באמונתה תחיה

מגיל בת מצווה נלחמת נועה שוורץ (26) במחלת הסרטן. בגבורה עילאית ואמונה יוקדת היא עברה טיפולים וניתוחים כואבים, שהצילו אותה פעם אחר פעם מהמוות. למרות הייסורים היא לא ויתרה לעצמה בשום צומת החיים, ועם רגל מברזל וברגים בצוואר סיימה בהצטיינות את האולפנה, התנדבה לשירות לאומי, למדה רפואה, התחתנה ואף ילדיה. היא הפכה לשיעור אמונה מהלך ולסמל של נתינה. בימים אלה, לפני תחילת הסטאז' שלה, התגלה אצלה גידול נוסף שמאיים על חייה

חגית רוטנברג , כ' בשבט תשס"ד

נועה שוורץ תחגוג בעזרת ה' את יום הולדתה ה-27 בקיץ הקרוב. יום הולדת, כידוע, הוא יום המיועד לחשבון נפש. נועה כבר ערכה אותו לפני כמה שנים, כאשר אמרה לאביה: "אם הייתי צריכה להתחיל את חיי מחדש, הייתי בוחרת בדיוק במסלול שעברתי, בלי להחסיר אף פרט".

היא לא אמרה את המשפט הזה לאחר זכייה בפרס ישראל, ולא במהלך חופשה משפחתית על חוף הכנרת. נועה אמרה את המשפט הזה באחד הלילות הקשים ביותר שעברו עליה בבית החולים האונקולוגי ברומפטון באנגליה. כששמע האב את הדברים מפי בתו, בחורה קטנה וצנומה שעברה כבר 16 ניתוחים קשים, שצועדת על רגל שמכילה בעיקר ברזל ומתפקדת עם ברגים שמחזיקים את הצוואר, הוא חשב לעצמו: "או שהיא השתגעה לגמרי, או שהיא צדקת שאינני יכול לעמוד במדרגתה".

גילוי מחריד

נועה נולדה בתל אביב וגדלה בפתח תקווה. לאחר מכן עברה משפחתה להתגורר בנתניה. ילדות מאושרת, במשפחה רגילה ושלווה שחיה את חיי השגרה באין מפריע. גם נועה, כמו שאר חברותיה בכיתה ו', התכוננה בהתרגשות לקראת חגיגת בת המצווה שלה. יומיים לפני המסיבה חשה נועה כאבים חזקים, אך הוריה ייחסו זאת לכאבי הגדילה האופייניים לגיל זה.

באותו יום עבדה נועה קשה: גררה ספסלים וסחבה שולחנות, כחלק מההתארגנות למסיבת בת המצווה. למחרת התחדשו כאביה של נועה, והוריה לקחו אותה לחדר המיון. הרופאים עשו לה צילום, והורו לה לבוא לביקורת. באותו שבוע, במקרה או שלא, היא נתקלה בכתבה בעיתון על ילדה חולת סרטן בשם ענבל מידן, מה שחשף אותה להיכרות ראשונה עם המחלה.

כשחזרה עם הוריה מהמיון חשה דאגה מסוימת, ואביה ניסה להרגיע אותה בשאלה רטורית: "מה, את חושבת שיש לך מה שיש לילדה מהעיתון?" באותה שבת יצאה המשפחה לטיול של אחר-הצהריים ברחובות נתניה. לפתע כרעה נועה תחתיה. הרגל התקפלה באופן לא רצוני, ונועה איבדה את שיווי המשקל. המקרה הזה כבר עורר את חשדם של ההורים.

מכאן החלו העניינים להתגלגל בקצב מבהיל: בצילום שנערך בבית החולים בנתניה גילו הרופאים גידול ברגל. הם נכנסו ללחץ בעקבות הגילוי, ושלחו אותה לטיפול בבית החולים בילינסון בפתח תקווה. כאשר אמר להם הרופא שצריך לערוך בדיקת ביופסיה, ההורים כבר הבינו. נועה נשלחה למחלקה האונקולוגית, ומראה פני הילדים החולים היכה אותם בהלם. היא עדיין לא חשבה שקרה לה משהו רציני, וגם אחרי שבוע של בדיקות בבית החולים לא העלתה בדעתה ששערה עומד לנשור תוך זמן קצר. בשבוע הראשון בבית החולים היא דווקא נהנתה מתשומת הלב סביבה, חנכה את הווקמן החדש שקיבלה לבת מצווה והאזינה לשפע הקלטות שקנו לה.

