די כבר, להפיל אותו

עסקת השבויים הכושלת היא עוד הוכחה לחוסר יכולתו של שרון להנהיג את המדינה ● הפלשתינים והגדר: רוצחים ובוכים ● מעריב מעודד ירידה לאוסטרליה

עמנואל שילה , ו' בשבט תשס"ד

מתוך הרגל שהשתרש כאן בשנים האחרונות, נוהגים הפוליטיקאים שלנו להציג מפלות כניצחונות ואסונות כהישגים. כך עשה בגין בקמפ דיוויד, אחרי שמסר את כל סיני עד גרגר החול האחרון, ולאחר שהניח את יסוד המדינה הפלשתינית כשהכיר ב"זכויות הלגיטימיות של העם הפלשתיני". כך עשו רבין ופרס, כשמכרו לעם את אסון אוסלו בעטיפה של ניצחון מדיני ופיוס היסטורי. כך עשה אהוד ברק, כשהציג את הבריחה מלבנון כהישג הגדול של ממשלתו.

אריאל שרון ושאול מופז, בסיוע תקשורתי נלהב, יעשו הכל כדי לצרף גם את העסקה המפוקפקת עם נסראללה לרשימת ההישגים והניצחונות. אבל כל מי שעיניו בראשו מבין שהמנצח הגדול, לבושתנו ולאסוננו, הוא איש הדמים הלבנוני. לאחר שגרש את צה"ל מלבנון הוא רודף אחרינו בתוך השטח שלנו, הורג חיילים וחוטף את גופותיהם, משטה בנו, ושולח את גרורותיו עמוק לתוך ארגוני הטרור של הפלשתינים. בעזות פנים נדירה אפילו במושגי המזרח התיכון הוא מבטיח לנו חטיפות נוספות, עוד בטרם בוצעה העסקה, כשהוא יודע שאפילו האמירות החצופות הללו לא יגרמו לממשלת ישראל לחשוב שנית.

אריאל שרון הוכיח שוב את כישלונו כמנהיג, כאשר הוריד את ישראל ואת צה"ל האדיר על ברכיהם מול ארגון של 500 מחבלים. נכון, קשה לעמוד בפני קרובי המשפחה. מי שמתקשה לעמוד במצבים קשים, שלא יהיה ראש ממשלה.

הכישלון הצורב הזה מצטרף לסדרת הכישלונות של שרון: אלף הרוגי הטרור, ההבלגה הממושכת, קטיעתו של מבצע חומת מגן בטרם הודבר הטרור, הישרדותו של ערפאת, התחמקותם של רוצחי השר זאבי הי"ד מעונש, ההסכמה למדינה פלשתינית, אימוץ טרמינולוגיית השמאל בדבר ה'כיבוש', ההתנפלות המכוערת על המאחזים שהוקמו בהכוונתו, מזימת ה'התנתקות' ועקירת היישובים, השבר הכלכלי, השחיתויות.

לא ברור מה בדיוק קרה לשרון. האם זה הגיל? האם יועציו ומקורביו השמאלנים מכשילים אותו? האם הכל נובע מהרצון להציג הישגים לפני גורמים משפטיים ותקשורתיים בעלי נטיות שמאליות (אמנון אברמוביץ' כבר הודיע ששרון יוכל לשרוד את החקירות, אבל אם לא תהיה התקדמות מדינית הוא ייפול)?

לא ברור, אבל גם לא משנה. שרון נכשל. שרון מוביל את המדינה מאסון אל אסון. שרון צריך ללכת.


כמה הערות על הגדר:

1. לאחר שהוחלט על תוואי והושקעו מיליונים, החלה, כצפוי, המערכה המשפטית המשולבת של קיצוני השמאל והפלשתינים נגד הגדר. והנה, פרקליטת המדינה עדנה ארבל מודיעה שלא תוכל להגן בבג"ץ על התוואי הנוכחי. בעקבות זאת, וגם בגלל התביעה בבית הדין הבינלאומי בהאג, מבקש שר המשפטים טומי לפיד להזיז את הגדר כמה שיותר לכיוון הקו הירוק.וכאן הבן שואל: איפה היו עד עכשיו לפיד וארבל? אם לא ניתן להגן משפטית על התוואי הנוכחי, למה שתקו? ואם סברו אז שהתוואי כשר משפטית - האם יכול להיות שעמדתם השונה כעת מושפעת מנטיות פוליטיות? משום מה נדמה לי שאליקים רובינשטיין היה מגן, ועוד איך, על זכותה של ישראל למתוח גדרות לפי הבנתה. בכל מקרה, מדובר במחדל של השר והפרקליטה. אולי אם עלות הזזת הגדר לתוואי המקובל עליהם תקוזז ממשכורתם, נגלה פתאום שהתוואי הקיים בכל זאת מקובל עליהם. כדאי לנסות.

