הערבי הנודד

היקף ההגירה ממדינות ערב העניות אל המערב גדול מששיערנו, קובע מחקרה של ד"ר יהודית רונן מאוניברסיטת בר אילן. בעקבות התפוצצות האוכלוסין והנחשלות הכלכלית, 51 אחוזים מהצעירים הערבים מעוניינים להגר. ואצלנו: בסקר שערך מכון פלשתיני הצהירו 37 אחוזים על נכונות לעזוב את מולדתם.

עדי גרסיאל , כ' בשבט תשס"ד

בימים שבהם מדברים על עקירת יישובים, סיכולים ממוקדים ופיגועי נקמה, נדמה כי העיסוק בתהליכים ומגמות עתידיות הם מותרות שרק יושבי מגדלי השן של האקדמיה יכולים להרשות לעצמם. ד"ר יהודית רונן סבורה אחרת.

"ההסתכלות שלנו על העולם הערבי דרך הפריזמה של הסכסוך עם הפלשתינים", אומרת רונן, "גורמת לנו להחמיץ מגמות, חלקן כמעט דרמטיות, שעוברות על החברה הערבית בכללותה. למשל, מאבקי הירושה במשטר הסעודי או ההתרחשויות בעיראק. כל אלה אינם רק עניין לחוקרים באקדמיה, הם בעלי השפעה עקיפה ולעתים אפילו ישירה עלינו.

"גורל המעורבות האמריקנית בעיראק, למשל, ישפיע על מדיניות ארה"ב בקשר לסכסוך שלנו. השיעים בעיראק, שדוכאו על ידי סדאם הסוני, מתחילים להתעורר, וייתכן שיחברו לאחיהם באיראן. בסעודיה יש אי שקט כלכלי וחברתי גואה. ראשי השלטון שם מבוגרים מאוד, וצריך לעקוב אחרי מאבקי הכוחות שם. זו מדינה בעלת עתודות נפט גדולות ועושר רב שישנה חשיבות רבה למי שישלוט בהם".

בין המרצים בכנס שנערך לאחרונה באוניברסיטת תל אביב תחת הכותרת 'מגמות ותהליכים – המזרח התיכון 2004' היתה גם ד"ר רונן, חוקרת בכירה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן ובמרכז דיין באוניברסיטת תל אביב. רונן, המתמחה בחברה הערבית והאסלאמית, הציגה ממצאים ראשוניים ממחקר שערכה על אחד התהליכים שהגיע לכותרות עיתוני העולם בזמן האחרון: גל המהגרים הערבים ששוטף את אירופה.

דרך הקולוניה הישנה

המחקר של ד"ר רונן נמצא עדיין בשלבי גיבוש, אך כבר עכשיו עולה ממנו תמונה מפתיעה על ממדי התופעה, לפחות לקורא העיתונים הממוצע. איסוף החומר ארך כשנתיים, וכלל מקורות כמו עיתונות ערבית יומית, תחקירים, כתבי עת וירחונים היוצאים בארצות ערב וכן עיתונות אירופית, בדגש על צרפת, וגם תקשורת אמריקנית וקנדית. ההגירה של אזרחי מדינות ערב דרך צפון אפריקה לצרפת נבחרה כמדגם מייצג של התופעה.

למה דווקא צרפת?

"היא היתה מעצמה קולוניאלית במשך שנים רבות, ולכן נוח למרוקנים ולאלג'ירים להגיע למקום שהם מכירים את שפתו ואת תרבותו. בדרך-כלל יש להם שם גם קרובי משפחה. צריך לזכור שכבר אחרי מלחמת העולם השנייה החלה צרפת לעודד הגירה של כוח אדם מידי וזול מהמאגרב, כדי לשקם את הריסות המלחמה. המלחמה דיללה את האוכלוסייה הצרפתית, והם נאלצו לייבא 'פועלים שחורים'. התשתית הזו היא היסוד לגלי ההגירה שהגיעו בהמשך.

"אלג'יר קיבלה עצמאות בשנת 1962, לאחר מלחמת שחרור אכזרית במיוחד. צרפת שלטה בה כ-130 שנה, ולא ראתה בה עוד קולוניה, אלא חלק מצרפת. מרוקו קיבלה עצמאות ב-1956, בצורה חלקה הרבה יותר".