לאחר שבוע הוזמנו נועה והוריה לפגישה עם ראש המחלקה. ההורים נכנסו, ונועה ישבה בחוץ, על כיסא גלגלים. בתום השיחה הארוכה הוכנסה גם היא לחדר, והרופא הסביר לה: "נועה, יש לך גידול ברגל. את צריכה לקבל טיפולים שיעשו לך בחילה".

הטיפול התחיל ביום ראשון, ובמקביל החליטו נועה והוריה לחזור לפתח תקווה. הם הבינו שיצטרכו לשהות תקופה ארוכה בסמוך לבית החולים. הידיעה ואי הידיעה שמדובר בסרטן היו כרוכות יחד בתודעתה של נועה. הילדים במחלקה ששאלו: "את יודעת מה יש לך?" גרמו לה להבין באופן סופי שהיא 'נכנסה למועדון'.

נועה לא פחדה מהטיפולים, כי לא ידעה עדיין מה משמעותם וכיצד הם ישפיעו עליה. הידיעה לא אחרה לבוא: כשהטיפולים החלו היא הקיאה ללא הפסקה, הבחילות היו קשות מנשוא. הפה התמלא בפצעים כואבים ומדממים, ובהפוגות בין טיפול לטיפול היא היתה חשופה לפגיעה של כל חיידק שריחף באוויר.

ילדה עם פאה

נועה התמודדה בגבורה עם שנה וחצי של טיפולים כימותרפיים. ההתחלה היתה קשה, במיוחד לאור העובדה שזו היתה תקופת החגים. בערב יום כיפור השתחררה נועה משבוע של טיפולים. ריח מרק העוף שהוכן לסעודה המפסקת היכה בה כבר במעלית. בחילה נוראית תקפה אותה, ממש לפני יום הכיפורים הראשון שאותו היתה מחויבת לצום במלואו.

הרופא שטיפל בה אז אמר לה: "אני לא ממליץ לך לצום, אבל הבחילות יגרמו לך לצום ממילא". את סוכות של אותה שנה היא בילתה בבית החולים, וכשנכנסה לסוכה שנבנתה שם עברה את אחד הרגעים העצובים ביותר בחייה. היא כל-כך רצתה אז לשבת בסוכה המוכרת של הבית.

שלב נשירת השיער הפחיד אותה מאוד. אמנם, באותם ימים שהשער נשר היא הרגישה רע כל-כך שהכאבים הסיחו את דעתה מהעניין. אך כנערה בת 13, חבישת הפאה היתה קשה עבורה. אנשים שראו אותה לא ממש ידעו איך להגיב, ושאלות בנוסח "הסתפרת?" לא שפרו את הרגשתה. גם כאן היו ההורים לצידה, וחזרו ושננו באוזניה כל הזמן: "עם שער, בלי שער, את הילדה שלנו ואנחנו אוהבים אותך. אל תדאגי, יצמח לך שער יותר יפה".

בשלב מסוים בטיפולים החליטו הרופאים לקטוע את הרגל החולה. ההורים נלחמו כדי למנוע את רוע הגזרה, והטיסו אותה לבית חולים מיוחד באנגליה, שלימים הפך כמעט לביתה השני. היא עברה שם ניתוח, שאמנם הציל את הרגל מקטיעה, אך העצם הוצאה מרגלה עד הברך, ובמקומה הוכנס שתל באורך 28 ס"מ. נועה חזרה לארץ, והחלה בתהליך שיקום שנמשך עד סיום לימודיה בתיכון. בכל יום אחר-הצהריים עברה טיפולים פיזיותרפיים, שלימדו אותה לעמוד וללכת מחדש.

במשך אותה תקופה סיימו חברותיה של נועה את כיתה ז', וכבר התקרבו גם לסיומה של כיתה ח'. נועה כמעט לא ביקרה בבית הספר. היא השלימה את החומר בעצמה, ובעזרת מורה שהגיעה פעם בשבוע. היא דווקא אהבה מאוד את הלימודים, שהפיחו רוח חיים בשגרת הסבל שלה. הטיפולים הסתיימו בסוף כיתה ח', ונועה עמדה בפני החלטה חדשה: בחירת מקום לימודים.

