הוי ארצי

חגי סגל , כ' בשבט תשס"ד

ושינגטון לא מחכה לו

גו'רג' בוש, האיש שהציל אותנו מסדאם חוסיין, עשוי להושיע אותנו גם מיוזמת הנסיגה של שרון. בינתיים הוא מגיב בקרירות מקפיאה על היוזמה. דובריו לא בירכו 'שהחיינו' על הכוונה להרוס עשרות התנחלויות ועוזריו קידמו בפנים חמוצות את אהוד אולמרט, שניסה לשווק את התכנית בוושינגטון. אפילו קולין פאוול לא נפל על כתפיו. "הם לא הביעו התנגדות", אמר אחר-כך אולמרט לכתבים. יש לו חוש הומור.

אם שרון ואולמרט יתעקשו מאוד, יתכן שהנשיא בוש יתרצה להם בסוף, כפי שקודמו בבית הלבן נעתר לתחנוני ברק לקיים את ועידת קמפ דיוויד. ברם, לפי שעה אמריקה מנסה להתנער מהתכנית. כל עוד בן לאדן מאיים עליה בפצצות גרעין, לא פלא שהיא מהססת להעניק מתנות חינם לעמיתיו בעזה.

מוקדם להתייאש, אוסיפ

אחד האנשים המופלאים בישראל מתגורר בעשרים השנים האחרונות ברשפון. אוסיפ פרמינגר. ביתו חוסה בצל חומה אקוסטית גבוהה על כביש חיפה-תל-אביב, חומה שכאילו נועדה לסוכך עליו מפני האפשרות שמישהו ינסה לעקור אותו יום אחד גם מהבית הזה, כמו שעקרו אותו פעם מימית. בחצר מוצבים פסלים שעיצבה אשתו טניה, אמנית נחשבת מאוד שאחד מפסליה הוצג לפני שנים אחדות בחצר הכנסת והכעיס ח"כים חרדיים.

אוסיפ, שבמשך תשע שנים סירב לקחת מהמדינה פיצויים, אינו איש ימין וגם לא איש שמאל. מין עוף מוזר כזה, נדיר ביותר. בימי ימית האחרונים הוא ניהל משא ומתן קומו-טרגי עם צמרת צה"ל על אופן פינויו. במשך ימים התבצר בביתו עד שאלוף פיקוד הדרום, חיים ארז, נעתר לדרישתו והתקין למענו צו גירוש רשמי, הצו היחיד מסוגו שהוצא לפליט כלשהו באותו חבל ארץ נשכח. "שיהיה ברור שלא עזבתי מרצוני", הסביר אוסיפ לאלוף ארז מדוע הוא זקוק למסמך הבלתי מחייב הזה. כמה שנים אחר-כך קיבלו שופטי בג"ץ את עמדתו שאין לכפות עליו כתב ויתור שגרתי, אשר במסגרתו נמחלים למדינה כל מעלליה כלפי תושבי ימית. אוסיפ לא סולח ולא שוכח.

לפני 13 שנים, כשראיינתי אותו לעיתון 'חדשות', טען אוסיפ שעקירת ימית לא היתה אירוע חד פעמי. המשך יבוא. בסגנונו הציני זה נשמע כך: "ישראל זקוקה לכסף ואין לה מה למכור, כי שוק התפוזים בשפל, אז היא מוכרת פירות ניצחון. הסעודים מוכרים נפט, אנחנו מוכרים שטחים".

בשבוע שעבר, לרגל תחיית טראומת ימית, הוא דיבר ברדיו והשמיע דברים דומים. אוסיפ משוכנע ששום דבר לא יעזור ומכבש הנסיגה ידרוס גם את גוש קטיף כפי שדרס את ימית. הזעזוע העמוק שנגרם לו כשדחפורי בגין ושרון טפחו על האופטימיות שלו (בהתחלה הוא האמין שלא תהיה נסיגה), גורם לו מאז לפסימיות עמוקה, פסימיות של בעל ניסיון. קשה להתווכח איתה, אבל אסור לאמץ אותה. הדמיון החיצוני וההיסטורי בין גוש קטיף לחבל ימית מטשטש הרבה הבדלים עקרוניים בין המקומות והתקופות, הבדלים שמבטיחים סיכוי לא רע להצלחת המאבק העם נגד הנסיגה. הנה כמה מהם:

1. המאבק נגד הנסיגה בסיני התחיל רק אחרי שבגין התחייב רשמית בקמפ-דייוויד לעקור את היישובים, כי עד אז איש לא האמין שממשלה ישראלית מסוגלת לעקור יישובים. הפעם מתנגדי הנסיגה מפוכחים יותר והמאבק מתחיל בעוד מועד, כששום דבר עוד לא נחתם.