ד"ר רונן מבקשת להדגיש שהיא אמנם משתמשת במושג 'החברה הערבית', כי הוא מהווה הכללה נוחה, אבל הוא אינו מדויק. "כל מדינה ערבית היום", היא אומרת, "דואגת בעיקר לעצמה. אנחנו כבר לא בשנות החמישים והשישים, בעידן של ג'מאל עבדול נאצר, שהטיף לפאן-ערביות ואחדות העולם הערבי. גם אז, דרך אגב, זה היה יותר פסאדה מאשר מציאות".

אז מה בכל זאת מחבר את מדינות ערב?

"הדת המשותפת – האסלאם, והשפה – הערבית. שניהם הם דבק, אבל הם לא מספיקים ברגעי מבחן. אחת הדוגמות העדכניות ביותר היא מדינה ערבית שהיתה שרויה בצרה במשך כמעט עשור, ואף אחת מ'אחיותיה' הערביות לא סייעה לה פיזית, ואפילו לא מילולית: לוב.

"משנת 1992 הוטלו עליה סנקציות כבדות של האו"ם, בעקבות משבר לוקרבי (מטוס שהתפוצץ מעל לעיירה הסקוטית לוקרבי, שהחשודים בביצוע הפיצוץ היו לובים). הוטל עליה אמברגו טיס, שגרר פגיעה קשה בכלכלה ובחברה הלובית, וכמובן בכבודו של המשטר. קדאפי זעק לעזרה כנגד 'האימפריאליזם האמריקני', סיסמה שהיתה תמיד דבק, לפחות מילולי, בין מדינות ערב, אבל אף מדינה לא הושיטה לו עזרה. רק בשנת 1999 הושעו הסנקציות, והן בוטלו לחלוטין רק לפני כמה חודשים.

עני, בודד, עקור

"הגירה", אומרת רונן, "היא מסע בין מדינות, אזורים ותרבויות. התחנה הראשונה היא החברה הערבית, שנמצאת במשבר חריף כמעט בכל המערכות, ומתקשה מאוד להיחלץ ממנו. לרבים מבניה אין מנוס מלחפש לעצמם מקומות מחיה אחרים. יש גם כאלה שעוברים למדינות ערביות עשירות.
"כאן צריך לעשות אבחנה בין מהגרים לפועלים. בלוב, למשל, יש כמיליון פועלים מצריים, שרובם חיים בגפם. מבחינתם המולדת היתה ונשארה מצרים. הם רק באו לתקופה קצובה, שלעתים נמשכת הרבה יותר ממה שתוכנן, אבל כוונתם לחזור הביתה, בסופו של דבר, ולא להשתקע בלוב.

"גם במדינות המפרץ יש פועלים זרים רבים ממדינות ערב. יש סרט על בחור מצרי שהגיע בגיל 20 לנסיכות קטאר שבמפרץ. הוא קיבל עבודה אצל איזה שייח' מקומי עשיר, ותפקידו היה לרעות גמלים. רואים אותו נודד במדבר, בודד – רק הוא והגמלים. מראיין אותו כתב מערבי שמראה את הטכנולוגיות של 'אל-ג'זירה', ערוץ הלווין הקטארי, שיצר מהפכה בעולם הערבי.

"המצלמה חוזרת אל האומלל עם הגלבייה והסנדלים המתפרקים והמראיין מבקש ממנו שיספר קצת על חייו. הפועל, כבר כבן 40, פורץ בבכי וממלמל: 'מתי אצליח לחסוך מספיק כדי לחזור הביתה למצרים ולשאת לי אשה'? הפועל לא שואף למשהו נשגב. הוא סך-הכל מבקש את הדבר הבסיסי ביותר, להקים משפחה, וגם בזה הוא לא מצליח. הוא לא מהגר, הוא רואה בקטאר רק תחנה בקידום הכלכלי שלו, שלצערו לא ממש מצליח".

למה הם מהגרים?

"אם כל הבעיות היא הפיצוץ הדמוגרפי. המדינות לא יכולות להשקיע את המשאבים שלהם, המצומצמים בדרך כלל, בפיתוח המדינה והאוכלוסייה, כי הן חייבות להזין כל הזמן את הפיות החדשים. אם הן לא יעשו זאת, מעבר לבעיה האנושית, תיווצר סכנה ליציבות השלטון.

"תמיד צריך לזכור שכל משטר, מעבר למטרותיו ולחזון שלו, האינטרס העליון שלו הוא המשך השלטון. כך קורה שכמעט כל המשאבים מוקדשים להתמודדות עם הגידול באוכלוסייה, ולא בפיתוח וקידום. מדינות עניות כמצרים, סודאן, אלג'יר ועוד לא מסוגלות לצאת ממעגל הקסמים הזה.
"כדי להבין את הבעיה אתה מוזמן לקחת סירה ולשוט במורד הנילוס. תסתכל סביב ותראה רבבות כפריים שחיים כמו במאה ה-19: מעבדים את האדמות הפוריות עם חמור ומחרשה. זה לא אומר שמצרים היא מדינה מפגרת, כי היא לא.

