חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 79ראשיהפצה

שיעור מולדת - בגליון השבוע

'שש', 'בוץ, ותולעת שני, מושגים ערטילאיים לרוב האנשים, הופכים ממשיים במשרדו של ד"ר זוהר עמר. עמר, מרצה ללימודי א"י בבר אילן, מתמחה בסביבה הטבעית ורואה עצמו כמתווך בין הסטודנטים החילונים להווי התנ"כי ובין עולם המדע לעולם ההלכה. ויש לו גם מה לומר על הצביעות של שוחרי הסביבה, שלחמו בעוז ב'חוצה ישראל' ונאלמים דום כשפוגעים בטבע בהלך הקמת גדר ההפרדה.
05/02/04, 00:00
חגית רוטנברג

מכירים את המשחק 'ארץ עיר חי צומח'? אם אתם רוצים לנצח, לא כדאי לכם להתחרות נגד זוהר עמר. בכל אות שתאמרו הוא ידע לתת לכם מושג, וגם לקשר בין החי לבין הארץ בה אכלו אותו, ובין הצומח לעיר בה הוא נמכר. בין לבין תוכלו גם לשמוע ממנו חוויות מהדרך שבה רכש את הידע הרחב שלו.

ד"ר זוהר עמר, תושב נווה צוף, נשוי לתמר ואב לשישה, מרצה במחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן. בקרוב הוא עומד להתמנות לראש המחלקה, כאשר מאחוריו רקורד מחקרי מרשים, הכולל פרסום של עשרה ספרים ועוד עשרות מאמרים בתחום התמחותו. ההגדרה היבשה של תחום המחקר שלו היא זיהוי צמחים ובעלי חיים מהמקרא וממקורות חז"ל, אך מתוך שיחה עם עמר קורמת הגדרה זו עור וגידים והופכת לנושא חי ותוסס, שמשיק בנקודות רבות למושגים המוכרים לנו כיום, הן מהעולם הבוטני והן מעולם התורה, שגם בו שולט עמר היטב.

אנחנו יושבים לשוחח במשרדו, שמשרה בהחלט את האווירה המתאימה: לאורך קירות החדר עומדים ארונות מלאים בתגליות מדעיות, ומעליהם כלים עתיקים מחרס ומנחושת. בצד שולחן העבודה עומד אגרטל ובו צרור שיבולים מזן בלתי מוכר, ולידו קופסה שבה צמר צבוע בתכלת, אחת מההשערות לגבי מהות התכלת של הציצית.

להכיר את הנוף של אבותינו

עמר מסביר את מהות תחום המחקר שלו: "המקורות היהודיים מלאים בתיאורי טבע, חי וצומח. זה היה חלק בלתי נפרד מהנוף והתרבות של אבותינו. עולם המושגים של הטבע היווה חלק נכבד ומהותי בכל פרט מחיי היומיום שלהם. היציאה לגלות גרמה לנו לניתוק מהריאליה של הקדמונים. כיום, כשאנו שוב בארץ ישראל וחוזרים ללימוד התורה כאן, איננו מבינים על מה מדובר בפסוקים, במדרשים ובמשניות.
"אם לא נדע לזהות את הצמחים ובעלי החיים שהנביאים דיברו עליהם, לא נוכל להבין את המשל והנמשל: משל הכרם, משל יותם, תוכחות הנביאים ודברי המוסר האחרים במקרא. בספרות חז"ל, לא נוכל להבין את ההלכות אם לא נכיר את המושגים. הן כולן מתובלות בעולם הטבע של אז. בעלי המשנה לא פירשו לנו במה מדובר, כי זו היתה המציאות בתקופתם, והיא היתה דבר ידוע ומוכר.
כשאנחנו מנסים ללמוד הלכה מסוימת במשנה או בגמרא, קשה הרבה יותר להבין אותה כשאיננו מעורים היטב בפרטים".