2. עיתוני החודשים האחרונים מלאים סיפורי זוועה על המצוקה שנגרמת לפלשתינים בגלל המחסומים וגדר ההפרדה. אפשר היה להתרשם יותר ממצוקת הפלשתינים אלמלא העובדה שרוב מוחלט מביניהם תומך ברצח ללא אבחנה של ישראלים, ורוב עוד יותר גדול מצדד בהתלהבות ברצח מתנחלים וחיילים. התמיכה העממית הרחבה בטרור היא הגורם מספר 1 למציאות של המחסומים וגדר ההפרדה. מה לעשות, עד כה לא נמצאה דרך יעילה יותר להפריד בין אלה שעושים את הפיגועים לבין אלה שתומכים בהם, מסייעים להם ומגוננים עליהם. בינתיים הפלשתינים גם רוצחים וגם בוכים. הגיע הזמן שיבינו, הם ותומכיהם בתקשורת, שלכל תענוג יש גם מחיר. ובכלל, כל עוד מספר מבהיל של יהודים הנוסעים בכבישי יש"ע נורים מן המארב בעוד הערבים נוסעים בבטחה, קשה להזיל דמעה על כך שהיהודים עוברים במחסומים בחופשיות בעוד הערבים מעוכבים לבדיקה.

3. את הסיפורים על דרך של חמש דקות מהבית לעבודה שהפכה לדרך של שעה מכירים תושבים יהודים ביש"ע כבר הרבה שנים, בהבדל אחד: אצל הפלשתינים מדובר רק בקשיי גישה, ואצל המתנחלים גם בסכנת חיים. על פי הסכמי אוסלו אמורים תושבי נצרים להיכנס ליישובם ולצאת ממנו בחופשיות. התוקפנות הערבית הביאה לכך שהדרך נעשית רק ברכב ממוגן ירי, בליווי צבאי צמוד, תוך השארת המכוניות הפרטיות מחוץ לגדר. ילדי כפר דרום נותקו מחבריהם לכיתה בגוש קטיף, לאחר שההסעה שלהם לבית הספר הפכה ליעד מועדף להתקפות אנשיו של מוחמד דחלאן. משפחות רבות נאלצו לנטוש את ביתן בצפון השומרון בגלל יריות בדרך אל העבודה וממנה. יהודי שיוצא ללא אבטחה מחוץ לגבולות יישובו מסכן את נפשו, בעוד הערבים מסתובבים בחופשיות בכבישים, בשדות ובגבעות.

4. אחרי כל הכספים שנשפכו על הגדר, לא ברור מדוע לא ניתן לפטור את בעיית החקלאים הפלשתינים שנותקו מאדמתם באמצעות פיצוי כספי. צריך פשוט לקנות או לחכור מהם את הקרקע, למסור אותה לעיבוד יהודי, ולשלם להם על היבול שהפסידו. במצב הכלכלי הקשה ששורר אצלם, הם ישמחו על כל שקל שיקבלו.

5. בכתבה המתפרסמת בגיליון זה מומחש המצב האבסורדי שנוצר באזור צופים, אלפי מנשה וקלקיליה. רשת הגדרות שם לא נראית כמו גדר ביטחון אלא כמו קורי עכביש. הפיתרון לכך פשוט: את אזור העיר קלקיליה והעיירה חבלה צריך לספח. זה יחסוך הרבה קילומטרים של גדר, יקל את העומס על צה"ל, ירחיק את הגבול מכביש 6 האסטרטגי, והעיקר - יחיל את החוק הישראלי על אלפי מנשה וצופים. גם הערבים מקלקיליה ישמחו. אחרי ההתשה שעברו בשנים האחרונות, ולאחר שטעמו את מנעמי השלטון הפלשתיני המושחת, רבים מהם ישמחו לחזור אל הימים שבהם השווקים שלהם היו מלאים בקונים ישראלים.


מעריב בירידה

החלום האוסטרלי, זו היתה הכותרת שנתנו ב'מעריב' השבוע לידיעה שבה נמסר כי אוסטרליה מעונינת במהגרים מישראל. הידיעה, שפורסמה בעמוד המרכזי של החדשות, לוותה בתמונת ענק מרהיבה של הבירה, סידני. ההזמנה לרדת לאוסטרליה הובאה מפיו של שר החוץ האוסטרלי. במעריב כל כך התמוגגו עד שהקדישו להזמנה הזאת את הכותרת הראשית וידיעה מרכזית בחדשות, זאת בנוסף לראיון עם אותו שר חוץ שפורסם ב'מעריב היום'.

השבוע התמלאו חוצות הערים בשלטים חגיגיים הטוענים כי תפוצת מעריב בעלייה. ספק אם אותם קוראים שקנו מהם את הרעיון לרדת לאוסטרליה ימשיכו להימנות עם קוראי העיתון.