צופים בדאגה

גדר ההפרדה מפריעה לביקורי קרובים וחברים, מאיימת לנתק את הילדים מבתי הספר שלהם ומשבשת את החיים. בדרך הביתה צריך לעבור את הגדר פעמים, וכעת צה"ל מבקש לסגור את השער. זה לא קורה בכפר הערבי מסחה. זה קורה ביישוב היהודי צופים. מצוקות הגדר שלא תקראו עליהן אצל גדעון לוי.

חגית רוטנברג , ו' בשבט תשס"ד

מי אמר שאין אחדות בעם ישראל? קחו למשל את גיל נעמתי ועירית לדרברג. הראשון – אנרכיסט, פעיל שמאל קיצוני, והאחרונה מורה בתיכון, תושבת צופים שבשומרון. לשניהם יש מטרה משותפת: הם מוכנים לפעול בכל הכוח נגד הקמת גדר ההפרדה, בהבדל אחד קטן – הצד של המתרס. בעוד שנעמתי וחבריו עסוקים בלספור פשעי אנושות שמבצעת המדינה נגד תושבי קלקיליה, חוששות לדרברג ושכנותיה מהרגע שבו יאלצו להעביר את ילדיהן לבתי ספר אחרים, כאלו שסגירת הגדר תאפשר להגיע אליהם.

נקלעו לעין הסערה

היישוב צופים, הסמוך לקלקיליה, מוצא את עצמו בימים אלה בעין הסערה מבלי שהתכוון או התכונן לכך. היישוב הוקם לפני 15 שנים על ידי המועצה האזורית שומרון. עשר המשפחות הראשונות שגרו בקרוונים הפכו ל-220 משפחות, שמתגוררות כיום בבתי קבע ברחובות מטופחים, על ראש גבעה הצופה ביום של ראות טובה עד הים.

דתיים וחילוניים גרים יחד, בכבוד הדדי, כולל מיעוט של מצביעי מרצ. למרות ההטרוגניות הגבוהה בצופים, מאוחדים רובם המכריע של האנשים סביב ערכי אהבת הארץ ושמירה על שלמותה. מלבד מימוש אידיאלים, היווה המקום גורם משיכה גם מבחינת איכות החיים: בית צמוד קרקע במחיר דירה בעיר, אוויר צלול ונוף ירוק במרחק של 5 דקות נסיעה מכפר סבא.

עד פרוץ המלחמה האחרונה היה צופים מקום שקט, הן ביטחונית והן פוליטית. בתקופת הסכמי אוסלו הוקם המחסום והבסיס הצבאי על הכביש, מה שהיה זר לתושבים, שלא היו רגילים למראה של החיילים. גם לאחר שפרצה המלחמה, מלבד מקרי ירי בודדים בכביש הראשי, לא הופרעה שגרת החיים. אנשים נסעו בחופשיות, ילדים שיחקו בחוץ ללא פחד. עירית, שנושאת איתה נשק מאז שהגיעה לצופים, אומרת שהשינוי היחיד הוא בכך שהתחילה לשאת נשק גם בתוך היישוב, ליתר ביטחון. אבל אנשים מבחוץ כבר החלו להירתע, ותנופת הבנייה שהחלה ביישוב ממש לפני פרוץ המלחמה נפסקה.

כאשר הוחלט בממשלה על בניית גדר ההפרדה, ידעו בצופים שאיכשהו זה יגיע גם אליהם, אך לא שיערו עד כמה יהיה הדבר משמעותי לאורח חייהם. תוואי הגדר, שעוצב בדרך עקלתון כדי לנסות ולהשביע את רצון שני הצדדים במידת האפשר, הפך לעצם בגרונו של היישוב. הגדר מקיפה את קלקיליה באופן שהגישה הראשית לצופים מצריכה לעבור פעמיים דרך הגדר. על כך עוד יכלו התושבים לעבור בשתיקה, אך כשיצאה הודעה רשמית מטעם הצבא כי השער בגדר שעל כביש הגישה ייסגר, ניחתה עליהם מכה קשה.

"להחלטה זו השלכות רבות ומשמעותיות לאורח החיים שלנו", מסבירה עירית. "ראשית, מנתקים אותנו מיישובי השומרון. אין לנו אפשרות גישה לתוך השומרון אלא רק צפונה, לכיוון צור יגאל וכוכב יאיר. אמנם אלו יישובים נחמדים מאוד, אבל אנחנו תושבי השומרון ורוצים להישאר כאלה. לא רוצים שינתקו אותנו, אנחנו גאים להיות חלק מההתיישבות בשומרון".

"נכון!" מחזק מהצד אילון, בנה בן התשע של עירית, אחד מארבעת ילדיהם.