כדוגמה לכך מציג עמר את סוגיית 'במה מדליקין', שהפכה לחלק מהתפילה של רבים בערב שבת. "הנה דוגמה למשנה שאנשים אומרים מדי שבוע, ובעצם לא מבינים מה הם אומרים. המשנה מפרטת רשימה ארוכה של סוגי פתילות ושמנים, שאת רובם איננו מכירים כיום, ולכן גם איננו מבינים מדוע אלו נאסרו ואלו הותרו לשימוש. בנקודה זו נכנס המחקר שלנו לתמונה".

עמר מתאר את הדרך שבה חקר וזיהה את אחד מסוגי הפתילות שנאסרו להדלקה – פתילת המדבר: "במגדיר הצמחים מוכר הצמח פתילת המדבר כ'תפוח סדום', צמח הגדל באזור עין גדי. צמח זה מכיל בתוכו סיבים בעלי מרקם הדומה למשי. הוא היה מוכר לאבותינו, ולכן זיהו רוב החוקרים את תפוח סדום כפתילת המדבר של המשנה.

"אני לא קיבלתי זאת כמובן מאליו. זה אמנם הסתדר לחוקרים טוב, אך למעשה אין לנו מסורת זיהוי של הצמח, וגם פרשני המשנה לא נתנו לנו מידע בעניין. על סמך מה נקבע הזיהוי שלהם? ערכתי מחקר על משנה זו, וכשהגענו לפתילת המדבר לקחנו את תפוח סדום והכנו מהצמר פתילה. את הפתילה הדלקנו בתוך נר חרס מתקופת המשנה, כדי להיות צמודים כמה שיותר למציאות שבה כתבו חכמים את המשנה הזו. וראה זה פלא: הפתילה דלקה באור צלול ובהיר. והרי המשנה פסלה את פתילת המדבר! מדוע?

"המסקנה שלנו היתה כי לא מדובר בתפוח סדום כפי ששיערו החוקרים. בדקנו צמחים נוספים, וההשערה שלי היא שזהו צמח אחר, שנקרא שלהבית קצרת שיניים. זהו צמח שהכינו ממנו פתילות באותה תקופה, אלא שהן לא היו עמידות, מה שהפך את השימוש בהן בשבת בעייתי. לכן אסרו חכמים את הפתילה מהצמח זה".

דוגמה נוספת באותו עניין היא העטרן. זהו שמן שאינו ראוי להדלקה בשבת על פי אותה משנה. עמר שולף מהארון הסמוך צנצנת ובה עטרן: חומר דמוי זפת המופק מעצים, לפי הגדרתו. "כפי שאת יכולה לראות, זהו חומר מלכלך מאוד, יוצר פיח רב בשעת בעירתו וריחו רע. עכשיו, כשראינו את החומר עצמו, קל לנו יותר להבין את מחלוקת חכמים ור' ישמעאל בנוגע לעטרן". עמר שולף את המשנה, ומקריא מתוכה: "חכמים מתירים בכל השמנים – כולל עטרן. מבחינתם כל מה שאין בו בעיה של חילול שבת מותר. ר' ישמעאל אוסר בעטרן, מפני כבוד השבת – ואם בני הישיבות היו רואים ומריחים את העטרן, ללא ספק היו מבינים יותר טוב את דברי ר' ישמעאל".

המסר האמוני במציאות התנ"כית

עמר ממשיך להדגים את נגיעות מחקרו לחיי היהודי המאמין: "אנשים אומרים 'פיטום הקטורת'. מפורטים שם אחד עשר סממנים, שמקובל להקפיד ולדייק בהגייתם, ומייחסים להם סגולות רבות. האם אתה גם מבין מה שאתה אומר? 'אלו הם מיני המרור שאדם יוצא ידי חובתו בפסח', במסכת פסחים מפורטים סוגי הגידולים שיכולים להיחשב כמרור. האם אנו יודעים במה לצאת ידי חובה? אנו נתקלים בזה בטקסטים השכיחים ביותר, ולדעתי להיכרות ולזיהוי שלנו את הצמחים ובעלי החיים יש השלכות רבות.

