חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 77ראשיהפצה

יש קמח (אורגני) ויש תורה - בגליון השבוע

הרב בועז מלט הקים בגבעת עדי-עד ישיבה חקלאית שבה "תורה ועבודה" זו לא סיסמה אלא דרך חיים. קבלת מלגת אברכים כדי לעסוק בתורה זו קולא דחוקה, טוען הרב מלט. נכון שזה מותר, אבל חלק מתורת ארץ ישראל זה לנהוג לכתחילה ולא לחפש היתרים. בישיבת "שדות אמיר" חוזרים אל ערכי גאולת האדמה, עבודה עברית, בריאות הגוף והנפש ואיכות הסביבה- בעידודם הנלהב של אנשי ההתיישבות העובדת מעמק יזרעאל.
13/11/87, 00:00
חגית רוטנברג

מי שמגיע לגבעת עדי עד מרגיש שהגיע לארץ אחרת. יש שיאמרו: ארץ ישראל האמיתית. על הפסגה פזורים בתיהן הפשוטים להפליא של 19 המשפחות ובית הכנסת. על השבילים מטיילים בנחת סוסים וחמורים, ועליהם רוכבים ילדים בהנאה. בנות המדרשה חורשות בשדה, לאחר שהבחורים סיימו את עבודת יומם; קרקור תרנגולות נשמע מכיוון הלולים, ועקרות הבית מטיילות בשלווה עם הפעוטות בשמש הצהריים. הציניקנים שבינינו יזלזלו ודאי באורח החיים הפרימיטיבי לכאורה, אך אחרי שיחה עם בני הזוג מלט, תושבי המקום, הזלזול עשוי להפוך להערכה אמיתית.

כשמדברים עם בועז וסגולה מלט, זוג בשנות השלושים לחייהם והורים לחמישה ילדים, שומעים קול אחד שמדבר בהתלהבות על אידיאלים, שלגביהם אינם מילים הפורחים באוויר אלא עניינים המושרשים היטב בקרקע המציאות, תרתי משמע. בועז עומד בראש הישיבה החקלאית הגבוהה 'שדות אמיר' בגבעת עדי עד הסמוכה לשילה וסגולה מנהלת את המדרשה לבנות במקום. הישיבה נקראת על שם אחיו הצעיר של בועז, אמיר.

אמיר שירת בחיל האוויר כפקח טיסה. במהלך השתלמות שעבר על מתקן רשת לבלימת מטוסי קרב, ביקשה הקצינה ממנו ומחיילת נוספת לאחוז במתקן, ביודעה מראש את הסיכון הכרוך ב'משחק', שהיה מקובל לערוך אז לבוגרים טריים של הקורס. כאשר הופעל, הוא ניתק מהאדמה במהירות כדי לבלום מטוס, ואמיר נפל ונפגע אנושות בראשו. לאחר כמה ימים בבית החולים הוא נפטר.

מאותו יום איבדה אמו של אמיר את שלוות נפשה, ותרה כל חייה בחיפוש אחר האמת בפרשה שצה"ל ניסה לטייח. היא אף סייעה להורים נוספים שנפגעו מצה"ל באופן דומה, אך המעמסה הנפשית הכריעה אותה לבסוף, והיא שמה קץ לחייה. כאב לה רצח האופי שנעשה לבן, שהוצג כקל דעת בעקבות המקרה. סגולה מספרת על מכתב ששלח להם שבוע לפני האסון, ובו פירט את התכניות הגדולות שיש לו לעתיד.

החקלאות כמקצוע אמוני

לפני תשע שנים הקימו אלישיב דרורי ובועז מלט את הישיבה. הם למדו בחברותא בישיבת ההסדר בשילה, ומשם צמח הרעיון. בועז הספיק לעבור כמה ישיבות, וכשהגיע לשילה התחילה להתבשל בו המחשבה: מדוע קשה לאנשים לשבת וללמוד תורה? מצד אחד, הבחורים רוצים להתגדל בתורה. הם יושבים כמה שנים בישיבה, אך ברגע שהם מתחתנים ולומדים מקצוע – כל העניין בלימוד נשחק. בהתחלה קובעים עתים, ולאט לאט גם שעת הלימוד השבועית מתמוססת והופכת לרצון בעלמא. איך ייתכן, שאל בועז את עצמו, שאדם שטעם טעם תורה מאבד אותה?

