בשבע 78: פרת הרש

לחוות הפרות של מירתה קליינרוך מגבעת ניל"י אין גדר אלקטרונית כמו ביישובי הסביבה. התוצאות לא מאחרות לבוא: פרה אחרי פרה נגנבת מעדר הפרות שטופח על ידי בעלה ז"ל, כשהעקבות מוליכים ליישובים ערביים בסביבה. לרשויות, כצפוי,אין משאבים להושיע. סיפורה של חקלאית שמתמודדת לבדה מול מה שהפך למכת מדינה.

חגית ריטרמן , ו' בשבט תשס"ד

את הסיפור הזה כנראה לא תמצאו בדו"חות של ארגון 'בצלם' על גניבות מחקלאים ופגיעה בפרנסתם, למרות שכל הנתונים מתאימים: גניבות חקלאיות, התנכלויות על רקע לאומני לכאורה, אלמנה שמתפרנסת לבדה, עגמת נפש. הסיפור הזה מתרחש בצד המערבי של הקו הירוק, אם מתעקשים על הקו, בסיפור הזה חקלאים יהודים נחמסים.

מירתה קליינרוך, בת 50, היא בעלת חוות בקר שמתגוררת במושב גבעת ניל"י הסמוך לבנימינה ושייך למועצה האזורית אלונה. לא הרחק שוכנים היישובים הערביים אום אל-פחם, ערערה, מועאוויה וכפר קרע. העדר שלה כוללת 140 פרות, כמה עגלים ומעט פרים להרבעה. "עכשיו 140 פרות", מדגישה מירתה, "לפני ארבע שנים היו לנו מאתיים, אבל אז בעלי חלה והגניבות החלו. היינו רוב הזמן בבית-החולים והגנבים ראו שאנחנו לא בשטח כמו קודם". בקיץ האחרון נפטר הבעל, חוליו, מסרטן, ומירתה נשארה לנהל את החווה לבדה. בחודשים האחרונים נגנבו ממנה 13 פרות ושלושים עגלים. ההתנכלויות גברו, היא אומרת, מאז שהתאלמנה.

נראה לך שהגנבים יודעים שנשארת לבד?

"בטח, הם יודעים. הלוויה שלו היתה גדולה. אותו יום היה חג היובל של גבעת ניל"י. המסיבה הייתה צריכה להתחיל בשש, וכל האנשים שבאו הגיעו ללוויה שהיתה בשש ואת המסיבה דחו קצת. הוא היה אדם טוב, אהבו אותו".

ביום חמישי האחרון גנבו ממירתה קליינרוך פר, אבל הפעם, לשם שינוי, החזירו. איך קרה שהחזירו? נראה שהרתעה עושה משהו. "אני והבן נכנסנו לכפרים קרע ומועאוויה עם מג"ב ועברנו בין העדרים שלהם. זאת היתה הפעם הראשונה שנכנסנו עם מג"ב לכפרים. למחרת ראינו את הפר אצלנו, לא במקום שהוציאו אותו, אלא שתי חלקות אחרי". זיהוי הפר קל: על גבו מסומנות האותיות CK, ראשי התיבות של בעלה, חוליו קליינרוך ז"ל.

"ביום חמישי אחרי הגניבה באו מקיבוץ רגבים וסיפרו לי שחתכו להם את הרשת שסביב מטעי האבוקדו שלהם ומשם כנראה עברו לשטח שלי. אנחנו לא יודעים באיזה כפר הפר היה, אבל כנראה הערבים החזירו אחרי שהסתובבנו בכפרים כי הם פחדו".