היא עזבה את תיכון 'ישורון' בפתח תקווה, ורצתה מאוד ללמוד באולפנית בתל אביב. היתה לה סיבה טובה: היא זכרה שבנות האולפנית היו מגיעות למחלקה האונקולוגית לשמח את הילדים. ההחלטה גמלה בלבה ללמוד במקום שבו לומדות הבנות האלה. כשהגיעה לאולפנית בפעם הראשונה, כשהיא יושבת עדיין בכיסא גלגלים, תהו ראשי המוסד כיצד תעשה בכל יום את הדרך בכיסא גלגלים, וכיצד תעלה לקומה העליונה. אך כשהציעו לנועה להוריד את כיתתה לקומה ראשונה, היא סירבה בכל תוקף: "אני אעלה לקומה העליונה עם קביים".

שנה לאחר מכן, כשייחודה היה לשם דבר במקום, קיבל אביה התנצלות על כך שהטילו ספק ברצינות כוונותיה, והבעת תודה על הזכות שנפלה בחלקם ללמד תלמידה כמוה. במהלך ארבע שנות לימודיה היא לא ביקשה ולו הקלה אחת. גם כשהמורה לאנגלית הציעה לה כמה הקלות, ענתה נועה בתקיפות שאינה אופיינית לעדינותה: "אני מבקשת שלא תדברי איתי יותר על דברים כאלו. זו הפעם האחרונה שאנו מדברות על כך".

בלי רחמים עצמיים

שנות ההתבגרות, שאותן העבירו חברותיה של נועה בלימודים, הדרכה ושאר עיסוקים אופייניים, עברו על נועה בעיקר במטוסים, בתי חולים וביקורות רפואיות. במהלך כיתה ט' היא טסה לאנגליה כל שלושה חודשים לביקורת. בסוף כיתה י' חזרה המחלה בריאה השמאלית, ושוב הוטסה נועה לניתוח באנגליה. לאחר שנה נוספת של שגרת ביקורות חזרה המחלה בריאה השמאלית.

גם בתקופות שבהן הגיעה נועה ללימודים סדירים, היא היתה מוגבלת בהליכה. היא לא השתתפה בטיולים שנתיים, ואפילו לא ירדה בהפסקות לחצר. עד היום היא לא יכולה ללכת מרחקים גדולים, ובימים פחות טובים הכאבים ברגל גורמים לה לחשוב פעמיים אם ללכת מהסלון למטבח. בין ניתוח לניתוח עברה נועה את הבגרויות בדיוק כמו כל חברותיה לכיתה. נועה סיימה אז את כיתה י"ב, ועמדה להתחיל את השירות הלאומי.

"היה ברור לי שאעשה שירות לאומי. תמיד אהבתי להיות כמו כולם, והיה לי חשוב לתרום למדינה. לכל אורך הדרך לא חיפשתי הנחות", אומרת נועה. כששואלים אותה אם לא חששה מקשיים פיזיים ותפקודיים במהלך השירות, היא עונה בפשטות: "אין לי קשיים", ומחייכת. היא היתה מדריכה של כיתה י' באולפנת צביה בעפולה.

מצב הרגל החל להתאזן, ובכל זאת, בטיולים היא נשארה באוטובוס עם הבנות שלא הלכו למסלול. נועה לא חסכה מעצמה כל משימה אפשרית: היא הלכה לביקורי בית אצל חניכות, כולל נסיעה לבית שאן. היא היתה גם יד ימינה של הרבנית ציוני, רכזת השירות הלאומי בעפולה. ההצלחה האירה לה פנים. אמה של נועה יודעת לספר על הקשר ההדוק שנוצר עם התלמידות: "היא היתה הכותל שלהן, סיפרו לה כל דבר. גם בנות מכיתות אחרות רצו קשר איתה. עד היום הן לא מפסיקות להתקשר ולהזמין את נועה לחתונות".

אך גם בשיא הפריחה נאלצה נועה לשוב אל התרגולת המוכרת: ניתוח נוסף ברגל בחו"ל, שלאחריו תוכל ללכת רק בעזרת קביים תקופה ארוכה. היא כבר נפרדה בצער מהחניכות, מתוך השלמה עם העובדה שלא תוכל להמשיך בעפולה על קביים. שוב ראו הוריה את טובתה לנגד עיניהם: "ראינו שהיא כל-כך רוצה לחזור לשם. זה היה בשבילה עולם ומלואו, והיא ממש פרחה בשירות. בשביל נועה, הנתינה לאחרים היא התרופה הטובה ביותר, מעבר לכל טיפול ופיזיותרפיה".