"בשנת 2000 היתה אוכלוסיית העולם הערבי 280 מיליון נפש. לפי התחזיות, בשנת 2020 היא תגיע לכ-450 מיליון! מדובר בגידול עצום, ומי שייפגע יותר מכל הוא הדור הצעיר. הם עוד בראשית הדרך, וכל האפשרויות אמורות להיות פתוחות בפניהם, אבל הן לא".

האבטלה עוקרת

"יש סרט מרוקני שאני מקרינה לסטודנטים שלי בבר אילן, שנקרא 'ילדי הרחוב'. הוא מתאר את הנערים בני ה-15 המשוטטים ברחובות בכנופיות, כשהוריהם, חלקם חולים, חלקם מיואשים או עסוקים בפרנסה, לא מסוגלים לעזור להם. בזמן שאני כאם דואגת לילדים בגיל הזה לארוחת צהריים ולהסעות לחוגים, בעולם הערבי ילדים כאלה נמצאים ברחוב ואין להם סיכוי להתפתחות. אחר-כך, בגיל 25, הבוגרים לא מוצאים עבודה ונאלצים להגר, ונוצרת בריחת מוחות. דווקא אלה שאמורים לסייע בפיתוח תעשיות וטכנולוגיות מתקדמות והשבחת החינוך עוזבים".

כלומר, האליטות עוזבות?

"גם, אבל לא רק. עוזבים גם כאלה שאין להם הכשרה. אירופה זקוקה גם לשוטפי כלים במסעדות, לסבלים בנמל ולמנקי רחובות. המצב כה חמור שבסקר שערך האו"ם אמרו 51 אחוזים מקרב הצעירים במדינות ערב כי הם רוצים להגר למערב".

העדר זכויות אדם גם הוא סיבה להגירה?

"ודאי, אך קשה לבודד את הגורמים ולשקלל אחוזי ההשפעה של כל אחד מהם. אני חושבת שהסיבה העיקרית היא תנאי הקיום הבסיסי הקשים. אבל הכל קשור: העובדה שאין זכויות אזרח ושאין דמוקרטיה גורמות להמשך ההתבוססות בבוץ העוני של החברה הערבית. בעיית האבטלה היא קשה במיוחד בקרב בוגרי האוניברסיטות והנשים. לדוגמה, כ-30 אחוזים מהאלג'יריים הצעירים מובטלים, ויש הטוענים שבקרב הנשים ובוגרי האוניברסיטות המספרים גבוהים עוד יותר.

"במרוקו המספרים דומים. אחד מכל 7 בוגרים במרוקו משתכר מתחת ל-23 דולר לחודש, ויותר ממחצית האוכלוסייה היא מתחת לגיל 25. גם מצרים היא יצואנית של כוח עבודה ומהגרים. מלבד מיליון הפועלים המצריים בלוב, יש גם רבים במדינות המפרץ. מצריים לא מעטים מהגרים לאירופה ולצפון אמריקה".

מה עם ה'צומוד' הערבי המפורסם, המיתוס על הפלאח שיושב על אדמתו ולא זז ממנה בשום מצב, אפילו הקשה ביותר?

"זה נכון לגבי מי שגר בפריפריה החקלאית. העולם הערבי, כמו כל החברות בעולם, עבר תהליכי עיור מואצים. רבים מהחקלאים עברו למרכזים העירוניים למיניהם, אחרי שנואשו מפרנסה בכפרים. אלא שגם בעיר קשה למצוא עבודה, והם מוצאים את עצמם בשכונות פחונים שסובבות את הכרך הגדול. אפשר למצוא טבעות כאלה כמעט בכל עיר גדולה בעולם הערבי. במצב כזה ה'צומוד' מאבד משמעות".

הגירה בלתי-לגאלית בספינה רעועה

איך מתבצעת ההגירה בפועל?

"יש מכסות של מדינות שקולטות הגירה, שמאפשרות קליטה של ספר מהגרים מסוים באופן חוקי. חלק גדול מאוד מהמהגרים עושים זאת בדרכים בלתי לגאליות, בעיקר דרך מרוקו, שקרובה לצרפת ולספרד. המהגרים עולים על ספינות רעועות, חלקן רפסודות מאולתרות. רבים טובעים בדרך, ולא לחינם מכנים את האזור 'ים המוות'. יש תעשייה שלמה של מבריחים שמתפרנסת מכך. העשירים מצליחים להגר דרך האוויר במסמכים מזויפים.