"ההשלכה הראשונה במעלה היא חינוכית: מחקר כזה מחזק את הקשר שלנו למקורות, ובזה יש שני פנים – האחד הוא ביחס לציבור הדתי בכלל ועולם הישיבות בפרט: זה לא סוד שמאז תקופת ההשכלה נבנתה חומה בצורה בין עולם התורה לעולם המדע. כל אחד מצוי בד' אמותיו ולא מתקשר עם הצד השני. המקום הזה, אוניברסיטת בר אילן, ואני בתוכה, מנסים ליצור את החיבור בין העולמות, לראות העולמות האלה יכולים לתרום ולהשלים זה את זה. לדעתי, דווקא התחום הזה יכול לתרום לרבים מיושבי בית המדרש בהבנת הריאליה של מה שהם לומדים".

סטודנטים חילוניים רבים מאזינים מדי שנה להרצאותיו של ד"ר עמר במסגרת לימודיהם במחלקה ללימודי א"י. כאן הוא רואה את הפן השני של חשיבות התחום שלו: "עבור הסטודנטים הללו, העולם היהודי הוא מושג רחוק. התנ"ך הוא ספר שהם מנוכרים כלפיו, וארון הספרים היהודי בכללו. דווקא לימוד מתוך הצד החומרי, הריאלי של המקורות, מחבר אותם יותר", הוא מדגיש, "בלי שום כוונה להחזיר בתשובה".

עמר מספר כי בשיעורים הראשונים קשה למצוא שפה משותפת עם הסטודנטים, שמגיעים עם מטען מסוים מהבית ומבית הספר. קיימת חשדנות מצדם בכל הנוגע לתנ"ך ולמקורות. אך בכל שנה מחדש רואה אותם עמר נפתחים לאט לאט, מתחברים לפסוקים ומתחילים ללמוד תנ"ך ברוח אוהדת.

עמר מציג בפני שתי דוגמות כיצד הוא מלמד פרק בתנ"ך: לא בצורה ישיבתית, אלא מתוך שימוש בעולם המושגים הכללי והמחקרי הקרוב ללבם של הלומדים. דווקא באופן זה בוקע מסר אמוני גדול עוד יותר מבין השיטין: "מעשה יעקב בצאן לבן – רובנו לא ממש מבינים מה בדיוק נעשה שם, וזוכרים רק ערבוביה של עקודים, נקודים וברודים. אני מלמד את הסיפור על פי חוקי התורשה של מנדל. לפני מאה שנה פורסמו חוקי התורשה של מנדל, והפכו לתיאוריה המקובלת כיום בעולם המדע.

"בשיעור שלי, למדנו את חוקי מנדל, קראנו את הפסוקים בספר בראשית, והתלמידים התפעמו – נראה שחוקי מנדל התגלו ליעקב אבינו כבר לפני 3,500 שנה! הוא פעל בדיוק באותו אופן כדי לקבל את התוצאה הרצויה בצאן. ראינו פרק עם עלילה, סיפור של ממש. אמרתי לתלמידים: 'התנ"ך בא להעביר מסר, לא לספר סיפורים. אז מה המסר כאן?' מבחינתי יש כאן מסר ברור, ש'סוד ה' ליראיו'".

גם מעשה הדודאים של ראובן זוכה להבנה מחודשת, מתוך הכרת הצמח: על פי השיטה הקדמונית, היו הדודאים התרופה מספר אחת לפריון. לכן מבקשת רחל את הדודאים מראובן. כעת מקריא עמר מתוך התנ"ך בקריאה מוטעמת ומדויקת את סדר המאורעות: לאחר שניתנו הדודאים לרחל התעברה דווקא לאה, ורק כמה פסוקים לאחר מכן כתוב: "ויזכור אלוקים את רחל", והיא יולדת את יוסף. "המסר כאן ברור – רק הקב"ה מעניק פרי בטן, ולא שום תרופה, מדעית ככל שתהיה", אומר עמר.

הנתונים וההלכה

השלכה נוספת של מחקריו של עמר נוגעת לעולם ההלכה: המחקר מנסה לגשר בין המושגים שנמצאים בגופי ההלכות לבין הריאליה שלנו כיום.

אתה מציב לעצמך כמטרה להשפיע בפועל, באמצעות המחקרים שלך, על עולם ההלכה?