"הנושא השני שישבש לנו את החיים בצורה משמעותית הוא מוסדות החינוך של הילדים: הילדים החילוניים לומדים באלפי מנשה והדתיים בקרני שומרון ובקדומים. ברגע שסוגרים פה את השער, אין לילדים אפשרות להגיע לבתי הספר האלה. ניאלץ להעביר אותם למקומות אחרים, ואנחנו לא מעוניינים בשום אופן שזה יקרה. הילדים אוהבים את בית הספר, אלה מוסדות מצוינים, ואין לנו שום עניין לעזוב אותם. אם הילדים ימשיכו ללמוד שם, הם יאלצו לעשות מדי בוקר סיבוב שמאריך את הדרך פי שלושה ולנסוע דרך כפר סבא".

למעשה, סגירת הגדר חוסמת את ציר הכניסה הראשי לצופים, והאפשרות היחידה היא לצאת צפונה, כאמור, דרך כביש משובש בחלקו.

מנותקים מכל השירותים

במה אתם שונים מיישובים אחרים שסובלים מגדר ההפרדה?

אהרל'ה, בעלה של עירית, פעיל בביטחון ובהצלה ביישוב, מסביר: "צופים הוא יישוב שמחובר בכל פרט למועצה אזורית שומרון ושירותיה. הגדר מנתקת אותנו משטח המועצה, למרות שרשמית נמשיך להיות שייכים אליה. אנחנו ניפגע למעשה בכל השירותים שאנו מקבלים ממועצה אזורית שומרון: מתנ"סים, תרבות, וטרינרים, אמבולנסים וכוחות הצלה. כל אלה מגיעים אלינו כיום מיישובים סמוכים של המועצה. ברגע שהשער נסגר, אנחנו מנותקים מכל השירותים הללו".

כאבם של התושבים אינו רק על צרתם הפרטית. עירית מדברת בכאב על עצם תופעת הגדר: "הגדר הזו מיותרת. היא רמז והכנה לקראת הקמת מדינה פלשתינית בשטח ארץ ישראל, ואסור שזה יקרה. זוהי גישה תבוסתנית של הממשלה ללחימה בטרור. חבל על סכומי הכסף האדירים שמבזבזים פה. הפתרון הריאלי היחיד הוא לקחת את כל הערבים, בצורה הומנית כמובן, ולהעביר אותם מזרחה מכאן".

הדיבור האידיאולוגי השוטף של עירית, שלא היה מבייש את ראשי גוש אמונים, לא צמח בחלל ריק: היא גדלה במושב רשפון, שם חונכה לאהבת הארץ, "והיום", היא מצהירה, "דעותי הימניות רק הולכות ומתחזקות". גם אהרל'ה, ירושלמי במקור, לשעבר יו"ר נוער התחיה בעיר, חדור לא פחות להט ממנה.

אגב הומניות, ולידיעת לוחמי זכויות האדם למיניהם, צה"ל הוציא סכומי עתק על מנת לשלב לאורך הגדר של קלקיליה שערים חקלאיים מיוחדים. עירית מראה לי את השערים, ומסבירה שהם הוקמו מתוך התחשבות בחקלאים הפלשתינים, שחלקותיהם מצויות מחוץ לגדר. הצבא מאפשר להם יציאה לצורך עיבוד האדמה לפי הצורך.

כשאנו עומדות ליד הגדר, חולף על פנינו ערבי זקן רכוב על אופניים ועובר את הגדר. אחריו יוצא עוד טנדר פלשתיני. "הצבא בודק אותם, ונותן להם לצאת לאזור הסמוך לגדר כשהם צריכים זאת",
מתארת עירית שוב את המציאות הטופחת על פני האנרכיסטים. האבסורד נראה לעין: "כל עוד הם שם, עיני לא צרה בהם", אומרת עירית. "אין לי בעיה שיתחשבו בהם, יש שם ילדים רעבים. אני רק לא מבינה איך מדינת ישראל כל-כך דואגת לילדים הפלשתינים, והילדים שלי יצטרכו לעזוב את בית הספר ואת החוגים במתנ"ס".

תושבי צופים רגילים לראות כבר את הצלמים הזרים שמעפילים בכביש הגישה ליישוב כדי לצלם מגבוה את תוואי הגדר ולהראות לעולם את טבעת החנק הנכרכת סביב גרונם של הפלשתינים. עירית, לעומת זאת, עוד זוכרת את הימים הטובים של השכנים בקלקיליה: "כשהיהודים היו באים לקנות שם השוק שלהם פרח. כל הצרות שהם סובלים כעת, זו דייסה שהם בישלו לעצמם".