"מי שנכנס כבר לאירופה, יכול לנוע בין חלק מהמדינות בחופשיות, ודי קשה לתפוס אותו. לא מזמן הוחזרה מלוב קבוצה של מצריים, שניסתה להבריח את הגבול בספינות לסיציליה. כשמסתכלים על המפה רואים כמה שזה קרוב. הלובים החזירו אותם אחר כבוד למצרים".

להגירה יש גם צד שני – היעד, או המדינות הקולטות. ד"ר רונן התמקדה בצרפת. הסיבה: כמחצית מהמוסלמים באירופה, כ-6 מיליון, חיים בארץ הגבינות והיין ומהווים כ-10 אחוזים מהאוכלוסייה. יש להם גם השפעה לא מבוטלת על החברה, התרבות והפוליטיקה הצרפתית.

"לפני כשנה וחצי נערך סיבוב שני בבחירות לנשיאות הרפובליקה. שני המתמודדים היו ז'אק שיראק והלאומן ז'אן מרי לה-פאן. אחד הגורמים המשמעותיים שתרמו לניצחונו של שיראק היה התייצבותם של המוסלמים כאיש אחד מאחוריו".

מצד שני, אחת הסיבות שלה-פאן הגיע להישגים כה מרשימים היא החשש של צרפתים 'ותיקים' מהשתלטות המהגרים על ארצם.

"בהחלט. החזית הלאומית של לה-פאן קמה כבר לפני כ-30 שנה, ומעולם לא זכתה לתמיכה כה גדולה. יש כיום לחץ גדול מאוד מצד החברה הצרפתית, שמרגישה שהיא נאבקת על תרבותה ואורחות חייה. אחד הקודים שבהם משתמשים כדי לדבר על המוסלמים בצרפת בלשון נקייה הוא 'הפשיעה'. כשאיש ציבור מתבטא ש'הפשיעה בצרפת גואה', הוא בעצם מתכוון לומר שהמהגרים המוסלמים משתלטים על עוד ועוד שכונות.

"חזרתי לאחרונה מצרפת וספרד, ועבדתי שם במרכזים שעוסקים בהגירה. אחר-כך ירדתי ל'שטח' – לערי החוף, ונדהמתי מכמות המוסלמים ומההשפעה שלהם על העיר: מסוגי האוכל שמוגש במסעדות ועד לצורה החיצונית של הערים. הם כבר לא מתרכזים רק ב'גטאות' משלהם, מספרם כה רב עד שהם חשים בטוחים להפגין את האסלאמיות שלהם בכל מקום.

"יש גם מוסלמים רבים שהגיעו כבר לעמדות מפתח בתעשייה, בתרבות ובציבוריות הצרפתית. לכן הייתי אומרת שישנם שני תהליכים מנוגדים משני הקצוות: התחזקות המוסלמים בצרפת גוררת התעצמות של הלאומנים הצרפתים, וחוזר חלילה. זה תהליך שמזין את עצמו".

למה הם לא מהגרים לבריטניה?

"כיוון שמסורתית יש למוסלמים זיקה לצרפת, וגם בגלל הגיאוגרפיה. מי שצריך לחצות את הים בספינה מתפרקת לא יכול לעשות את כל הדרך לאנגליה. צרפת פשוט הכי קרובה, ויש שם גם תשתית של 6 מיליון מוסלמים שיכולים לעזור בקליטה".

מיעוט קולני

ד"ר רונן: "הבעיה עם הנוכחות המוסלמית בצרפת היא חוסר הנכונות שלה להיטמע בחברה, והרצון הקולני שלה להפגין את הייחודיות שלה. הם לא מוותרים. הכל מתנקז באופן סמלי לסוגיית החיג'אב, שמונחת בימים אלה על סדר היום של הפרלמנט הצרפתי".

מה זה חיג'אב?

"זה צעיף שעוטף את השיער ומותיר את הפנים חשופות. בניגוד למה שכותבים בעיתונים, זו לא רעלה. המוסלמים לא מוכנים לוותר, והמאבק שלהם לא יורד מהכותרות. האיסור מעורר אנטגוניזם בקרב החברה המוסלמית, שרואה בו סמל להתנשאות הצרפתים וניסיון לרסק את המהגרים ולהכריח אותם להיטמע.

