לבי ער

הרב אריה הנדלר , ו' בשבט תשס"ד

חסידים מספרים כי בכפר אחד שכבה אשה כמה ימים והיתה מקשה ללדת. שלחו שליח אל הרבי מסאסוב שיבקש עליה רחמים. בא השליח באמצע הלילה אל העיר, שלא הכיר בה איש ואף לא את הצדיק עצמו, ולא מצא את דרכו בחושך. רק בבית אחד ראה נר דולק. דפק על הדלת ואיש זקן פתח לו, מזג לו כוס יין שרף לחזקו ושאל מאיזה מקום בא. "עכשיו כבר השעה מאוחרת", אמר, שכב לנוח, ובבוקר אוליכך אל הרבי". נתן לו לאכול והתקין לו משכב. בבוקר הקיץ האיש והתחרט על שהלך לישון בלילה מחמת עייפות ומחמת שידוליו של הזקן ודחה את שליחותו הדחופה. והנה ניגש אליו מארחו ואמר: "תנוח דעתך, זה עתה נודע לי שהאשה ילדה ילד בריא. לך אל המקומות הסמוכים וספר את הדבר לקרובים". משיצא מן הבית נודע לו לאיש כי בבית הרבי לן הלילה, אך לא העז עוד לחזור.

תבניות הסיפור חוזרות על עצמן. ראשיתו של הסיפור במצב עגום של אישה המקשה ללדת, וסופו בלידה. ראשיתו של הסיפור בחשכת הלילה וסופו באור הבוקר. ראשיתו של הסיפור באי ההכרה של הצדיק וסופו בהכרה כי בעצם שנת הלילה עברה עליו בביתו של הצדיק. ראשיתו של הסיפור בשינה של עייפות הדרך וסופו ביקיצת אור הבוקר. מערכות תבניתיות אלו החוזרות על עצמן במהלך הסיפור, ומסר אחד ברור להן: המעבר מן החושך אל האור, ממשבר לתיקון.

סיפור המסגרת שלנו הוא סיפורה של האישה המקשה ללדת. בדברי הנביאים נמשלה הגלות הארוכה לאישה היושבת על המשבר, אולם משמגיע זמן הלידה כבר אין לה כוח כדי ללדת, "כי באו בנים עד משבר וכח אין ללדה". כאן באה הפנייה אל הצדיק, אל נקודת הכוח הרוחנית של כנסת ישראל המתגלמת בצדיקי הדור. הם האמורים לסייע ולתת לכלל ישראל את תעצומות הנפש על מנת שיצליח לעמוד בחבלי הלידה של הגאולה המתמהמהת.

השליח מגיע אל העיר באמצע הלילה, ולא מוצא בה אור אלא בחלונו של הרבי מסאסוב. סיפורי צדיקים רבים מספרים על עבודת תיקון החצות, שהרבי מסאסוב היה מדקדק בה הרבה. בעיצומו של הלילה יושב הרבי מסאסוב ומפיל תחינה לפני בורא עולם על גלות השכינה ועל צער ואריכות הגלות. השליח הולך לישון, אולם הרבי נשאר ער ועוסק בקירוב הגאולה.

גם הזמן שבו מגיע השליח אל הרבי הוא זמן המסמל את הגלות, הלילה. ושוב עובר הקו שבין החושך ובין האור דרך ביתו של הרבי. בעיצומה של חשכת הלילה, בעיצומם של ימי הגלות הקשים והארוכים, מנצנץ אור קטן בחלונו של הרבי מסאסוב. זהו הנר שידלוק עד עלות השחר. זהו הנר שייתן את הכוח לכנסת ישראל לעבור את חשכת הגלות ולהגיע אל אור הבוקר. זהו הנר שלאורו קורא הרבי מסאסוב את תיקון החצות שלו.

הרבי משכיב את השליח לישון לאחר שהוא משקה אותו כוס של יין שרף. השינה הזו מסמלת אף היא את הנפילה של הגלות, כדבריה של הרעיה: "אני ישנה". גם השקיית כוס יין השרף בטרם שינה מזכירה לנו את הגלות: "לכן שמעי נא זאת עניה ושכרת ולא מיין. כה אמר אדניך ה' ואלקיך יריב עמו הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה את קבעת כוס חמתי לא תוסיפי לשתותה עוד". השליח נופל לשינה עמוקה, אולם הרבי נשאר ער בבחינת "אני ישנה ולבי ער". הערנות הזו היא המבטיחה את ההתעוררות של השליח בסופו של הלילה. בכוח הרוח האצור בנשמת כלל ישראל לעורר את העם בסופה של הגלות ולתת לו את הכוח ללידת הגאולה.

בעיצומו של הלילה אין השליח עומד על העובדה שהבית שאליו הגיע הוא ביתו של הרבי. אם הרבי מסמל את הדרך אל הגאולה, אל הלידה, הרי שהשליח, המצוי בעיצומה של הגלות, איננו מוצא את הדרך. העיר כולה חשוכה, והוא אינו מאמין כי יוכל להביא לידי לידה מוצלחת של אותה האישה המקשה לילד. משמעות הגלות היא אי-ההכרה בכוחות הרוח המצויים בכנסת ישראל היכולים להביאה לידי לידה של גאולה. רק משמגיע הבוקר מתברר לו כי בעצם היה במהלך כל הלילה כולו בצל קורתו של הרבי, כי במהלך הגלות כולה היו לו כוחות הנפש המסוגלים להביא לידי לידה, אלא שזהו עניינה של הגלות – שלא היה מסוגל להכיר באותם כוחות נפש הגנוזים בו.