2. השלום עם מצרים קסם מאוד לעם ישראל. הוא היה חוויה לאומית ראשונה מסוגה, והציבור היה מוכן לשלם תמורתו מחר גבוה. הפעם לא מדובר בשלום, אפילו לא בסיכוי להפסקת אש, והתמיכה הציבורית בפינוי מצומצמת בהרבה. אפילו בשמאל נשמעים קולות הסתייגות. האלוף במיל' שלמה גזית, למשל, הצהיר השבוע שבמשאל עם הוא יצביע נגד התוכנית.

3. רוב הנאבקים בימית נגד הנסיגה לא היו תושבים מקוריים שם, אלא מתנחלים מיש"ע ומהגולן, והידיעה הזאת הקלה מאוד על החיילים שפינו אותם מבתיהם. צה"ל לא נאלץ כמעט להתייסר בחזיון של עקירת איש מביתו.

4. מתוך 5,300 תושבי סיני רק 70 תושבים בוגרים התגייסו למאבק נגד הפינוי. בגוש קטיף, לעומת זאת, חיים כ-7,500 נפש שכמעט כולם מתנגדים בתוקף לעקירתם. שוועתם תחריש אפילו אוזניים ערלות.

5. במצב הכלכלי הנוכחי של המדינה היא לא תוכל לשלם לעקורים פיצויים בסדר גודל דומה לאלה ששולמו לתושבי ימית. הפיתוי לעזוב מרצון יהיה קטן הרבה יותר.

6. הצבא היום פחות ממושמע מאשר בתקופת ימית. סרבני השמאל הכשירו את הלבבות לסרבנות נגדית המונית, והמטכ"ל יודע את זה. אם אכן תינתן פקודת עקירה, אלפי חיילים ומפקדים ישתמטו ממנה או אף יסרבו פקודה בפה מלא, גם כאלה שמוכנים היום לקחת חלק בפינוי מאחזים.

7. מאז פינוי ימית השתנתה החקיקה בישראל, ונוספו חוקי יסוד המקשים מאוד על השלטון לעקור אנשים מבתיהם. זה אמנם לא בלתי אפשרי להעביר עכשיו חוק יסוד נגדי, אבל גם מאוד לא פשוט.

8. ימית היתה בת 5 שנים בקושי כשהוחלט לעוקרה. ישובים אחרים בסביבה היו אפילו צעירים יותר. הם בקושי הצליחו להכות שורש בתודעה הלאומית. בחוף עזה, לעומת זאת, ההתיישבות כבר בת 30 פלוס. היא לא שתיל רך, שאפשר לשלוף בן רגע, אלא עץ עבות.

המפקד הלאומי בצרות

למרות יחסי הציבור האדירים, למרות התקציבים המופלגים, למרות הסימפטיה האינסופית של התקשורת, למרות התמיכה הבינלאומית – רק 161 אלף ישראלים חתמו עד כה על תכנית השלום של עמי איילון וסרי נוסייבה. בקיץ שעבר איילון האמין שיהיו לו מיליון חתימות.

עמארצות במדים

הכתב האנונימי של ידיעות אחרונות לענייני צבא, אשר מוכר יותר לציבור בכינויו הרדיופוני 'כרמלה מנשה', פירסם השבוע ידיעה מקוממת בעיתונו ובקול ישראל גם יחד: מש"קיות חינוך צבאיות סיפרו לחניכיהן שאמיל גרינצוויג ז"ל היה איש ימין שנרצח בידי פעיל שמאל.

אכן, בורות מזעזעת. בעוד 10-20 שנה עלולות מש"קיות חינוך לספר לילדינו הנבערים שאריק שרון בנה התנחלויות, ויוסי שריד החריב אותן.