והיא חזרה. אמנם חלק מזמנה הוקדש כעת לטיפולי פיזיותרפיה בעפולה, אך בשאר הזמן היא צעדה עם הקביים מדי יום מדירת השירות לאולפנא וחזרה. במזנון של משפחת שוורץ מונחת עדיין תעודת הוקרה מוזהבת של עיריית עפולה, המודה לנועה על תרומתה לעיר.

החולה הופכת לרופאה

פרשת הדרכים הבאה בחייה כבר ניצבה בפתח: בחירת מקצוע. גם כאן היא לא בחרה בדרך הקלה, אלא בדרך החשובה והמשמעותית בעיניה: "ידעתי שאני רוצה ללמוד רפואה. אבא שלי עודד אותי לכיוון הזה מגיל 12, מאז שפרצה המחלה. אמרתי לעצמי: ארשם לתל אביב, ואם ה' ירצה אתקבל לשם. בבר אילן כבר קיבלו אותי מראש עם מלגה. במקביל הוזמנתי לוועדת קבלה בבית הספר לרפואה בתל אביב. הם ביקשו טופס הצהרת בריאות, ואנחנו הגשנו טופס 'מצונזר'", היא צוחקת עם אבא.

"כתבנו רק על הרגל. אילו ידעו הכל לא היו נותנים לי ללמוד. מבחינת הציונים לא היתה לי בעיה להתקבל. הוועדה באה לבדוק את היכולת הבריאותית שלי. ישבתי מול רופא, ששכנע אותי במשך שעה וחצי למה אין לי סיכוי. הוא אמר: 'לא תהיה לך רגל, אין לך אפשרות להתקדם בחיים', ושאל: 'איך תסתובבי עם הרגל הזו בבתי החולים?' עניתי לו: 'הקב"ה ליווה אותי במסדרונות לטיפולים הכימותרפיים, והוא ילווה אותי גם במסדרונות כשאערוך ביקורי רופאים'.

"החזקתי מעמד עד שסיים לדבר, ואז יצאתי מהחדר ובכיתי על כתפי ההורים. אבא שלי כתב לו מכתב, שבו הבהיר לו שרופאים כמוהו עוזרים לחולה ומרפאים אותו, ואחר-כך אומרים לו שהוא סוג ב'. הרופא טלפן אליו בשבע בבוקר למחרת, ואמר: "לא ישנתי כל הלילה בגללך. אני כותב עכשיו לדיקאן שיקבל אותה. הבת שלך תהיה הרופאה הטובה ביותר".

נועה התחילה את לימודי הרפואה, והתמודדה גם עם קשיים רוחניים במקום. הסביבה החילונית גרמה לה מצד אחד ללכת בקביעות לשיעורי תורה בערבים, ולגרום לשמירת כשרות בקפיטריה של האוניברסיטה, ומצד שני ליצור קשרים עם הסטודנטים החילוניים, שהעריכו מאוד את העובדה שחברתם לספסל הלימודים לא נופלת מהם בהישגיה למרות הקשיים. הם עורכים עד היום מפגשים בחגים בשכונות צהלה ואפקה בתל אביב, שנועה משתדלת לא להחמיץ.

מסכת הייסורים לא פסחה גם על נועה גם בשנות הלימוד באוניברסיטה: בסוף השנה הראשונה ללימודים חזרה המחלה, והפעם בצלעות באופן קשה. שוב היא טסה לניתוח באנגליה, שבמהלכו שולבה 'קפיצה קטנה' ללליז'נסק, בסיועו של המנתח הגוי, שלא ממש הבין מה עניין הנסיעה הדחופה, אך גם לא יכול היה לעמוד בפני התחנונים של נועה והוריה.

היא היתה אז במצב שלא אפשר לה לעזוב את בית החולים, אך חזקה עליה הוראתו של האדמו"ר מנדבורנה, שנמצא בקשר מתמיד עם המשפחה. האדמו"ר הורה לה לומר את כל ספר התהלים בקברו של ר' אלימלך מליז'נסק, ובאותו לילה, בזמן שהמנתח באנגליה חיפה עליהם, טסו נועה והוריה לאמסטרדם, משם לוורשה, עד שהגיעו לליז'נסק.