בשר וחלב

משפחת קליינרוך עלתה מארגנטינה בעקבות נפילת בן-דודו של חוליו במלחמת יום הכיפורים. אביו של חוליו ביקש להקים חווה ברמת-הגולן, שם נפל אחיינו. ידע וניסיון היו למשפחה מארגנטינה. מירתה: "במלחמת העולם היגרו לארגנטינה מהרבה ארצות. משפחתי באה מאיטליה וקיבלה מאה פרות, אבל הולנדיות, לחלב. למשפחתו של חוליו נתנו מאה פרות וכאלף דונם, והם גידלו לבשר. עד שהגענו לארץ היו להם כבר שלושת אלפים ראש". הסוכנות היהודית לא אישרה למר קליינרוך לקבל שטח ברמת-הגולן, אך הסכימה להשכיר למשפחה את המרעה שמשתרע על 3,600 דונם ליד בנימינה. אחיו ואחותו של חוליו עזבו את הארץ, אמו חלתה ואביו נפטר לפני 18 שנים, הוא ומירתה נשארו, הקימו משפחה והתפרנסו מהקרקע. בשבע השנים הראשונות שלהם בארץ הם חיו בקרוואן. החווה נקראת 'חוות מרדכי', על שם בן-הדוד.

מירתה מתפרנסת מגידול פרות שימליטו עגלים שנמכרים לפיטום. היא היחידה במושב שמגדלת פרות וסובלת מהגניבות. "קודם היו גונבים בקר גם מקיבוץ גלעד שלידנו, אבל להם משרד הביטחון עשה מכלאה עם גדר אלקטרונית, לנו לא. גם לקיבוץ רגבים שלידנו עשו גדר רשת גבוהה, כדי שלא יחדרו דרכם למחנה הצבאי החדש שהקימו כאן. אולי זו אני שהייתי צריכה לבקש, אבל לא ידעתי, גם הייתי עסוקה בטיפול בבריאותו של בעלי".

מירתה, שכל השנים הייתה עסוקה בחינוך הילדים וטיפול בבית, עזרה אמנם לבעלה אבל יש דברים שלא הספיקה ללמוד ממנו. היא למשל לא ידעה שהיא יכולה להגיש תלונה במשטרה על כל עגל שנגנב, ולכן דיווחה רק על שבעה. "בכל הביורוקרטיה אני חדשה, בעלי היה מטפל בכל. אני לא מכירה את הפרוצדורות.

"את יודעת, יש פתגם בספרדית שאומר שמעץ שנופל כולם רוצים לעשות פחם, להשתמש בחתיכות העץ. אולי המתנכלים יכולים לחשוב: 'היא לבד, מה היא תעשה?' אולי יש אינטרסים של מישהו, אני לא יודעת, קשה לי להבין".

מנצלים את זה שהוא כבר לא כאן ופוגעים יותר?

"כן. היום אני כבר מתמצאת, אבל בעבר לא קניתי קש, חציר או זבל, ורצו לנצל את זה שאני לא יודעת לקנות. כשבעלי היה בבית-החולים, הצטרכנו לקנות הרבה חציר ומישהו ביקש ממני 46 אלף שקל. לא ידעתי מחירים ואם זו סחורה טובה, אבל להבדיל בין צבע צהוב לירוק יכולתי. צלצלתי לבעלי ואמרתי לו 'זה לא ירוק' והוא דיבר מבית-החולים עם המוכר. האיש אמר לו 'זה בסדר, מירתה לא מבינה בסחורה'.

"יש בחור ממושב עמיקם שלידנו, שעוזר לנו מאוד. ביקשתי שיעשה טובה ויבוא לבדוק את הסחורה, לא התביישתי להגיד שאני לא יודעת. הבחור ביקש מהמוכר שישים קצת חומר בשק וניקח למעבדה, כדי שתהיה לי הוכחה. אחרי בדיקת המעבדה שילמתי 16 אלף שקל במקום 46 אלף".

גניבות על רקע לאומני

בחודש יולי, ימים ספורים לאחר פטירת בעלה האהוב ובעודה מתאבלת, נגנבו ממנה תשע פרות בבת אחת.

מהן העלויות של ראשי הבקר?

"פרה עולה 3,800 שקלים, עגל 2,100. על הפר שגנבו מגזע לימוזין שילמנו 9,000 שקלים לפני שלוש שנים, אבל יש פרים יקרים יותר: בחודש מאי קנינו שניים מגזע שארולה שעלו לנו 31 אלף".
מה ההבדל בין הלימוזין לשארולה?

"לימוזין זה גזע צרפתי ופחות מבוקש אם רוצים לגדל עגלות שיהיו פרות, כי יש להן פחות חלב, אבל אם נולד עגל זכר – זה טוב. ההמלטות מלימוזין קלות יותר לפרה כי הראש יותר קטן, אז בעלי קנה שלושה פרי לימוזין בגלל שחלה.

