בשבע 77: הוי ארצי

חגי סגל , כ"א בחשון תשמ"ח


4 אמהות. זוכרים?


מה שהכי חשוב עכשיו זה לצאת מלבנון. מהר, בהול, דחוף, ויפה שעה אחת קודם. להחזיר מיד את הבנים הביתה. מה יש לנו לחפש בג'זין? מה איבדנו בבופור? ואחרי הנסיגה, אתם עוד תראו כמה טוב יהיה. נעשה גבול מסודר, גבול מוכר, נקים גדר משוכללת, אף אחד לא יעבור אותה. אנחנו כאן והם שם.

ואם הם בכל זאת יעיזו לעשות קצת בעיות, אוח מה שנעשה להם. היריה הראשונה שתיירה משם אחרי הנסיגה, המטען הראשון שהם יניחו לנו ליד הגדר, יהיה הסוף שלהם. חיל האוויר ירד עליהם כסח, התותחנים יעשו מהם קציצות, מה לא. אבן על אבן לא תישאר בביירות אם פגז אחד יתפוצץ בשלומי וישרוט ילד אחד. את כל הברזים נייבש להם במקרה שישאבו לנו אפילו כוס מים אחת מהחצבאני. צה"ל חזק, צה"ל הכי הכי, והוא כבר יראה להם מה זה. אז יאללה, לצאת כבר.

המתנחלים והחד הוריות

מתנחלים צרכני חדשות ערוץ 2 חשים לאחרונה תחושה דומה לזו שחשו אבות אבותיהם כאשר פתחו עיתונים מסוימים בתפוצות הגולה. איבה גלויה מנשבת אליהם מהמרקע בעוצמות גדלות והולכות. הם מתוארים שם תכופות כמוצצי לשדה של החברה, כשורש כל רע. עריכה עויינת של קברניטי המהדורה והתנהלות בעייתית של כתב השטחים שם רוצחות את אופיים בהתמדה.

ביום ראשון השבוע נשבר שיא חדש: על אף שהמהדורה התארכה לאחרונה ברבע שעה, לא נמצא בה מקום לידיעה על פיגוע ירי ליד נוה צוף, ידיעה שפתחה אגב את חדשות ערוץ 1 באותו ערב. תושב נחליאל נפצע בינוני עד קשה, אבל המקרה שלו לא היה מספיק חשוב, מעניין או מצער מנקודת מבטה המקצועית של מערכת החדשות בערוץ 2. אפילו מלה לא הושחתה עליו. לעומת זאת נמצא באותה מהדורה די זמן לשידור כתבה עוינת על המתנחלים, כתבה אופיינית מאוד לערוץ הזה. הפתיח המגמתי שלה היה התגלמות קלאסית של המונח דמגוגיה. אפילו ב'הארץ' די נדיר למצוא כמותו בעמודי החדשות.

גדי סוקניק פתח ואמר בנימה דידקטית: "נכון, חסר לממשלת ישראל כסף לסייע לנזקקים, לעניים, לחד הוריות, לילדים במצוקה, יש גזרות וקיצוצים. אבל כל זה לא מונע ממשרד הביטחון לזרוק 80 מיליון שקלים, לא פחות, על סלילה של כביש מיותר לחלוטין אל ההתנחלויות בשומרון. קשה להאמין? אילן ליזרוביץ עם הפרטים".

באמת קשה להאמין שבערוץ ציבורי המחויב על פי חוק להגינות ולניטרליות שודר פתיח מחרחר מדנים שכזה. ובכלל, קשה להאמין. אילן ליזרוביץ' לא סיפק לצופים התמימים, המוסתים, שום הוכחה שאכן נסלל כעת כביש מיותר להתנחלויות בשומרון או שהוא עולה 80 מיליון שקל. בכתבה שלו גם לא הוסבר מדוע דווקא הכביש הזה בא על חשבון העניים, ולא כבישים חדשים ויקרים שנסללו ליישובים נידחים בצפון אחרי הנסיגה מלבנון. הובא בה רק אדם אחד, נוגע בעניין, שטען שהכביש יקר ומיותר. שאר הראיות המפלילות הושתתו על הקריינות הנחרצת של ליזרוביץ', ותו לא. אם הוא אומר, אז כביכול הוא יודע על מה הוא מדבר.

"עבודות התשתית בכביש קלקיליה שכם נמשכות בימים אלה במלוא המרץ", התלהם ליזרוביץ', "חופרים מתחת לכביש מנהרה שתשרת את הפלסטינים כשהמתנחלים יוכלו להמשיך ולנסוע בביטחה בכביש העליון. ולמרות זאת, רק כקילומטר מכאן ממשיכים לתכנן כביש נוסף, כביש שיחבר את יישובי השרון עם אלפי מנשה וקרני שומרון בעלות של כ- 80 מיליוני שקלים. הכביש לאורך כ- 12 קילומטרים אמור לשמש רק כמה מאות מכוניות מדי יום".

חסדאי אליעזר, ראש מועצת אלפי מנשה, שכמה משפטים סתומים שלו הובאו בכתבה לצורך איזון פורמלי, השלים לי למחרת את הפרטים החסרים, פרטים שמשנים את כל התמונה: מדובר בכביש חיוני מאוד מבחינה בטחונית לישובים משני צידי הקו הירוק. הוא עולה הרבה פחות מ-80 מיליון ש"ח. שר הבטחון, סגן הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד תומכים בסלילתו בהתלהבות, מפני שקשה להם לאבטח את התנועה היהודית בכביש החלופי הקיים. מתנגדי הכביש הם בעיקר קומץ קיבוצניקים ומושבניקים מהצד השני של הקו, שלא אוהבים מתנחלים ולא רוצים לחלוק איתם כביש משותף. בעצם הימים הללו מתקיימת שם מערכת בחירות סוערת לרשות המקומית, מה שמסביר את המוטיבציה של ראש המועצה שלהם, מוטי דלג'ו, להופיע בכתבה על תקן מומחה לבטחון ישראל ולבעיות רווחה, ולהשמיץ את הכביש.

בעקבות טרוניית מועצת יש"ע באוזני ערוץ 2 סוכם לקיים בהקדם פגישת בירור בין ראשי המועצה לבין עורכי החדשות שם. אבל במהדורת יום ג', לאחר שכבר נקבעה הפגישה, רמזו העורכים שאין להם שום כוונה לשוב לדרך הישר. הם השתבחו בה בתרומתם לעקירת בית הכנסת בתפוח (עוד חשיפה של ליזרוביץ') ונזפו קלות בראש-הממשלה על שרק עכשיו הוא מתחיל לקיים את הבטחותיו בעניין פינוי המאחזים. בהמשך המהדורה שודרה כתבה על פעולת צה"ל ברפיח, כתבה שדווקא נפתחה בהבעת צער כנה: "מחזות לא נעימים של הריסת בתים היום ברפיח".


צל"ש השבוע

לא להאמין, אבל הוא מוענק בזאת לחברת הכנסת זהבה גלאון, האישיות הציבורית הכמעט יחידה שהזכירה השבוע לציבור המזועזע שבעצם אין הבדל מוסרי בין רצח לרצח או בין רוצח לרוצח. אם לשמעיה אנג'ל מותר להתחתן בכלא, גם ליגאל עמיר מותר.

ואגב, עמיר לא זקוק בכלל להסכמת השב"ס כדי לקדש את בחירת לבו כדת משה וישראל. מחוגי תלמידי חכמים נמסר ל'הוי ארצי' שעמיר יכול לעשות את זה באמצעות שליח. פרקליטו, למשל.