היא נכנסה והתחילה לומר את מזמורי התהלים, מצוידת ברשימה של 52 שמות שעליהם היתה צריכה להתפלל, וגם קצת על עצמה. הגויה השומרת על הקבר ביקשה לנעול את המקום, אך גם כאן מצאו הוריה דרך להרחיק אותה זמנית מהמקום למשך ארבע וחצי השעות בהן התפללה נועה ברתיחת לב. שעתיים לאחר מכן הם החלו לחזור לכיוון בית החולים באנגליה.

שיעור באמונה

במהלך שלוש השנים הראשונות ללימודים, שבהן לא היתה חובת נוכחות, נועה לא בזבזה את זמנה: באוניברסיטה זכו לראות אותה בעיקר בתקופת המבחנים. בשאר הזמן עסקה בתורה ובחסד, פשוטו כמשמעו. היא הלכה לשמוע שיעורים במדרשות, סעדה עד יומן האחרון שתי נשים חולות סרטן, ועברה קורס הדרכת כלות, תפקיד שאותו היא ממלאת היום בהתנדבות.

"כשלמדתי אצל מדריכת הכלות שלי, לפני החתונה, הרגשתי שזה דבר חשוב. כשמשהו נראה בעיני חשוב, אני מחליטה מיד שגם אני צריכה לעשות אותו", היא מסבירה את החלטתה. הכלות שמגיעות אליה זוכות לשמוע מורה מוסמכת ובעלת ניסיון בענייני אמונה. "אני יוצאת מתוך ההנחה שהקב"ה נמצא עם האדם בכל קושי, וזה נכון לגבי קשיי נישואין כמו לגבי קשיים בריאותיים".

היא מעבירה שיחות חיזוק והתעוררות באולפנות ומדרשות. זה התחיל כשפנו אליה לאחר שקראו את אחת המודעות המתפרסמות מדי פעם בעיתונים, הקוראות לסייע בהצלת חייה. השמועה התפשטה, ומקומות נוספים ביקשו ממנה לבוא ולספר את סיפורה. "אני לא מחפשת פרסום, אבל יש בי רצון להעביר מסר של אמונה ומשמעות בחיים", היא אומרת.

באחת הפעמים שבהן העבירה שיחת התעוררות באלול באולפנית בתל אביב, לא הצליחו הבנות להירגע מהבכי במשך כמה ימים. היא הראתה להן צילומים קשים מתקופת הטיפולים שעברה. הבנות ניגשו ושאלו: "למה צילמת את עצמך ברגעים של הסבל?" התשובה היתה שגורה בפיה: "שמעתי פעם שיעור מפי הרב יאיר בן שטרית על הגדה של פסח. למה בערב שכולו גאולה, מתחילים בגנות ומפרטים את כל הסבל והשעבוד שעבר עם ישראל? הרב קיבל ממני באותו יום הזמנה לחתונה. הוא שאל אותי: 'בחתונה שלך, תזכירי את תקופת הסבל?' 'בוודאי', עניתי לו, 'זה יהיה חלק עיקרי בחתונה'. אי אפשר להעריך את השמחה והגאולה, אם לא מזכירים את השעבוד והסבל שקדם להם".

כיום עומדת נועה בפני תחילת תקופת הסטאז' ברפואה. היא תעשה תורנויות לילה מייגעות בבית החולים כמו שאר הסטאז'רים, והיא לא מחפשת ולו קמצוץ של הנחה בעניין זה. את עבודת הדוקטורט שלה באונקולוגיה כבר הגישה, והיא חושבת להתמחות ברפואת נשים. למעשה, לשוחח איתה זה לשוחח עם רופאה לכל דבר.

היא כבר קיבלה הצעות עבודה מבתי החולים בחו"ל שכבר מכירים אותה היטב: פרופ' בוב סוכמיט מהמחלקה האונקולוגית בלונדון ביקש שתלמד אצלו רפואה, תעבוד בבית החולים ותהיה סגניתו. ד"ר וקסלר, מבית החולים בארה"ב שבו שהתה בשנה וחצי האחרונות, אמר שתבוא לעבוד אצלו במחלקה אונקולוגית ילדים כשתסיים את הסטאז'.