התשובה נעוצה לדבריו בתפיסה המקובלת כיום בישיבות: "היום נפוצה בישיבות הגישה החרדית: ללמוד תורה כל שעות היום, להימנע מכל דקה של ביטול תורה. לצערנו, גישה זו גורמת לביטול תורה עוד יותר גדול. הישיבה מאפשרת לתלמידיה התפתחות תורנית מקצועית רק בתחום ההוראה. אלו שממשיכים להוראה ממשיכים בתורה, אך מי שיוצא ללמוד מקצוע – אין לו אפשרות להתפתח בתורה. אין היום תחום שאדם יוכל לגדול בו בתורה וגם להביע את העולם היצירתי שלו".

בעניין זה של ביטול תורה, מוסיפה סגולה: "כשאנחנו באים לישיבות לגייס תלמידים, אומרים לנו: זה ביטול תורה מה שאתם עושים! ואני עונה: זה ביטול תורה? מה אתם אומרים בזה, שיצחק אבינו שעבד בשדה ודוד המלך שרעה צאן ביטלו תורה? אתם יותר צדיקים מהאבות שלנו?"

אבחנה זו גרמה לו להבין שיש צורך בהקמת מסגרת שתשלב לימוד תורה עם יצירה ועשייה: "מצד האידיאה, על פי תורת הרב, יש להקים כמה שיותר מסגרות כאלה. עלינו להפוך לאומה שלמה שתראה לעולם איך כל מערכות החיים שלה פועלות מתוך קדושה. ציור, פיסול, משטרה ומס הכנסה: התורה צריכה להחיות לנו את כל התחומים הללו".

בכל זאת, הישיבה מתמקדת בתחום החקלאי, כיוון שלדבריו זהו התחום הדחוף ביותר לדורנו, שאינו רק עוד מקצוע אלא משהו עמוק ושורשי בחיי האומה: "הדור היום מנותק מהאדמה, ולכן לאנשים אין בעיה לוותר על שטחים. בישיבות לומדים באופן מצומצם את המסכתות הארצישראליות: סדר זרעים, מסכת תענית. אם מעיינים בהן, רואים איך כל התרבות של עם ישראל אז היתה קשורה באדמה. מסכת תענית עוסקת במצב של בצורת. היום החקלאות הפכה למקצוע סוג ג'. לא מבינים שזה מקצוע עמוק ואמוני. את השגחת ה' רואים בחקלאות יותר מאשר דרך המחשב".

עבודת האדמה בישיבה משרתת גם עניין לאומי – גאולת הארץ. "אי אפשר לשבת בשלווה בישיבה ולצטט פסקאות של הרב. צריך לקיים אותן בפועל, וזוהי ההגשמה המדויקת של דבריו".

סיור קצר בגבעת עדי עד והתבוננות בנוף המדהים הנשקף ממנה עד לבקעת הירדן, כשכיפת הסרטבה המחודדת המציצה מאחורי הגבעות, מלמד גם על השטח העצום שהישיבה סיפחה אליה. מאות רבות של דונמים המשתרעים למרגלות הגבעה מנוצלים לגידול חיטה, מטעי זיתים ועוד. בועז אומר כי גאולת הארץ היא אחת ממטרות הישיבה.

בתשובה לטענה כי הם משתלטים על אדמות של ערבים, הוא עונה: "ישנן קרקעות שהמדינה לא הצליחה להכריז עליהן בגלל בעיות ביורוקרטיות. יש מקורות שמוסרים לנו מידע באיזה קרקעות מדובר. אלו אדמות שלא שייכות לערבים למעשה, ואנחנו על ידי פעולה פיזית בשטח מעבירים אותן לבעלות יהודית. כעת הכל נמצא בתהליכי רישום". הוא מסרב בחיוך לפרט על היקפם המדויק של שטחי החקלאות, אך בנסיעה ניתן לראות שטחים מעובדים שלהם לאורך קילומטרים ארוכים.

