על דעת עצמי

דניאל רותם , ו' בשבט תשס"ד

חליפין של רגשות

מה עוד אפשר לומר על עסקת החליפין עם חיזבאללה? כמה עוד אפשר לדבר על השחרור המסיבי של מחבלים, על שחרור אסירים חיים תמורת גופות, על דיראני ועובייד, על רון ארד, על ההתקפלות הישראלית והכניעה לטרור, על התנהגות שרי הממשלה וכלי התקשורת, ואפילו על התנהגות משפחות החטופים והנעדרים עצמן?

הוויכוח על כדאיות העסקה עם השטן יימשך עוד זמן רב. אבל אם אכן לא היו עיכובים נוספים אחרי סגירת המדור (תחושה שלי: היו), והעסקה מתבצעת בשעות אלו ממש, עלינו לשכוח לזמן מה את כל הדיונים המוסריים – בוודאי באותם נושאים שכבר נסגרו ואושרו – ולהתרכז בטוב. כמעט שכחנו, אבל שובם של חיילים ואזרחים חטופים הביתה הוא עניין לאומי, והשמחה – כמו גם האבל – צריכים להיות נחלת כולנו.

למי שמתנגד לעסקת החליפין, כמוני, אין זה פשוט להסיר למספר ימים את שכבת המרירות שהצטברה בנו השבוע ובכלל בתקופה האחרונה. ולמרות זאת, אנו חייבים להתאחד סביב תחושות ההתרגשות, ההקלה או הכאב של משפחות החטופים השונות. כן, אפילו משפחת טננבאום. למרות הקושי, אנו חייבים לרצות להשתתף רגשית בתוצאות החיוביות של העסקה, ולו מפני שמנהיג החיזבאללה רוצה את ההפך הגמור.

ניצחון העכשיו

בהצבעתה בעד עסקת החליפין, קבעה ממשלת ישראל עיקרון חשוב אחד: ההווה המוחשי חשוב מן העתיד המעורפל. למרות ההכרה הברורה, על סמך הניסיון מימי עסקת ג'יבריל, כי שחרור מאות מחבלים יגרום בעתיד למותם של אזרחים וחיילים, מה שהכריע את הכף הוא מצבו הנוכחי של אזרח אחד בלבד, זה שחייו מוטלים על כף המאזניים כאן ועכשיו.

ואם זהו העיקרון המנחה את הממשלה, אז הנה שאלת תם: לאחר שעסקת החילופים תבוצע במלואה, כולל הטיפול בעניינו של רון ארד, האם יש סיבה בעולם שישראל לא תעצור מחדש את כל 400 הפלשתינים המשוחררים? נכון שפעולה כזאת עלולה לעודד חטיפות נוספות של ישראלים וגם לסכן את המו"מ על שחרורם, אבל זוהי דאגה לעתיד. האם לא דחופה יותר הסכנה העכשווית של מאות מחבלים מוחשיים המהלכים בחופשיות בשטחי יש"ע וממשיכים לפעול למותם של אזרחי ישראל?

שאלה אחת קטנה

איך נסביר את העובדה, שבחיזבאללה לא מוכנים לקבל ניסיונות תיווך מארה"ב או מאנגליה או מניו-זילנד או מכורדיסטאן, אבל אין להם שום בעיה לתקשר עם מתווכים גרמניים?

אל תתנו לו להתחתן

לפעמים אני מקנא ביגאל עמיר. טוב, לא יותר מדי, אבל קצת. במשך שנים אני חולם על עודף זמן פנוי שיאפשר לי ללמוד, לקרוא, לכתוב, ליצור דברים. לעמיר יש מזה בשפע. הוא יכול לשבת וללמוד 24 שעות ביממה - בלי דאגות פרנסה, בלי חובה לערוך קניות בסופר או לשלם ארנונה, בלי לחטוף דו"חות תנועה, בלי לקבל וירוס במחשב או במעיים, בלי שטכנאי המחשב (או המעיים) ירמה אותו במחיר, בלי לשמוע צפירות מאחור, בלי לשמוע את נסראללה בשידור ישיר, בלי לראות 'צימרים', בלי להיפגש עם דודות באירועים משפחתיים, ואפילו בלי שיצטרך להיתקל בצלקות שעל פניהם של אסירים אחרים. במקום לתזז לביקור אצל ההורים, הם באים אליו. עיתונים? מגיעים אליו עד הדלת.

אוכל? מגיע כמעט לתוך הפה. אם עמיר האמין שהמעשה שלו יביא אותו לגן עדן, אפשר לומר שבינתיים הוא צדק.