נועה מסבירה את המטרה שניצבה לנגד עיניה בבחירת מסלול הרפואה התובעני: "אני רוצה להיות רופאה כדי לחזור למקום שממנו אני באה, ולעזור כמו שעזרו לי. אני, שהייתי ועדיין שם, בתוך מערבולת הייסורים שנה אחר שנה, אוכל להיות רופאה מסוג אחר. לדעת להישאר עם המשפחה אחרי שהרופאים עוזבים את החדר, לעודד את הילדים. אני תמיד נזכרת ברופא שאמר לי בתחילת הטיפולים: 'ינשור לך השער, אבל יהיה בסדר. אצלי מה שנושר כבר לא יצמח, אבל אצלך – זה יגדל מחדש'. חשבתי אז שכשאהיה רופאה גם אני אדבר כך לילדים".

חתונה, למרות הסכנה

שעת השקיעה מתקרבת, ונועה פורשת לרגע הצדה, לתפילת מנחה. היא עומדת מול הנוף ההררי המיוער הנשקף מהמרפסת ומתפללת בדבקות. היא מסיימת את התפילה, וחוזרת לספר על התקופה השמחה ביותר בחייה: "היה ברור לי שאני רוצה להתחתן. שמעתי מחברות ששמי עלה הרבה פעמים בשידוכים, ונפל בגלל הנושא הרפואי. זה הטריד אותי, אבל האמנתי שיהיה בסדר, אני אתחתן".

הישועה לא איחרה לבוא. נועה התחתנה בת עשרים, עם בחור שעלה מארה"ב כדי ללמוד תורה בישראל. היא מסבירה איך בחור צעיר היה מוכן לקבל על עצמו חיים כה מורכבים: "לבעלי יש אמונה חזקה. הוא אמר: 'אי אפשר לדעת מה יקרה. את יכולה גם להבריא יום אחד, ומחלה זה דבר שיכול לקרות לכל אדם'. לפני ההחלטה להתחתן, קיבלו הוריו – זוג רופאים – מידע מפורט על ההיסטוריה הרפואית של נועה, מה שלא מנע מהם להסכים לנישואין.

החתונה של נועה היתה אירוע שנחרת עמוק בלב כל מי שהשתתף בה. בשביל נועה ומשפחתה זו היתה סגירת מעגל גדול, ובשביל הנוכחים – שיעור באמונה, שספק אם יחוו כמוהו אי פעם.
את החופה ערך האדמו"ר מנדבורנה, שכאמור ליווה את המשפחה לאורך התקופות הקשות. הוא הגיע באופן מיוחד לחופה הזו, "בגלל מסירות הנפש והאמונה הגדולה של נועה", לדבריו. "הוא אמר כל מילה בחופה בכזו התרגשות, שזעזע שערי שמים. אנשים בכו ללא הפוגה", מתאר האב.

הזמר הגיע לחתונה ישירות מארה"ב, ואביה של נועה מספר איך זה קרה: "כשהיינו בטיפולים בלונדון, ביקשתי מהנהג שהסיע אותנו שישמיע את השיר 'רפאני' של אברהם פריד. השיר היה מעין תפילה אישית שלי, כי לא האמנתי שנועה תחיה. הבטחתי לעצמי שאם נועה תחיה וגם תתחתן, אבקש מאברהם פריד שיבוא לשיר לה את השיר הזה בחתונה. נועה נשארה בחיים וגם התחתנה.

"התקשרתי לפריד, ושטחתי בפניו את הבקשה. הוא אמר: 'תן לי לחשוב על זה לילה'. אחרי שעה הוא התקשר, ואמר בדמעות: 'אין לי זכות שתקראו לי יהודי בכלל, איך אמרתי לכם שאני צריך לחשוב על זה? תגיד לי איפה החתונה ואני אגיע לשם'. במהלך החופה הוא הגיח מאחורי הקיר, ולבקשתה של נועה שר את השיר 'אלי אתה ואודך' מתחת לחופה. הקהל געה בבכי, כולל המלצרים והצלם.

"זה היה מעמד שאי אפשר לתאר במילים. לאחר מכן לקח פריד את המיקרופון ליד ולא עזב אותו במשך חמש שעות ברציפות. הקהל רקד בשמחה עילאית. אחרי החתונה אמר לנו: 'הופעתי כבר בכל העולם, אבל כזו נחת רוח וכזה שיעור באמונה לא היה לי אף פעם'. הוא ביקש לשיר גם בברית שתהיה בעזרת ה"'. פריד ממשיך לשמור על קשר עם המשפחה, וגם התפלל למענה אצל הרבי.