"ראינו הרבה פעמים ערבים שרוצים לגנוב עגלים מסתובבים בשטח שלנו. לילה אחד הבן ראה רכב עם עגלים שהרגלים שלהם קשורות, אבל הגנבים הספיקו לברוח. הם עושים הכל כשיש גשם, שבאזור שלנו הוא כמו מבול, וככה לא נשארות עקבות.

"לא עברו ארבעה ימים מההמלטה וכבר נגנב עגל. אי אפשר להגיד שהתנים טרפו כי הפרה בוכה לכיוון שלקחו את העגל שלה. הייתי צריכה לשחרר אותה ולראות לאן היא הולכת, אולי הוא היה קשור עדיין קרוב לאזור".

מה זאת אומרת 'הפרה בוכה', את שומעת געייה אחרת?

"בטח, יש לה בכי כשהיא כועסת ומחפשת את העגל שלה".

הביטוח לפרות מרעה יקר. סכום ההשתתפות העצמית גבוה מעלות ראש בקר יחיד והביטוח יכול להשתלם למבוטח רק כשגונבים ממנו לפחות חמש פרות בבת אחת. אבל להוציא פעם אחת בה גנבו ממנה עשרים פרות בבת אחת ופעם אחרת בה גנבו תשע, לא היו מקרים כאלה ("גנבו כל פעם בין שתי פרות לארבע") ולכן אין פיצוי על הנזקים.

לפני כשלושה שבועות השחיתו אלמונים את הגדר שמקיפה את חוות הבקר שלה. "כל שלושה מטרים חתכו את חוט התיל, כך שאי אפשר לתקן, רק להקים גדר חדשה. משרד הביטחון הקים, כי הם העריכו שזה נעשה על רקע לאומני. אם הייתי צריכה להקים את הגדר בעצמי, זה המון כסף ובמשך ארבע שנות המחלה של בעלי הפסדנו הרבה כי לא יכולנו לעבוד כמו קודם, והיו גם הוצאות גדולות על תרופות ונסיעות".

חתכו את הגדר כדי להעביר פרות גנובות?

"לא, סתם בשביל לגרום נזק כלכלי. קרוב לכאן הקימו מחנה חדש של גולני וקבעו שטח אש, אז יכול להיות שזה בגלל שהערבים היו משתמשים בו קודם למרעה, ועכשיו הם צריכים לזוז משם. אני לא יודעת".

כלומר הם כועסים על צה"ל ובגלל זה מתנקמים באזרחים יהודים?

"האמת שלא ברור לי כל מה שקורה, כי אני לא עשיתי רע לאף אחד. אני בקושי זזה מעל יד הפרות".

לא נכנעת

אילן שוורצברג, ראש הוועדה החקלאית במועצה האזורית אלונה, מעריך שלהתנכלויות אחראים בעלי עדרים שנמצאים בשכנות לה ושמנצלים את חולשתה. "בעלה הוכרע מהמחלה והיא נשארה לבד עם בן שעסוק בלימודים ושתי בנות. יש גורמים שמעוניינים להתיש אותה על רקע רצונם להשתלט על השטח. מי שרואה באיזה מיקום גיאוגרפי היא נמצאת, מבין מי הם הגורמים שלוטשים לשם עיניים, לי אין הוכחות. אני מקווה שהיא לא תיכנע ולא תוותר, אנחנו נעשה כל מה שניתן כדי לעזור לה".

מירתה וחוליו נולדו בסרי, פרובינציה של סנטה-פה שבארגנטינה, היא כנוצרייה והוא כיהודי. הם הכירו בבית-הספר, אבל הקשר ביניהם התהדק מאוחר יותר, אחרי פגישה מקרית ברחוב.

"הכרתי את חוליו והוא היה אדם טוב מאוד", היא אומרת ודמעות מציפות את עיניה. "התחתנו, הגענו לארץ, וכשבתי הגדולה רצתה בת-מצווה היתה לי הזדמנות ללמוד יהדות. למדתי והתגיירתי, וגם הילדים שלי עברו גיור. בעלי נפטר בדיוק ביום בו התגיירתי לפני 11 שנה, והשלושים שלו חלו ביום הנישואין שלנו. אמרו לי שזה מעגל שנסגר.