רק דבר אחד גורם לי להעריך את חיי לעומת חייו (מלבד, כמובן, העובדה השולית שאני לא רצחתי אף אחד), והוא חיי המשפחה שלי. אין דבר בעולם הזה ששווה לתחושה של להיות בעל ואב טרי. והנה, גם את היתרון היחסי הזה הוא רוצה לקחת ממני! למען השם, אל תתנו לו להתחתן!


חמסה עלינו

א. בינינו, לריסה טרימבובלר לא נוהגת בחוכמה יתרה. אם היא באמת היתה רוצה לקדם את עניין שחרורו המוקדם של יגאל עמיר, היא היתה צריכה להתחתן דווקא עם נסראללה.

ב. נתנאל סמריק מגל"צ מאוד רוצה להיות רפי רשף. לשם כך, הוא משתמש באותו טון דיבור איטי ושליו, עם הפסקות ארוכות בין הברה אחת לאחרת; הוא אפילו אימץ לעצמו את ה"עזוב" הסחבקי של רשף נגד מרואיינים המתחמקים מתשובה ישירה. סמריק עושה הכול כדי להיות רפי רשף, רק שזה לא הולך לו.

ג. אולי לא יפה ללעוג למגישת רדיו שפותחת את תוכניתה באזכור התאריך העברי. ובכל זאת, כדאי שמישהו יסביר לעופרה נחמד (קול ישראל) שהשעה 11 בלילה לא יכולה להיות "השעה האחרונה של ראש חודש שבט".

ד. הערה צרכנית לכל יצרני החסה המוכנה לאכילה: עם הכסף שאתם גובים מאתנו, אתם יכולים להרשות לעצמכם לחתוך את החסה קצת יותר קצוץ.

ה. אם עוד פעם אני שומע ברדיו מישהו המקטר על שמפלס הכינרת עדיין נמוך מדי, אני הופך לרעם. לפעמים אנחנו עם כפוי טובה ברמה שלא תאומן.


יודע את מקומי

אחרי שלושה חודשים של הורות אינטנסיבית, רצינו רעייתי ואני לשקם מעט את חיי החברה שלנו. אחרי עוד שבועיים שבהם ניסינו להיזכר מיהם חברינו, החלטנו להזמינם לערב משותף בביתנו. בתוכנית האמנותית: סמול-טוק מתמשך, כיבוד עתיר קלוריות וקולות רקע פילהרמוניים של תינוק צורח.

אלא שהמשימה לאסוף את כל החברים למקום אחד לא היתה פשוטה, משום שבניגוד גמור אלינו – זה שעסוק ב'לדבר' עם מחשב וזאת שעסוקה בעיקר בהנקה – שאר בני גילנו עוסקים בעבודות של ממש. במילים אחרות: אם לנו יש ביקורת עצמית על שאנו לא מקדישים די זמן לחיי חברה, לחברינו האקדמאים ובעלי המקצוע אין פנאי אפילו לביקורת העצמית.

ואכן, במהרה גילינו כי אנו עומדים לערוך מסיבה בסדר גודל חד-תאי. התירוצים של החבר'ה היו רבים ומגוונים: ידיד אחד נאלץ להישאר בעבודה עד מאוחר, ידידה אחרת עשתה תורנות לילה בבית החולים, זוג מכרים הבהירו שהם היו מאוד שמחים לבוא אלמלא הבחינה ההיא במחשבים (הם לומדים יחד), ולזוג נוסף החליט אחד הילדים להצטנן בדיוק באותו יום. עוד בני זוג יכלו להגיע רק מהשעה אחת עשרה בלילה, וזוג אחר היה מוכן להיות אצלנו מקסימום עד שמונה. אחרי סינון מתמשך של מוזמנים ושלוש טעויות במספר, גיליתי כי נותר רק זוג אחד, רמי ודורית רוזן, שאישר את השתתפותו.

"לא סתם הם פנויים לבקר אותנו", הסבירה לי אשתי בהתלהבות, "דורית עובדת בעיצוב רק בחצי משרה, ורמי פוטר מעבודתו השבוע".

"פשוט נס גלוי", עניתי בעיניים נוצצות. לא יותר משעה חלפה, ובני הזוג רוזן התקשרו אלינו והודיעו כי הם נאלצים לבטל את בואם עקב הידבקותה של הבייביסיטר בחזרת. ערב החברים שניסינו לארגן נותר ללא חברים.

"לא נורא", ניחמתי את אשתי שבדיוק אז החלה להיניק את היורש, "לפחות נותר לנו מעט זמן פנוי. אם לא אכפת לך, אני הולך לדבר קצת עם המחשב"