במסגרת גאולת הקרקע, אתה דוגל בפעולות נוספות, כמו עקירת מטעי זיתים סמוכים של הערבים?

"אני מתנגד נחרצות. כל העצים שהערבים שתלו פה זה עצת ה'. כשהם יעזבו את הארץ, תישאר לנו ארץ פורחת ולא שממה. היה פרויקט פלסטיני, 'פרויקט המיליון', נטיעת מיליון עצי זית בשטחי יו"ש. אני מאמין שזה בעצם כדי שלנו יהיו עצים. לעקור עץ פרי בארץ ישראל לא מקובל עלי". בועז מוסיף שערבים הגישו נגדו תלונות סרק בעניין זה, והוא נחקר ונשפט, אך עד היום לא הפסיד באף משפט. מאידך, ערבים ששתלו עצים על אדמות יהודיות "היום המטעים שלהם בבעלות יהודית", הוא אומר בקצרה.

לא מתפרנסים מלימוד תורה

עיקרון נוסף שעליו עומדת הישיבה הוא המלגות, או ליתר דיוק אי קיומן של מלגות לתלמידים. התלמידים מקבלים משכורת על עבודתם החקלאית בדיוק כמו בכל עבודה אחרת, ולימוד התורה לא מיתרגם לתמורה כלכלית. מלט מסביר בפרוטרוט את הנימוקים לכך: "חז"ל עשו שמיניות באוויר כדי לא לקבל כסף על לימוד תורה. היום, מתוך הסתמכות על קולא דחוקה, הפכו את המלגות למוסד לגיטימי ונפוץ, ואנשים מרוויחים מלימוד תורה.

"יש מצבים של 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', ואז חורגים מהנורמה. הבעיה היא לזהות מתי הסתיים המצב הזה וצריך לחזור ללכתחילה. למשל, סוגיית השמיטה: היתר המכירה של הרב קוק ניתן בתקופה מסוימת, שבה אם לא היה ניתן ההיתר היישוב היהודי בארץ היה מתמוטט. אך האם גם היום שיקולים אלו פועלים?

"תהליך דומה קורה גם בעניין לימוד התורה: הרמב"ם פסק בחריפות נגד התפרנסות מלימוד תורה. נושאי כליו, שחיו במציאות של גלות, אמרו שאם יתפרנסו ממעשה ידיהם לא תהיה להם אפשרות לגדול בתורה. אז היה מצב של 'עת לעשות לה", והתירו להתפרנס מלימוד תורה".

בועז מצטט גם את פסקי השו"ע והרמ"א בעניין הפרנסה לכתחילה, שלא צריכה להתבסס על הלימוד. הוא ממשיך להתוות את תורתו: "נכון שזה מותר, אבל חלק מתורת ארץ ישראל זה לחפש לכתחילה ולא היתרים. גם הרב קוק אומר בפירוש באיגרותיו שהאידיאל התורני הוא לעסוק בתורה ובדרך ארץ, ואנחנו חותרים לאידיאל".

בכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהתנועה שהובילה את דור הכיפות הסרוגות חרתה על דגלה את הסיסמה 'תורה ועבודה'!

"כולנו גדלנו על ברכי בני עקיבא, אבל בציבור הדתי לאומי יש מעטים שמיישמים את האידיאל למעשה. הרוב נוטלים לידם דגל אחד בלבד, תורה או עבודה, ומי שבכל זאת משלב עושה זאת כמעין פשרה. אנחנו רוצים להחזיר את עם ישראל לשורש שהיה פה לפני הגלות, וזה יהודי ארצישראלי – להפיח בכל תחום את הפן הרוחני, לא בדרך של פשרה אלא לכתחילה".

בועז רואה בהתחברות לעבודת אדמה תהליך שתופס מקום גם בציבור הכללי: "במשך השנים הולידה תרבות הפנאי בילויים מוזרים כמו באולינג והחלקה על קרח. לאחרונה יש תחביב שתופס תאוצה: אדם מעבד לו פיסת קרקע ואוכל אחר-כך בסלט את החסה שגידל. בסטף יש חלקות קרקע שקנו אנשים אמידים מירושלים, והם באים לשם עם הילדים לעבד את הערוגות.

