יליד צרפת שהוריו הגיעו מאלג'יר. "מה שאתה רואה פה זו לא אנטישמיות. זה כמו משחק כדורגל. אנחנו המוסלמים אוהדים את הפלשתינים והיהודים פה אוהדים אתכם, הישראלים. ולפעמים כמו בכדורגל יש קצת מהומות".

- ואם אנחנו הישראלים נוותר על המשחק, ניתן לפלשתינים את כל ישראל ונהגר הנה לפאריז, תקבלו אותנו בזרועות פתוחות?

נעמני: "בלי בעיות, אבל בתנאי שלא תרמו אותנו כמו שהיהודים אוהבים…"

כשניסיתי לצלם את ג'אמל נעמני, הוא מיד נדרך וצעק לעברי: "נו פוטו! נו פוטו!" רק זה מה שחסר לו במסגד ה"אקטיביסטי" שלו.


האנטישמיות – חוק טבע עולמי

האם סיפרנו רק את סיפורה של יהדות צרפת? ספק רב. שכני במטוס שהביא אותנו במוצ"ש לפאריז היה יהודי בשם ברל זילברברג המתגורר במניאפוליס, מיניסוטה, ארה"ב. יהודי בן 81 שנולד בעיר בה הוא מתגורר. משיחתי עמו הצטייר אדם מהמעמד הבורגני הבינוני - אחד מאלה שאמריקה הטיבה עמם. זילברברג עשה את הדרך מביקור אצל ילדיו, המתגוררים בירושלים, אל פלורידה החמה - שם הוא נוהג לשהות בחודשי החורף, במקום לקפוא במחוז מגוריו בצפונה של היבשת. ולמרות שחייו כיהודי עברו עליו בנעימים בארה"ב, כששאלתי אותו האם הוא יכול לדמיין סיטואציה של אנטישמיות בצפון אמריקה, הוא ענה ללא היסוס וללא שיהוי: "אין על כך שום ספק. ברגע שיהיה משבר כלכלי חריף, שאינו מוכר לאמריקנים ושיימשך זמן רב זה יגיע. זהו חוק טבע שצריכים להיות מודעים לו".

אם הבנתי אותו נכון, הדימוי ההולם למצב היהודים בגולה – גם בארצות השבעות – הוא כתמונת הנערים המשתובבים ברגעים אלה, על מימיהם הקפואים של האגמים שליד מניסוטה. כרגע, בחודשי החורף, האגמים קפואים, אבל מיד כשתעלה הטמפרטורה הקרח ייבקע. מי שיימצא על אתרי ההחלקה המאולתרים בשעה שיחזרו להיות אגמים – ייקלע למלכודת מסוכנת.

בעניין הזה, כנראה, סדנא דארעא חד הוא – אדמת העולם כולו אחת היא. הכל טוב ויפה עד שמגיע הגפרור שמבעיר ומעלה את הטמפרטורות האנטישמיות. אבל את זה הלוא כבר אמר ברל זילברברג: "זהו חוק טבע שצריכים להיות מודעים לו…"


השנאה רשומה על הרצפה

במוזיאון לאמנות מודרנית שמרכז פומפידו, בפאריז, ישנה רצפת ענק עליה מצוירת מפת העולם. על שטחה של מדינת ישראל מצאה יד נעלמה לנכון לתקן משהו. ברחבי העולם ישנם, בכל רגע נתון, מאבקים רבים בין עמים ושבטים נידחים התובעים הכרה לאומית עצמאית. על המפה שבמרכז פומפידו לא נמצא זכר לכל הסכסוכים הללו, מלבד סכסוך אחד: הישראלי-פלשתיני. המחאה היחידה שמצאתי במקום היתה כתיבת המלה פלשתין על שטחה של מדינת ישראל.