שולחן עורך

עמנואל שילה , כ' בשבט תשס"ד

לפני כשנתיים הזדמן לי להעביר באחת המכללות הדתיות קורס בנושא 'יהדות ותקשורת'. בין השאר עסקנו שם באיסור קבלת לשון הרע, דהיינו החובה ההלכתית שלא להאמין לדברים הנאמרים בגנותו של יהודי בלי שיש לכך הוכחות חותכות. כמובן, האיסור הזה רלוונטי לא רק לדברים הנלחשים מפה לאוזן אלא גם לדברי לשון הרע המתפרסמים בתקשורת.

אז ההלכה מחייבת אותנו להתייחס לדברי לשון-הרע בספקנות, אבל מה עושים כשהלב נוטה להאמין? כדי להתגבר על הנטייה הטבעית לקבל כאמת מוצקה כל דבר שמתפרסם בעיתון, הצעתי לסטודנטיות שם שתי טכניקות שמוכיחות עד כמה העיתונאים רחוקים מלדייק. לאחר שניווכח שכמעט אין כתבה ללא אי-דיוקים, יהיה קל יותר לפקפק באינפורמציה שמישהו יוצא ממנה לא טוב.

השיטה הראשונה בין השתיים נוחה יותר להפעלה: להשוות את אופן הסיקור של אירוע מסוים בעיתון אחד אל מול מה שנכתב על אותו אירוע בעיתון מתחרה. פעמים רבות מתגלות סתירות קטנות וגדולות, שבעקבותיהן אתה שואל את עצמך מי מבין שתי הקולגות חיפף במלאכתו. ולאחר שנוכחנו מתוך הסתירה שלפחות אחד מהם אינו מדייק - מי בעצם מבטיח לנו שאחד מביניהם צודק? אולי שניהם מסלפים?

הדרך השנייה שהצעתי כדי לעמוד על האמינות המפוקפקת של התקשורת היא פחות זמינה לביצוע, אך מאלפת יותר: לקחת כתבה עיתונאית בנושא שאנו בקיאים בו לפרטיו - למשל, סיקור של אירוע שיצא לנו להשתתף בו - ולבחון עד כמה עשה הכתב עבודה מדויקת. מניסיוני, הבדיקה חושפת הרבה סילופים, שבמקרים רבים יכולים לשנות את התמונה מקצה אל קצה. והמסקנה: גם כשלא הגענו עם אינפורמציה מהבית על האמור בכתבה, אין סיבה להניח שהכתב דייק יותר, וראוי לקחת את דבריו בעירבון מאוד מוגבל.

אופן החשיבה הביקורתי הזה הוא נכון מבחינת השכל הצרוף, וגם מסייע לנו להיערך נפשית לקיום הלכה לא קלה - איסור קבלת לשון הרע.

ידיעות ומעריב, למי להאמין?

בשבוע האחרון, בלי שהתאמצתי לחפש, זימנו לי עיתוני ישראל אפשרות ליישם את שתי הטכניקות, ולהיווכח בפעם האלף עד כמה עיתונות יכולה להיות מטעה ומסלפת. סתירה שהיא ממש התנגשות חזיתית התגלתה ביום א' השבוע בין הכותרת הראשית של 'ידיעות אחרונות' לבין הכותרת המתחרה ב'מעריב'. שני העיתונים הקדישו את הידיעה הראשית לשאלה מה ייעשה ביישובי גוש קטיף לאחר שתושביהם יגורשו מהם (חלילה, לא יקום ולא יהיה). "נהרוס כל בית וחממה בנסיגה" ציטטה הכותרת הראשית של מעריב גורם עלום-שם המקורב לשרון. ואילו הכותרת הראשית של ידיעות אחרונות קבעה בדיוק את ההיפך: "ישראל לא תהרוס ההתנחלויות שיפונו". אז מי כאן מקשקש, מעריב או ידיעות? ואולי שניהם מתמסרים בקלות לגורמי ממשלה שונים שרוצים לעשות מניפולציה? ואולי זהו אותו גורם ממשלתי עצמו שמנפק אמירות סותרות לשני העיתונים כדי לזרוע מבוכה, להסיח את הדעת מעצם מזימת הגירוש, ולהעסיק את מוחותינו בשאלה המשנית - מה יהיה גורל הגוף המת לאחר שתינטל ממנו הנשמה? כך או כך, הסתירה החזיתית הזאת בין חלונות הראווה של שני העיתונים הגדולים בישראל לא מחזקת במיוחד את האמון באינפורמציה שאנו מקבלים מהתקשורת.
ואגב, עצם העיסוק הזה במה שייעשה לאחר הנסיגה הוא חלק מהמלחמה הפסיכולוגית למען הנסיגה. ידיעות אחרונות מנבא בכותרת ענק רוויית שמחה-לאיד: פלשתינים יגורו בבתי המתנחלים. כאילו תוכנית שרון לגירוש תושבי גוש קטיף, שטרם נמצא לה רוב בממשלה, היא כבר עובדה מוגמרת.

ההתגייסות שוטפת-המוח הזאת של 'ידיעות' מזכירה את אחת התקופות האפלות בתולדות התקשורת הישראלית, תקופת ממשלת אוסלו. לתסכול שיצרה ההטייה הבוטה של כל כלי התקשורת באותם ימים יש לא מעט זכויות על תנופת ההתפתחות של התקשורת היהודית-לאומית בשנים האחרונות.