"הבעיה של צרפת היא שהיא זקוקה למהגרים: היא לא יכולה איתם ולא יכולה בלעדיהם. צרפת כאן היא רק משל. גם אוסטרליה, קנדה ומדינות אחרות זקוקות למהגרים. המגמות שתיארתי רק ילכו ויתגברו בשנים הקרובות, ואיך תיראה אירופה בעתיד בעקבות התהליכים הללו זו שאלה מעניינת".

ובינתיים ברמאללה
כיצד מתקשרים התהליכים הכלל ערביים עם הבעיה הפרטית שלנו? במהלך השיחה נמנעת ד"ר רונן מלהתייחס לפלשתינים. "עשיתי מחקר על מדינות ערב", היא אומרת. "הפלשתינים זה סיפור לגמרי אחר".

מי שכן ערכו מחקר בנושא הם הפלשתינים עצמם. מכון המחקר הפלשתיני, PCPO, נערך סקר, שממצאיו פורסמו לפני כשבוע בעיתון מעריב. על פי הסקר, יותר משליש מהפלשתינים יהיה מוכן להגר אם יקבל בארצם החדשה עבודה, בית ורבע מיליון דולר. 60 אחוזים מהם ירצו להתגורר בארה"ב, אוסטרליה או אחת ממדינות אירופה. פחת מרבע היו רוצים לעבור לארץ ערבית אחרת. הסקר כלל מדגם של כ-700 נשאלים מיו"ש ומזרח ירושלים.

הסאטיריקן יחיאל ספרא נוהג לספר שבימים הטובים, לפני שנכלא במוקטעה, נהג ערפאת לקבל את העיתונים הפלשתיניים בשעה שש בבוקר כשהם מגולגלים ועטופים בכניסה לארמונו. אם תוכנם לא מצא חן בעיניו, סיפר ספרא, היה מי שדאג שגם עורכי העיתונים יונחו, באותה צורה ממש, שעתיים מאוחר יותר ליד הדלת.

בהמשך לסיפור, אפשר להניח בלי להסתכן יותר מדי, שאחוז הפלשתינים המעוניינים להגר גבוה הרבה יותר, ואלמלא חששו להצטייר כ'לא פטריוטיים' באוזני הסוקרים היו רובם משיבים בחיוב להצעה המפתה.

ובינתיים ברמאללה: יותר משליש מוכנים להגר

מאת אופיר גליק

"תמורת בית, עבודה ורבע מיליון אהיה מוכן להגר למדינה אחרת",

כך השיבו 37 אחוז מבין 705 נשאלים פלשתינים המתגוררים ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים, בסקר שפורסם בשבוע שעבר. את הסקר ערך המכון הפלשתיני לחקר דעת קהל בראשות הד"ר מאג' קוקאלי.

בצד אלו המעוניינים להגר מביתם תמורת חיי רווחה נוחים בחו"ל, קיימים פלשתינים רבים אשר טרם החליטו על עמדתם בעניין זה-כ-13 אחוז מבין הנשאלים.

מסתבר כי היעד המועדף להגירה מרצון בקרב הפלשתינים (60 אחוז) הוא דווקא ארצות המערב. ארה"ב, קנדה, אנגליה, ואוסטרליה בצד מדינות מערב אירופה מתגלות כמדינות המבוקשות ביותר ועדיפות אפילו על פני מדינות ערב השונות.

8.6 אחוזים מהמשיבים היו מעדיפים לשנות באופן חד ומשמעותי את מקום מושבם וליהנות מקסמו של המזרח הרחוק במדינות כהודו ונפאל, או לחילופין, להתרגע באיי סיישל או באיים הקריביים.
נתון מפתיע זה מתחבר לממצא נוסף העולה מתוך הסקר, על פיו דאגתם העיקרית של מחצית מן הפלשתינים נתונה למצבם הכלכלי ולבריאותם האישית ורק כרבע מהם מודאגים מן המצב הביטחוני במקום מגוריהם.

אין ספק, כי מנתונים אלה עולה תחושה הכללית בקרב רוב הרחוב הפלשתיני ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים, של חוסר שביעות רצון מהמצב הכלכלי והבריאותי השורר בשטחי הרשות. לתחושה זו מתלווה אף נימה של ייאוש עמוק ביחס לשיפור המצב בעתיד ואף הבעת תקווה גלויה (של כשני שליש מן הנשאלים), כי לפחות שירותי הרפואה החשובים, כגון תרופות למחלות הסרטן ומידע רפואי הקשור בחקר מחלה זו, בצד חיסונים לילדים ומבוגרים, יגיעו ממדינת ישראל.