"בהחלט יש לי מטרה לנסות ולהשפיע על עולם ההלכה. אינני פוסק הלכה אלא מחווה דעת. חשובה גם הצורה שבה מנסחים ומציגים את הדברים: אם אינך מאיים, אלא בא מתוך נקודת מבט אמונית, זה יכול לסייע. אמנם זהו תהליך ארוך – החשדנות ההדדית בין עולם התורה והמדע יש לה על מה לסמוך, ולעתים היא מוצדקת. ובכל זאת, מצאתי בשנים האחרונות דרך לחבר בין השניים, ולא מתוך אילוץ אלא באופן שיוכל להתקבל על דעת הרוב".

יש איזו נקודה בה המחקר שלך היה הכרחי לצורך קביעת הלכה?

"פנו אלי מאולפן של עולי אתיופיה, בשאלה מה מברכים על אינג'רה. זהו הלחם שאוכלים באתיופיה, והוא עשוי מדגן מסוים הגדל שם ונקרא 'טף'. היה עלי לברר אם זהו אכן דגן או קטניות, ואם מדובר בסוג של אחד מחמשת מיני דגן שיחייב ברכת 'המוציא' על האינג'רה. התחלתי בבירור בוטני: מהו הצמח, היכן גדל, אם יש לו מסורת זיהוי. כרגע, כמסקנה ראשונית, אני משער שזה לא מחמשת מיני דגן, ולכן נראה שדינו כמו קטניות אחרות, או שיש לברך עליו 'שהכל'. אני אתן את חוות דעתי בסוף ואציג אותה בפני הפוסקים. בסופו של דבר הם אלה שיכריעו מה הברכה. התפקיד שלי דומה לחוות דעת שמבקשים מרופא: הוא מעביר את הנתונים, והפוסקים מכריעים את הדין על פי שיקול דעתם".

בימים אלה מוצגת תערוכה קטנה הכוללת כמה מהממצאים בתחום זיהוי צמחים ובעלי החיים מן המקורות. התערוכה, שהוכנה על ידי ד"ר עמר וד"ר יעל בוכמן, מוצבת במחלקה ללימודי א"י. בין השאר ניתן לראות שם את תהליך הפקת הצבע של תולעת השני, שהוא כתום, ולא אדום, על פי המחקר. גם המסטיקים של תקופת המשנה, שמופקים מאלת המסטיק, אגורים שם בצנצנת. כמו כן מוצג אבטיח הפקועה – צמח ששימש מקור פרנסה עיקרי בקהילה היהודית בעזה בעת החדשה, ואף יוצא לאירופה בכמויות גדולות. תהליך הפקת הדיו על פי ספרו של ר' חיים ויטאל מוצג אף הוא לכל פרטיו.

תוך כדי הסבר על הפריטים מתחיל עמר לתאר איך התגלגל לתחום מלכתחילה: "בתואר הראשון למדתי בוטניקה והיסטוריה של תקופת המשנה והתלמוד. לקראת התואר השני התחלתי לשאול את עצמי: במה אני יכול לתרום? החוקרים כבר אמרו הכל על התקופה הזו! החלטתי לחקור את תקופת ימי הביניים בארץ ישראל, תקופה שבה עברה הארץ כיבושים רבים, אך קיימים לגביה רק מקורות מידע מעטים. למדתי ערבית ולטינית, וראיתי את יד ההשגחה שגלגלה אותי: במסגרת המחקר הגעתי לכתבי היד של הרמב"ם ורס"ג, שכתבו את ספריהם בערבית. אם אני רוצה להבין לאיזה סוג של מרור התכוון הרמב"ם, אני חייב לדעת ערבית היטב".

רפואה בדרכו של הרמב"ם

אחד מתחומי המחקר המעניינים של ד"ר עמר הוא זיהוי סממני מרפא קדומים. הארונות בחדרו של עמר, שהוזכרו לעיל, גדושים בצנצנות המכילות צמחים ובעלי חיים שונים בעלי סגולות מרפא. ארון אחד מוקדש לסממני הקטורת, וכאשר פותחים אותו, הריח הבוקע ממנו גורם לך לרצות לחזור לתקופה שבית המקדש היה קיים.