"הוא לא אהב קיץ", היא אומרת ואז מוסיפה בשקט "ונפל בקיץ. אני אומרת 'נפל' כי קשה לי להגיד מת. חוליו אהב חורף – גשם, לראות ירוק. בארגנטינה יש אקלים טרופי וכל השנה יורד גשם, פה יש קיץ.

"בעלי עבר ארבעה ניתוחים בארבע שנים וכל פעם אושפז בבית-החולים להרבה זמן. הגידול התגלה מאוחר ומצבו היה חמור. שמונה חודשים הוא לא יכול היה לאכול דרך הפה עד שנפטר בן 51".

למירתה וחוליו קליינרוך שלושה ילדים. הבכורה, בת 22, ברוכת כשרונות ("היא השתתפה גם בתחרויות בתורה"), הבן, עתודאי בן 21, לומד הנדסה אזרחית באריאל ובת הזקונים התגייסה לפני שבוע וחצי לצבא ונמצאת בקורס מדריכות ספורט בווינגייט. כולם דוברי ספרדית ועברית.

היום של מירתה מתחיל בשעת בוקר מוקדמת, כשעוד חשוך. היא מכינה שיעורי בית בהנהלת חשבונות שהיא לומדת במכללת מעוף ("רציתי לדעת כי בעלי היה עושה הכל, אני עסקתי בחינוך הילדים") ואז יוצאת אל השטח, משחררת את הפרות מהמכלאה אל המרעה ("כל פעם שנגמר העשב אני מעבירה לחלקה אחרת"), שומרת עליהן ובודקת את הגדרות. עכשיו, עם תחילת עונת ההמלטות, היא גם עוזרת לפרות להמליט. בערב היא לומדת במכללה.

הכלבים נובחים

סדר היום העמוס עוזר להתמודד עם הצער?

"כן, גם בגלל זה רציתי ללמוד. שהיום שלי יהיה מלא".

בימים האחרונים זכתה מירתה להתעניינותם של כלי תקשורת רבים, וחברי קיבוץ שניר, ששמעו על מצוקתה, תרמו לה שני כלבי שמירה. אלה יצטרפו אל טנגו הנאמן, כלב בלגי שחור שתפקידו לאסוף את העדרים. "קראנו לו כך כי אהבנו לרקוד טנגו", נזכרה בחיוך שמהול בצער. ואז, חמושות במגפי בוקרים, כפפות נגד הקור וטנגו ("ערבים מפחדים מכלב שחור"), שעטנו על הטרקטורון אל שטח המרעה.

עדר פרות פינה לנו את השביל. הכלב טנגו משך לפרה האחרונה בזנב, וזו הבינה את הרמז והזדרזה לצמצם פערים בלי להתווכח. בין חלקה אחת לאחרת הפרידו שערים, ומירתה, כמו בוקרת מנוסה, קפצה מהטרקטורון ופתחה את השער בגרירה.

אלה מרחבים ענקיים, מי שגונב ממך צריך להתמצא בשטח כדי לדעת מהיכן להעביר את הפרות.

"עד 67' זה היה שטח של הערבים".

שרפו לכם פעם שטחים?

"בשנים הראשונות הם היו שורפים. חשבו שבגלל שאין לי פה משפחה, אתייאש ואחזור לארגנטינה".

כשהדר הטבע במרעה של מירתה נגלה לעיניי, אי אפשר היה שלא להתרגש. כלניות סגולות אדומות ולבנות היו פזורות בשטח ירוק אדיר כמו ניקוד במילים של שיר, עשב ירוק וטרי השתחווה ברוח אל השמיים שעוד רק נתנו לו גשם, עגלים רכים הביטו לעברנו ליד אמותיהם שליחכו עשב ואנפות בקר התלבטו אם כדאי להן לפרוח. "הנה תן", הצביעה מירתה למרחק של כארבע מאות מטר, "לפעמים אני באה ומגלה מה שנשאר מעגל שתן טרף. אבל תנים טורפים רק עגלים של פרות שלא משגיחות כשחשוב להן לאכול עשב במקום אחר".