הקלה זמנית

בעיה נוספת שיוצרת הגדר מוכרת בעיקר לאלו שיוצאים לעבודה בשעות הבוקר המוקדמות. כאשר הם עוברים את הגדר בפעם הראשונה, הם נכנסים למעשה לשטח קלקיליה שבתוך הגדר. שם נעים הפלשתינים בחופשיות, לאחר שהמחסום הוסר, ובשעות הבוקר עומדות שם מכוניות רבות ומאות פועלים פלשתינים הממתינים לצאת לעבודה.

עירית מתארת את הנסיעה שם כלא סימפטית ומלווה בחששות. "הם יכולים לעשות לנו שם מה שהם רוצים". למרות זאת, היא מצהירה: "החיכוך הזה לא מונע ממני לעבור שם. אני לא רוצה שהצבא יחליט בשבילי אם לעבור שם או לא. אני מבינה את השיקולים, ושרוצים להגן עלינו מפני חיכוך איתם. אבל אני רוצה שישאירו לי את כביש הגישה פתוח ויתנו לי להחליט לבד איך לנסוע. אני מוכנה לקבל סגירות ציר זמניות עקב התראות, אבל לא סגירה מוחלטת שתשבור לי את שגרת החיים".

פן נוסף שמציין אהרל'ה הוא הגעת אנשים מבחוץ לצופים: "אורחים לא רוצים להגיע לכאן. רק לראות את גדרות התיל, השערים הכבדים והחיילים, לא רק פעם אחת אלא פעמיים! אנשים מתבלבלים, לא מבינים אם הם בפנים או בחוץ. כל המראה הזה נראה רע מאוד ומשרה תחושה מאיימת".

לפני כחודש הכריז הצבא כי הוא עומד לסגור בקרוב את השער בגדר. תושבי צופים על נשיהם וטפם נזעקו במהירות, וחסמו בהמוניהם את הכביש הראשי המוביל לשומרון. "בהפגנה היתה תחושה של התחזקות ואחדות", מתארת עירית. "בעיני היה יפה ומרגש לראות את כולנו: משפחות דתיות וחילוניות, כל אחד עם הכיוון שלו, יוצאים להילחם יחד על דבר שהוא שלנו".

לאחר ההפגנה התקבלה מהצבא הודעה מרגיעה כי נכון לעכשיו השער לא ייסגר. אווירת המתח ביישוב נרגעה מעט. הסתבר שיש אפשרות להשפיע, ולו באופן זמני. "אבל אנחנו עדיין עם היד על הדופק", אומרת עירית. "נמשיך לעשות כל דבר, כמובן דרך הצינורות המקובלים, כי אנחנו שומרי חוק. הפגנות, פניות לתקשורת ולחברי כנסת. הנוער שלנו עומד להציב כאן דגל ישראל ענק, כמפגן פטריוטי".

מה היחס שלכם לאנרכיסטים, שנלחמים כל-כך למען הערבים שנפגעים מן הגדר?

"פרדוקס אדיר. מצד אחד אנחנו באותה עמדה, ומצד שני בכלל לא. האנשים האלה מקשים עלינו את העמידה במצב הזה. מה יש לנו לדרוש מארה"ב כשהיהודים כאן מנסים לעזור לאויבים שלנו? אנחנו שמים רגל לעצמנו. אני מדגישה שזה אנחנו: בעיני, למרות הכל נשארנו ונישאר עם אחד. לכן זה כואב עוד יותר".

עירית בטוחה שאם בבית היתה קצת יותר פטריוטיות, גם יחסם של האמריקאים היה בהתאם: "יש להם גישה די אובייקטיבית למה שקורה אצלנו. הם מצהירים שיש לנו זכות להגן על עצמנו. אני מאמינה שאם היינו משדרים רוח אחרת, הם היו עוזרים לנו אפילו לעשות טרנספר לערבים".

מאושרים, למרות הכל

בצופים שוררת בימים אלו אווירה של חוסר ודאות מוחלטת. האיום עוד לא הוסר, ואף אחד לא יודע איפה ילמדו הילדים בשנה הבאה. השער עומד עדיין על תילו, וכל מי שעובר בו מהרהר בכבדות באפשרות שיום אחד ירצה לעבור בו ולא יוכל. אבל כל זה לא מפריע לעירית לנסוע בטנדר המשפחתי בכבישי היישוב, להביט אל הנוף הירוק החורפי שנשקף מלמטה, אל גגות הרעפים האדומים והרכסים הכחולים באופק, ולהצהיר בגאווה: "אני מתרגשת בכל פעם מחדש כשאני עוברת פה. אני אוהבת את המקום הזה, ומאושרת לגור בו".