עמר שולף את ספרו, העוסק בחקר סממני המרפא הקדומים, ומראה לי תמונות שלו ושל עמיתיו למחקר בשווקים ברחבי העולם: "במקורות מוזכרים שמות צמחים בעלי סגולות מרפא. למשל, במסכת שבת מוזכר צמח בשם 'יועזר'. זיהינו אותו כצמח המוכר כיום בשם 'שערות שולמית'. אבל רצינו להמחיש לאנשים, ולכן התחלנו במסעות לאיתור צמחי המרפא. הסתובבנו שנים בשווקי הארץ והעולם. הרחנו, בדקנו, מיששנו, וזה חיבר אותנו חזק למקורות. מדובר בסממנים מסורתיים, שהיום משתמשים בהם בעיקר זקני עדות המזרח. בתקופה שבה משתמשים בתרופות כימיות, הדור שהאמין והתרפא מצמחים אלו הולך ונכחד, ותפקידנו לשמר ולתעד אותו".

לצורך התיעוד, הגיעו עמר וחבריו לחנויות בשכם, בנצרת, חצו עדות ודתות כדי למצוא את הצמחי המרפא. אחד הספרים היהודיים המרכזיים בתחום הוא ספר הרפואות של הרמב"ם. עמר מספר כי כשהגיע לחנויות של צמחי מרפא לא הבינו איזה צמח הוא מבקש, עד שנקב בשם הערבי, כפי שכתוב בספרו של הרמב"ם: "מדהים לראות איך הזמן עצר שם מלכת. השפה השתמרה במשך מאות שנים", אומר עמר.

כדאי להסתמך על הזיהוי שלך ולהשתמש בצמחים הללו לרפואה? יש הוכחות שזה באמת עובד?

"תראי, מצד אחד אני לא נותן תשובות רפואיות, וגם בתחילת הספר כתבתי שאין להשתמש בסממנים ללא חוות דעת של רופא. מצד שני, אלה שמשתמשים בזה בזכות המסורת שקיבלו רואים שזה עובד. הראיתי פעם לרב קפאח זצ"ל אלמוג אדום, ושאלתי אותו אם הוא מזהה אותו. הרב ענה לי: 'ודאי. זה כתוב אצל הרמב"ם – 'דם אל אחווין'. אני משתמש בזה עד היום לעצירת דם כשאני עושה ברית מילה'. עובדה – משתמשים, וזה מרפא".

כשר על פי המסורת

כאמור, עוסק ד"ר עמר גם בזיהוי בעלי חיים, שהוא תחום בעל השלכות מעשיות רבות יותר ביחס להלכה ולתפריט היומי של אלה בינינו שאינם צמחונים. בקהילות ישראל נהגו לאכול במשך מאות שנים בעלי חיים על פי סימני הטהרה המנויים במקרא, וכן על פי מסורת שעברה בעל פה. חלק מהמסורות אבדו. אצל האשכנזים, למשל, היו אוכלים איילים, אצל האיטלקים פסיונים. היום אבדה שם המסורת הזו. יהודי תימן אכלו ארבה על פי מסורת. כשעלו לארץ, הלכה מסורת זו והיטשטשה, בעקבות מכת הארבה שפקדה את הארץ בשנות ה-50, וכיום המסורת בסכנת הכחדה.

עמר רואה בזה שליחות של ממש: "צריך לשמר ולתעד, לפני שהדור שיש לו עדיין את המסורת ייעלם. יש בזה קושי מנטלי. גם אחרי שהצגתי את הארבה הכשר באמצעות בדיקות מעבדה אנשים נרתעו מלאכול 'ג'וקים'. זה לא מקובל בחברה המערבית".

עמר וחבריו החלו לבדוק מסורות זיהוי של בעלי חיים טהורים בקהילות ישראל השונות ולתעד אותן. הם נותנים משקל סגולי גבוה למסורת בקביעת בעל החיים: "מסורת איננה פולקלור. היא מדד הלכתי קפדני. זה גרם, בין השאר, להיעלמותן של מסורות רבות, כי ההלכה חששה לתת לגיטימציה לבעלי חיים מסוימים בגלל חששות יתרים. אך זה מה שגורם למדד המסורת להיות המהימן ביותר".