מה, או ליתר דיוק מו, יש ביניהן הבדלים? יש קרייריסטיות?

"כן, זה כמו אצל נשים. פרה אחת עסוקה עם עצמה ואז התן מתנפל על העגל שלבד, ולעומתה אחרת הולכת לפעמים עם ארבעה עגלים, כמו חברה או אחות ששומרת על ילדים לא שלה".

מה אורך חייה של פרה?

"בארגנטינה 12 שנים, אבל באדמת הארץ העשב טוב ורך, אז יש לנו פרה שחיה אפילו עשרים שנה".

כמה עגלים מומלטים?

"הפרות ממליטות בשתי עונות, בפברואר ובספטמבר. בשנה שעברה היו מעל למאה עגלים משתי התקופות, אבל השנה זו היתה מכה, בגלל הגניבות".

בדרך לנחל עדה, שעובר בתוך שטחי המרעה, עצרנו בגבעת רקפות ורוח קרירה שליטפה את צמח הזעתר נשאה את ריחו הנעים הישר אל אפינו. "אני מראה לך את הנחל כי לכאן היינו באים ועושים פיקניק, חוליו ואני עם שלושת הילדים כשעוד היו קטנים. חוליו היה בנאדם טוב מאוד. לא הגיע לו דבר כזה, מחלה כזאת. זה היה נורא. הוא היה שואל 'מה עשיתי רע?'.

"בשבילו עשיתי הרבה – לבוא לארץ אחרת, לחיות לבד בלי שורשים, להתגייר. בעלי הניח תפילין כל יום, עד יום לפני פטירתו. ביום שלפני כבר לא היה לו כוח כי הוא קיבל הרבה מורפיום והוא ביקש ממני: 'מירתה, תביאי לי רב'. הייתי עושה בשבילו הכל, מה שרצה. מיהרתי למלא את הבקשות שלו. הוא חשב שאני נותנת לו כוח. יצאתי מיד להשיג לו רב, ואיך שירדתי ממדרגות ההוספיס, במזל הופיע מולי רב. הוא עזר לבעלי להניח תפילין, וחוליו התרגש והודה לו.

"הוא ידע שאני לא אישה עדינה שנבהלת מריח של זבל ועזרתי לו כל השנים, גם הילדים עזרו. הבטחתי לחוליו להמשיך עם העסק. היו לו הרבה תוכניות והוא רצה שנמשיך".

גם הילדים שלכם ירצו לעבוד כאן?

"הבן רוצה להמשיך אחרי שיסיים את הלימודים.
"זה מקל על הגנבים שאין לי גדר כמו זו שמשרד הביטחון הקים לקיבוצים גלעד ורגבים. אילו היתה לי המכלאה האלקטרונית הזאת, הייתי שמה בתוכה את כל הפרות בלילה, ולא היו גניבות. אבל אם המצב יימשך ככה, לא תהיה לי פרנסה עוד כמה חודשים. אם הגניבות יימשכו, תוך חצי שנה ייגנבו עוד עשרים פרות בערך ולא יהיה בשביל מה לעבוד". כבר עכשיו, אחרי שנגנבו ממנה הרבה ראשי בקר, היא בקושי מסיימת את השנה, היא אומרת. "אם רוצים שאני אעזוב פה, שיידעו שהערבים ייכנסו. אני שומרת על השטח".

מירתה יודעת שהמדינה הפקידה בידיה נכס יקר וכך היא מתייחסת אליו. ראיתי אותה נזהרת על פרחים מוגנים, שומרת על הניקיון. "תראי את השטח, תראי כמה נקי. אנשים לפעמים נכנסים לקחת זעתר, לעשות פיקניק, אפילו שיש שלט שאוסר להיכנס. אני אוספת אחריהם הכל. הנה", היא מצביעה אל הנחל המפכה, "עכשיו השאירו שמיכה ובקבוק פלסטיק".


משרדי הממשלה: אין תקציב, אך נשתדל לעזור

 משרד החקלאות ער לתופעת הגניבות מחקלאים. בדוברות המשרד נאמר שבכל האזורים שסמוכים ליישובים פלשתיניים יש גניבות מסיביות, אבל למשרד אין תקציב לפיצוי החקלאים.