היוזמה שהובילה לבסוף להקמת השבועון 'מקור ראשון' בקיץ 97' נולדה בגוש קטיף בימי הסכם 'עזה ויריחו תחילה'. מחלקת החדשות של ערוץ שבע היתה אז קול בודד של שפיות רדיופונית, ורשמה באותן שנים הישגים שכונסו אחר כך לקובץ 'הכתובת היתה באוויר'. השמאלנים בפרקליטות ידעו היטב מה שהם עושים כשדאגו להשתיק את מוסיקת-הרקע הצורמנית הזאת לקראת הנסיגות הבאות. לתקשורת הלאומית יש תפקיד מרכזי בבלימת תהליך ההריסה, ואם תיזהר שלא להרוס את עצמה מבפנים היא תוכל כעת לרשום עוד כמה פרקים נאים של עבודה עיתונאית טובה, שתחפה על מחדלי התקשורת הכללית.

חדשות ממקור ראשון

וכאן אנו מגיעים לסערה התורנית בביצה התקשורתית הקטנה שלנו - החלפתו של עורך 'מקור ראשון' אמנון שומרון. כמי שמעודכן היטב במה שקורה שם, יכולתי ליישם את הטכניקה השנייה שהוצעה לעיל כדי לבדוק את אמינות הפרסומים התקשורתיים בעניין פיטורי העורך. בכתבה שהתפרסמה בנושא לפני שבוע במקומון 'צומת השרון' מבית רשת שוקן - כתבה שנכתבה כמעט כולה תוך אימוץ נקודת המבט של העורך המודח - מצאתי לפחות חמש טעויות עובדתיות גסות, לא כולל חצאי אמיתות, פרשנויות מסולפות, ואמירות חסרות יסוד מפי גורמים עלומי-שם. היו שם שגיאות רשלניות כמו נקיבת תאריכים מופרכים לאירועים בתולדות העיתון, ולצידם סילופים עובדתיים שמפארים את מי שהכתבת חפצה ביקרו ומייחסים לו הישגים מקצועיים של אחרים.

מסיבות של מעורבות אישית עמוקה לא אאריך בהבעת דעתי הלא אובייקטיבית על הנושא, אך אי אפשר בלי כמה הערות:

1. המגמה הראשונית בהקמת 'מקור ראשון' היתה להגיע לכלל הציבור, לא רק לדתיים ולמתנחלים. ההחלטה לפנות בעיקר אל הדתיים והמתנחלים התקבלה בגלל בעיות תקציב. שלמה בן-צבי עושה את הדבר הנכון, עסקית ואידיאולוגית, כשהוא מבקש לפנות אל הציבור הרחב. אני מקווה שהוא מודע לכך שזה מחייב השקעה כספית נכבדה, בסדר גודל שלא נראה עד כה בעיתון.

2. האם עורך דתי אינו מסוגל לפנות לקהל הרחב? כמובן שהוא מסוגל. לא חסרים חובשי כיפה שעושים תקשורת לכלל הציבור. ניסים משעל, חיים זיסוביץ', מיכאל טוכפלד, אברהם בן-מלך ועוד רבים. אם חנוך דאום יכול להיות מבקר הטלוויזיה של 'מעריב', אז גם אמנון שומרון יכול להיות עורך עיתון לציבור הרחב. אני בטוח שגם בן-צבי יודע זאת, ושלא הכיפה היתה הסיבה להחלפת שומרון באמנון לורד.

3. אני מציע לקוראי 'מקור ראשון' לא להיבהל מהדיבורים על ההתחלנות הצפויה של העיתון. מי ששרד את השחיקה המסוימת בסטנדרטים הדתיים של העיתון בתקופת העריכה של שומרון, מוטב שימתין ויראה לאן מתפתחים הדברים. יש לקוות שהבעלים והעורך החדש ישכילו לא לאבד את קהל הקוראים הנוכחי שלהם בדרכם לכבוש קהלים חדשים. עם זאת, אינני מציע לאיש להתפשר על ערכיו. אם העיתון לא יקפיד על נקיות לשון, תוכן ותמונות, אנחנו ב'בשבע' נמשיך לעשות עבורכם עיתונות נקייה. וגם 'הצופה'.

4. הכיוון החדש של 'מקור ראשון' תורם לתהליך שיפור היחסים בינו לבין 'בשבע', תהליך שהחל לאחר קניית העיתון ע"י בן-צבי. אם היתה אי פעם תחרות של ממש בין העיתונים, הפנייה של מקור ראשון לקהלים אחרים תמזער אותה. לצערי, לאמנון שומרון אישית היה חלק מרכזי ביותר בליבוי האיבה בין המערכות, והחלפתו מסייעת לפתיחת דף חדש, לטובת כל הצדדים.

5. אמנון שומרון הוא עיתונאי מוכשר. חשבתי כך כשדחפתי להכניס אותו לתפקיד הכתב המדיני של העיתון, והמשכתי לחשוב כך כשקידמתי אותו לתפקיד עורך החדשות ומאוחר יותר לעורך 'יומן שבועי'. כשערכתי את 'מקור ראשון' הוא כתב בו טור פוליטי-משפטי שהיה מהטובים בעיתון, וגם היום הוא יכול ככותב לתרום הרבה לעיתון. חבל שאין אצלנו תרבות עבודה שמאפשרת למי שעמד בראש המערכת לעבור בתחושה טובה לתפקידים עיתונאיים אחרים בתוך המערכת. יש אצלנו מעט מדי אנשי מקצוע טובים, ומן הראוי שתימצא הדרך לא להפסיד את תרומתם של מי שמסיבות כאלה או אחרות הועברו מראשות הפירמידה. במערכת הפוליטית זה עובד, למה שזה לא יעבוד גם בתקשורת?

6. גם מי שמרגיש שנעשה לו עוול, מן הראוי שלא יפעל במכוון כדי לגרום נזק לכלי תקשורת שהקים או שעמד בראשו. הייתי שם, אני מכיר את התסכול ואת התחושות הקשות, אבל לא כדאי שנירה לעצמנו ברגליים.