הם החליטו לעשות צעד נוסף קדימה, ובג' בתמוז תשס"ג ערכו בירושלים את 'סעודת ההלכה' – סעודה שתפריטה הורכב מבעלי חיים טהורים על פי המסורות שנבדקו. בין השאר כלל התפריט מרק תורים ויונים, פסיון וחוגלה בקינמון, כופתאות מבשר בופלו וג'מוס, וכמובן – חגבים בנוסח תימני. הם ראו חשיבות במתן פומביות לעניין, שתעניק תוקף הלכתי והכרה במסורות אלו.

קיבלתם תמיכה של רבנים? הם אישרו את התפריט?

"היו כמה רבנים שהשתתפו, אך הרוב המכריע בחר שלא להיראות, למרות שרצו להשתתף. היו רבנים שהסתייגו והיו שהביעו הערכה, אך לא רצו להראות הזדהות רשמית. זה תהליך שייקח זמן, אך חשוב להדגיש שעבודתנו נעשית בשיתוף פעולה צמוד עם רבנים. הרב מחפוד עשה לנו את השחיטות. כשערכנו את הסעודה, סירב המשגיח להכניס את החגבים בטענה שזה יטריף את הכלים. שלחנו שאלה לרב עובדיה יוסף, והוא ענה שזה לא מטריף כלל".

כעת יוצא לאור ספרו החדש של ד"ר עמר, 'מסורת העוף', שמקבץ בתוכו מסורות רבות בזיהוי עופות טהורים. "צריך שגוף לאומי ייקח על עצמו את משימת התיעוד והשימור, כי הדור שיודע אותן הולך ונעלם. המסורות האלו צריכות לעמוד בפני הפוסקים, כשאלו יצטרכו להכריע בנוגע לכשרותו של בעל חיים מסוים".

קוריוז מעניין נוסף הוא תרנגול ההודו: בשר ההודו פרץ לעולם הישן לאחר גילוי אמריקה, ומשם הגיע. באותה תקופה השולחן ערוך עדיין לא היה נפוץ, והעולם היהודי נהג כפי שיטת הרמב"ם, האומרת כי מספיק שימצאו בעוף סימני טהרה, ואין צורך במסורת. מכיוון שלתרנגול הודו יש את כל סימני הטהרה הוא הותר לאכילה, וההיתר עבר מקהילה לקהילה. "אם זה היה היום, לא היו מתירים לאכלו, כיוון שאין לגביו מסורת", אומר עמר. באותו עניין הוא מוסיף כי השל"ה פסק שאין לאכול תרנגול הודו, ועד היום חלק מצאצאיו, משפחות הורוביץ, אינן אוכלות בשר הודו, על פי המסורת שקבע.

בגדי הכהן הגדול

אחת החוויות החזקות שעבר במסגרת מחקריו, קשורה לכהן הגדול. עמר מקווה שיפנו אליו כשייבנה בית המקדש, כי בהחלט יהיה לו מה לתרום. הוא מספר: "יום אחד קראתי את תרגומו הערבי של רס"ג לתורה. כשהגעתי לפסוקים המתארים את בגדי הכהן הגדול, ראיתי שבכל מקום שכתוב 'שש' או 'בוץ' הוא מתרגם 'עושור'. ניסיתי לאתר את מקור המילה, ופתאום נזכרתי כשכשהייתי מדריך טיולים באזור ים המלח נתקלתי בצמח בשם זה, מה שנקרא היום 'פתילת המדבר'.

"חיפשתי בספרים מתקופת רס"ג, ושם תיארו את 'עושור' כצמח שהכינו ממנו בדים, שתיאורו דומה להפליא לפתילת המדבר. זו היתה תגלית, שכן עד אז סברו החוקרים ופרשני המקרא שבוץ ושש הם פשתן! פרופ' פליקס אמר שזו אכן תגלית יפה, אך בלתי אפשרית". עמר מוציא מצנצנת את סיבי פתילת המדבר – חלקים אף יותר ממשי.