הדוברים בחתונה גילו טפח מגדולת הנפש של נועה: ד"ר פיטר גולדסטרו מאנגליה, המנתח האישי שלה שניתח אותה פעמים רבות, אמר: "זה לא סוד בשבילכם שאני ראש המנתחים בבית החולים ברומפטון באנגליה. תמיד חשבתי שאני מעניק חיים מדי יום לשלושה אנשים. הילדה הזאת, עם האמונה שלה, לימדה אותי להכיר בכך שמי שמחלק את החיים נמצא הרבה מעלינו".

ג'קי שימל, שאירח את משפחת שוורץ בזמן שהותה בלונדון, סיפר: 'ראיתי את נועה מגיל 12 גרה אצלנו בספריה. אנשים רגילים קמים כל בוקר עם מצוקות, דיכאון. היא לא נותנת לעצמה רגע של רחמים עצמיים. התביישנו בפניה, איך אנחנו מעזים להתייאש? לה יש בכל בוקר אלף סיבות להתייאש מהחיים, כל יום מורכב אצלה מניסיונות אפילו בפעולות היומיומיות: ללכת, לעמוד. היא אחת שיש לה זכות לבקש מהקב"ה".

אבל כשנועה עלתה לבמה ודיברה, נותר הקהל בהלם מוחלט מהדברים: "היום אני עומדת בחתונה שלי על שתי הרגליים", היא אמרה. "מילים כה פשוטות: לעמוד, רגליים, חתונה. כמה שזה לא היה פשוט ומובן מאליו שאעמוד על שתי הרגליים בחתונה שלי". היא סיפרה על הסבל שעברה במשך השנים, ורצתה שהמסר שלה יגיע לאוזני ילדים חולים אחרים. היא ידעה כמה כוח זה יכול להעניק להם.
"משמעות השמחה לא מושלמת בלי לדבר על הסבל", הסבירה לקהל. "תודה לקב"ה, להורים שלי, לבעלי. ידענו שה' מלווה אותנו כל הדרך. זו השליחות שלנו, ובעזרת ה' אנו מקווים מהיום והלאה להמשיך ולקדש שם שמים", חתמה את דבריה אז. החתונה היתה עבורה מסיבת הודיה, למרות שהאמינה כל הזמן שהיא תגיע. היא מספרת שראתה את החתונה בווידאו לא מזמן, ואמרה לעצמה: "איזה התחייבויות לקחתי על עצמי..."
"את עומדת בהן יפה מאוד", מעמידה אמה את העובדות על דיוקן.

הלידה נתנה כוח

הבאת ילד לעולם היה השלב הבא, וגם איתו התמודדה נועה בנחישות ובאמונה האופייניות לה: "הרופא באנגליה התנגד ללידה, ואמר שזו סכנת חיים. חיכיתי שנתיים מהישנות המחלה בפעם האחרונה, והרופא אמר שוב: 'אם את שואלת אותי, אל תכנסי להריון'. אמרתי: 'אני לא שואלת אותך', והריתי".

ההריון והלידה עברו בשלום. נועה רצתה שיהיה פדיון הבן, וניסתה עד קצה גבול היכולת להימנע מניתוח בלידה. בשלב מסוים התינוק היה בסכנה. "אלו היו עשרים הדקות הארוכות בחיי, מרגע שניתקו אותי מהמוניטור עד שאמרו לי: 'מזל טוב יש לך בן'. אושר לא יתואר מילא אותי. היתה לי תחושה שהקב"ה מכה ביד אחת, ונותן את הכוחות להתמודד ביד השנייה, בעזרת הילד הזה". שלמה הלל הוא היום בן שנתיים וחצי, ילד בלונדיני ומלא חיים בעל מבטא אמריקני, מאחר שבילה מרבית שנותיו עם אמו בטיפולים בארה"ב. הרופא שטען שהבאתו לעולם אינה רצויה, ראה אותו לא מזמן, ועל פניו הבעה של 'איך אמרתי לה לא ללדת?'