"החקלאות התיירותית התפתחה מאוד. אנשים משלמים היום כסף כדי לדוג, להאכיל חיות, לקטוף עגבניות ופרחים. החלום הישראלי היום הוא בית צמוד קרקע עם גינה. אחותי גרה בבקעה בירושלים, שכונה של עשירים. הם חילקו את השטח מאחורי הבניין, גינה קטנה לכל אחד. העבודה הזו נותנת לאנשים סיפוק וחוויה. החיים העירוניים גזלו מאיתנו את הקשר לקרקע".

הגידולים החקלאיים של תלמידי הישיבה הם ביו-אורגניים, וכוללים גידולי שדה: חיטה וחומוס, ומטעים שונים: זיתים, ענבים ועוד. מהגידולים הם מייצרים יינות, ריבות, קמח וזיתים משומרים. עוד מייצר היישוב ביצים אורגניות, לחם אורגני ועוד.

אצל משפחת מלט מזון הבריאות גם הוא חלק מאורח החיים. הם משפחה טבעונית זה הדור השני. סבו של בועז, ממקימי המושבה יקנעם לפני 69 שנים, היה חקלאי, ואביו של בועז הוא מאבות החקלאות האורגנית בארץ, בעל מאות דונמים בעמק יזרעאל. כיום הביקוש אחר מזון אורגני הולך וגדל, ותופס עוד מדפים בחנויות המזון.

את מוצרי הישיבה והיישוב משווקים ליישובי יש"ע ולירושלים, בעיקר על ידי עמותת 'חסדי מאיר' שמפיצה את המוצרים בערים ובירידים. בועז אומר שההכנסות מכסות את ההוצאות, ואפשר להתפרנס מזה. יפה לראות את רצון האנשים לעזור ולקנות. המוצרים האורגניים הם יקרים יותר, וגם זה תורם כלכלית.

תוך כדי טעימה מריבת החבושים וממיץ הענבים האורגניים, אומר בועז: "אנשים לא קונים בגלל שזה אורגני, אבל הם נדבקים בחיידק. לא רוצים מזון עם תוספים. יש קשר הדוק בין החומרים הכימיים שאוכלים לבין פגיעות גופניות המתגלות מאוחר יותר. הגישה שלנו בגידול מזון אורגני היא שיש לגשת לאדמה מתוך ענווה: הארץ אינה שלנו אלא של הקב"ה. זהו יסוד בסיסי ביהדות, שמשתקף גם בשמיטה ויובל. מתוך ההבנה שהאדמה לא שלי, אני לא מרשה לעצמי לזרוק לתוכה חומרי רעל ולזהם את האטמוספרה ואת מי התהום".

בועז מספר שכעת הם מתחילים בפרויקט גידול מזון אורגני לבקר: "במשחטות בד"צ יש מעל ל-30 אחוזים של טריפות, בהמות שמתגלה בהן מום בריאות או בצומת הגידים. בעלי החיים חולים בגלל המזון שמאביסים אותן בו, והוא מלא כימיקלים ואנטיביוטיקה. לכן הם ביקשו מאיתנו לגדל מזון אורגני לבהמות". סגולה מוסיפה עצות לעקרות הבית: "אסור שהילד ירגיש שלאכול פרי זה משהו מכביד, עונש. צריך להפעיל יצירתיות כדי להכין אוכל בריא וגם טעים. צריך ללמוד לשכלל את המטבח".

הישיבה והיישוב בנויים מן המסד עד הטפחות על טהרת העבודה העברית. הקמתו של המקווה בעדי עד עוכבה בחצי שנה, כיוון שהתושבים התעקשו שייבנה בידי יהודים. הם גם לא מסכימים להעלות קרוון שנהוג בידי ערבי. בועז אומר כי זהו ערך יהודי שורשי, שבזכותו קמה המדינה. "השמאלנים החליטו שזה לא דמוקרטי והעמידו לדין את המפרסמים של לוח עבודה עברית. ביהדות יש ערך בסיסי, לפרנס קודם את היהודי. זה עניין מוסרי, ולא ה'דמוקרטיה' תקבע לנו את מערכת הערכים".