"הוא אמר שאי אפשר ליצור מזה חוטים ואריגים. פניתי למומחית לטוויה, טוני פרידמן, וביקשתי שתנסה להכין לי אריג מפתילת המדבר. היא הסכימה, ויצאתי לקטיף מרוכז של הצמח. כל הבית התמלא לי בפקעות של פתילת המדבר. הבאתי לה אותן, ואחרי ארבעה חודשים היא התקשרה ואמרה: "בחיים לא ראיתי חומר כזה, הוא כל-כך חלק שבלתי אפשרי לטוות ממנו חוטים. אני מרימה ידיים". ובכל זאת, היא המשיכה לנסות. מוצאי שבת אחד היא התקשרה ואמרה: "הצלחתי". הכנו את האריג בשילוב עם פשתן, מה שנתן לו חוזק. התוצאה היתה אריג מבריק ומלכותי, שללא ספק מתאים להיות בגד של הכהן הגדול. בסיום הפרויקט הרגשתי שסגרתי מעגל גדול", הוא מסכם.

ט"ו בשבט עומד בפתח, ולסיום מבקש עמר להוסיף כמה מילים מענייני דיומא. הוא אמנם חוקר את הצמחים רוב הזמן, אך בשבילו זו איננה עבודה בלבד, אלא ערכים שאותם הוא חי יום יום. דווקא ביום זה, שבו מוקדשת תשומת הלב הציבורית לצומח בארץ ישראל, חשוב לו לעמוד על נקודה מסוימת: "ט"ו בשבט הוא יום שעבר תמורות רבות, מיום טכני לקביעת תרומות ומעשרות, ליום הנטיעות, המסמל את חזרת עם ישראל לארצו. בשנים האחרונות התרחב היום גם למשמעות אוניברסלית של אקולוגיה ושמירת הטבע. אנחנו צריכים להוסיף את הנדבך של שמירת הטבע על פי היהדות. רוב השטחים הפתוחים והירוקים נרמסים, בעלי חיים וצמחים נכחדים, ובאופן זה נעלם חלק גדול מהמורשת והתרבות שלנו בארץ. לא נוכל לשחזר את מה שהיה פה בעבר".

לשמור על הארץ

"אנחנו נלחמים על כל פיסה מארץ ישראל, שלא לתת אותה לידיים פלשתיניות. אבל אם לא נשמור על הארץ הזו לא יהיה לנו על מה להילחם. לצערי, יש היום הרבה צביעות בכל מה שקשור בשמירת הטבע: כל לוחמי איכות הסביבה, לא באמת אכפת להם מה קורה כאן. הכל מאוד סובייקטיבי: כשסללו את כביש חוצה ישראל הם נלחמו, ובצדק – היתה פגיעה גדולה בנוף ובטבע. עכשיו, כשבונים את גדר ההפרדה, אני לא רואה אף אחד מגופי הירוקים שבא להילחם ולזעוק כנגד הנזק שנגרם. תוואי הגדר הרסני לנוף הרבה יותר מכביש חוצה ישראל".

עמר מספר שאשתו ראתה יום אחד משאית מרוקנת פסולת בניין בצד הכביש, סמוך לנווה צוף. כשהתקשרה למשרד לאיכות הסביבה, היתה התשובה: "מצטערים, אין לנו פה סמכות אכיפה". עמר מראה גם כאן את הצביעות: "אם זה באמת חשוב להם, הם צריכים למצוא פתרון גם למקום כזה. חבל שיהודה ושומרון הופכים לפח הזבל של מדינת ישראל. הרי למעשה זה האזור הירוק ביותר במדינה".

לדבריו, גם הציבור הדתי-לאומי צריך לערוך בדק בית בתחום שמירת הטבע: "דווקא אנחנו, שרוממות ארץ ישראל בגרוננו, צריכים להשקיע יותר בנושא. ביישוב שלי, שנתון במלחמה קשה, שסבל שלושה הרוגים ועשרות פצועים, פועלת במשך כל הזמן ועדה ירוקה. כינסנו אסיפת חברים בנוגע לעקירת העצים סביב הישוב על ידי צה"ל. אדם הראשון הצטווה 'לעבדה ולשומרה', ואני מאמין שזה צריך להיות בסדר הזה: לעבוד ולפתח, ולשמור על הטבע הנהדר שקיבלנו מהקב"ה".