 לשאלה מדוע רק בימים האחרונים נכנס מג"ב לכפרים הערביים בניסיון לסייע לבעלת החווה מירתה קליינרוך, ענתה דוברת מג"ב ליאת פרל שעל החקלאים להגיש תלונה ברגע שמזהים גניבה. "אין אפשרות למנוע הכל, אבל אם מקפיצים את הכוחות בזמן, בדרך כלל אנחנו מאתרים את הגניבות".

האם קיימת במג"ב הערכה שהגניבות מתרחשות על רקע לאומני?

"כל שנה יש עלייה בגניבות בקר לרגל חגים כמו הרמדאן או איד אל-אדחה, חג הקורבן".

 דוברת משרד הביטחון, רחל נידק-אשכנזי, ציינה ש"לפני כשלושה שבועות, במהלך סיור בגזרה, הובא לידיעתנו כי הגדר המקיפה את אזור המרעה של גב' קליינרוך חובלה ובתיאום עם משרד החקלאות שוקמה הגדר". ומדוע לא תקבל קליינרוך גדר משוכללת יותר, כפי שקיימת בקיבוצים גלעד ורגבים? "לפני כשנתיים בוצעה תוכנית סיוע משותפת למשרד הביטחון, משרד החקלאות, המועצה האזורית והיישובים במיגון אלקטרוני של מכלאות בקר של היישובים גלעד ורגבים. המשרד יבחן מקרוב את הבעיות באזור ויסכם, גם במקרה הנדון, כיצד לסייע במידת הצורך".


מי ישמור על השומר?

מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל, יוסטה בלייר, מאמין שהמדינה, באמצעות כוחות הביטחון, חייבת להעניק הגנה לחקלאים שנמצאים בשטח ושומרים בגופם וברכושם על אדמות הלאום. בהודעה שפורסמה בשמו הוא הסביר: "אם המדינה תזניח את חקלאיה, היא עלולה לגלות שהיא איבדה את השליטה על עשרות ומאות אלפי דונמים בכל הארץ. בעוד כולנו מתעסקים בעתיד השטחים שמעבר לקו הירוק, אנו הולכים ומאבדים את האחיזה באזורים שלמים שקיים עליהם קונצנזוס לאומי".

מר בלייר, מדבריך מובן שסבלם של החקלאים נובע מגורמים לאומניים.

"יש בחקלאות תופעה של גניבות ושוד בכמויות רציניות, וזה בשום מקרה לא גורם ידידותי. חלק מהחשד נופל על הפלשתינים כי מצאנו כבר מכוניות וציוד חקלאי שנגנב אצלם. יש גניבות שמבצעים גם בני עמנו כך שאני לא יודע להגיד בצורה מוחלטת מי פועל באזור בנימינה. אבל חקלאי אחד לא יגנוב מחברו, כך שמדובר בגורמים עוינים.

"כשיש גדר התופעה מצטמצמת. אני גר במושב ישע – האוכלוסייה הבדואית מרוחקת והפלשתינית סגורה, אז יש יחסית מעט גניבות. אתם קוראים לעצמכם מתנחלים ובצד הזה זה נקרא מתיישבים? מבחינתי זה לא משנה באיזה צד גונבים, במזרח או במערב. החקלאים ממלאים משימה לאומית של ביטחון וכשגונבים מהם אז גונבים מהשומר ואין מי שישמור על השומר. אנחנו מלינים על זה שאין מספיק הגנה, החלק של גניבות חקלאיות לא מספיק מטופל. המגזר החקלאי מוטרד מאוד מגניבות, אבל המחוקק לא רואה בחומרה את הכניסה לשטח חקלאי וגניבה חקלאית נחשבת לפשיעה נמוכה יותר. זו פשיעה חמורה שלא התחילה אתמול ולא תיגמר מחר וצריך להשקיע עוד מאמצים. אם זה יגיע לממדים שהחקלאים לא יצאו לשדה, אז האדמה תוזנח ואחרים יוכלו לקחת אותה. לא משאירים אדמה ריקה".