לעדי עד יש חברים נאמנים בעמק יזרעאל. המושבניקים והקיבוצניקים מזדהים עמוקות עם המקום, שמחזיק עדיין את ערכי ההתיישבות המקוריים שננטשו על ידי המדינה: עבודה עברית, גאולת הקרקע. הם באים לבקר מתל עדשים, קריית טבעון ויקנעם, נוטעים שתילים, שולחים צ'קים וקונים את המוצרים. סגולה מספרת כי בטיול שנערך לבנות המדרשה נתקע האוטובוס ליד המושבה כנרת. אנשי המושבה נחלצו מיד לעזרה, והבנות נדהמו מהכנסת האורחים החמה. "מאז, כל פעם שיוצאים מכאן לטיול יודעים שיש תחנת ביניים במושבה כנרת", היא אומרת.

הישיבה מונה כיום 10 תלמידים, המבוגרים בני 25, רובם מיש"ע ומחציתם אברכים המתגוררים ביישוב. יום הלימודים בישיבה בנוי משלושה חלקים: סדר לימוד משלוש בבוקר ועד תפילת ותיקין, לאחר מכן שלוש שעות עבודה בחקלאות, ומ-11:00 עד 15:00 סדר לימוד נוסף. הלימודים מתמקדים, בנוסף למקצועות הישיבתיים הרגילים, בלימוד אגדה בעיון, תורת הרב קוק, ובקיאות בתנ"ך, משנה וגמרא. לימוד האמונה מתחדד מתוך הזווית המיוחדת של עבודת האדמה: "מאמין בחי עולמים וזורע".

התלמידים שמגיעים, הם 'משוגעים לדבר'. אחד מהם היה סטודנט שעלה מאמריקה ולמד באוניברסיטת הר הצופים. בחופשת הסמסטר הגיע לעדי עד בזכות חבר. בני הזוג מלט 'שרפו' אותו לעניין ארץ ישראל. הוא חזר לאוניברסיטה והתקשר לאחר זמן לומר: "אין לי מה לעשות באוניברסיטה. אצלכם עושים דברים חשובים". הוא הגיע לישיבה וכיום הוא מתקדם בצבא. משפחתו עולה לארץ ותגור בשילה.

בעדי עד ושלוחותיה חיים בני נוער רבים, הקרויים בפי העם 'נוער הגבעות'. בני הזוג מלט עובדים עם הנוער הזה במוסדותיהם, ומתייחסים אליהם בראייה מפוכחת וארוכת טווח: "בנוער קיימת תופעת הקוצים: קשה להם לשבת ללמוד, יש להם הרבה אנרגיה. מחפשים להם מסגרת של דיעבד ושולחים אותם לגבעות. אבל התפיסה שגויה; החבר'ה האלה רוצים לעשות דברים גדולים וחשובים למען עם ישראל, בין אם ביחידות מובחרות בצבא ובין אם בעבודת אדמה והקמת יישובים.

"המרדנות שלהם אינה בתורה אלא רק במסגרת. התפילה שלהם הרבה יותר חזקה מהתפילה שהיתה לנו. בליל שבת לא מפסיקים לשיר ולרקוד בבית הכנסת שלנו. הנוער שעובר כאן לא רוצה פשרות: דתי לגמרי או חילוני לגמרי. זה בא מתוך גדלות. הנוער נמצא בתהליך, מגמת חיפוש ועליה. נכון שלכל אחד יש את מלחמות היצר שלו. יש נערים שמרמים את עצמם, מדברים גבוהה גבוהה ומחפפים בקיום הלכות. אבל הם מחפשים לעשות למען הארץ, להתרומם. הם שמים דגש על חסידות ופנימיות, כי הם מחפשים עוצמה. כאן גם הבעייתיות, כי כשהם לא מרגישים את העוצמה הם לא מקיימים, וזו טעות. אבל בטווח הארוך – הם מחפשים שלמות ואמת".

בגבעת עדי עד אפשר בהחלט למצוא אותה.