שלמה הלל גדל בתוך מציאות שהפכה אותו לילד בוגר ומבין. כשאמא יכולה להרים אותו, הוא אומר לה: "את מרגישה יותר טוב". כשישבה לאחר הניתוח הקשה בצוואר, הרים לה את הכרית שנפלה מאחוריה. הוא מקבל בהשלמה את הימים הארוכים שבהם הוא לא רואה את אמא, אבל היא משתדלת לקחת אותו איתה. הוא נותן לה את הכוח לעבור את הייסורים מחדש.

השנה האחרונה היתה הקשה ביותר בכל 14 שנות המחלה שעברה. היא חזרה לארץ לפני כחצי שנה מארה"ב, שם עברה שנה של ייסורי תופת, שכללו שלושה ניתוחי עמוד שדרה צווארי שהעמידו אותה בסכנת חיים של ממש. באחד הניתוחים היא ריחפה בין חיים למוות על שולחן המנתחים. חצי מהצוואר שלה מחובר לראש באמצעות ברגים, לאחר שנתגלה בו גידול.

היא עברה גם תשעה חודשים של טיפול כימותראפי מאסיבי, שרק בנס הצליח גופה לעמוד בו. את החגים העבירה בשכיבה, וללא יכולת לחבק את שלמה הקטן. כשחזרה לארץ ערכה סעודת הודיה, בה אמרה: "הרופאים שבינינו יאמרו שעדיין אין סיבה לערוך סעודת הודיה, אבל צריך להודות לה' גם על טובה חלקית".

מצב קריטי

בביקורת שנערכה לפני חודשיים התגלתה גרורה חדשה וגדולה של סרטן בריאה השמאלית. ההתפתחות הזו לא מבשרת טובות: אם הגידול חוזר בצורה אגרסיבית לאחר זמן כה קצר ואחרי טיפולים עוצמתיים כאלו שעברה, זה מציב סימן שאלה גדול לגבי ההמשך. נועה מהורהרת עכשיו, אבל כששואלים אותה על מה היא חושבת, היא עונה: "בעזרת ה', מה שצריך לקרות – יקרה. מקווים לבשורות טובות וסומכים על הקב"ה. הוא יודע מה הוא עושה".

בחורה אחרת במצבה, ובמיוחד רופאה, שמודעת עוד יותר לסכנה, היתה ודאי יושבת בבית משותקת מאימה, בפחד שלא מאפשר לה לתפקד. אבל נועה קמה בכל בוקר, שולחת את בעלה לכולל, מסדרת את הבית, הולכת לשמוע שיעורים, עושה עוד כמה מעשי חסד כבדרך אגב, מחזירה את שלמה מהגן ומגדלת אותו באהבה. "אם ה' זיכה אותי לחיות בניגוד לסטטיסטיקות, אני לא יכולה להרשות לעצמי לבזבז את הזמן על שטויות", היא אומרת. במבט לאחור, רואה נועה את השנים של חיים התלויים לה מנגד כרווח נקי: "לחיים שלי יש משמעות אחרת לגמרי. אני מעריכה אותם אחרת. לא הייתי מגיעה לעומק הזה אם הם לא היו כאלה. אני רואה את החיים כשליחות: לעזור לאנשים עד כמה שאפשר, מתוך קשר מתמיד לקב"ה. אני יכולה לתפוס את המצב שלי כעונש או כניסיון. אם אתפוס זאת כעונש, לא יצא לי מזה כלום. ההסתכלות על המצב כניסיון מצמיחה אותי. ה' נותן לאדם רק ניסיון שיוכל לעמוד בו. אם נופל עלי משהו, זה אומר שיש לי כוח להתמודד איתו. כמו שהורים מענישים ילד לטובתו, גם ה' נותן לנו ניסיונות כדי להביא אותנו לנקודה שלא היינו מגיעים אליה לולא הם.

"אף פעם לא חשבתי על סכנת חיים. אני מאמינה שאחיה, והיו לי נסים. האתגרים רק מחזקים אותי, והעובדה שאני חיה נותנת לי טעם לחיים. אני לא חושבת במישור של חולה שצריכה להבריא. אני חולה למטרה מסוימת, וצריכה לצאת אחרת כשאבריא. ליהודי אסור להישאר היום מה שהיה אתמול".
לאור הגילוי האחרון דיברו הרופאים עם נועה בפתיחות כואבת. הם הבהירו לה שבעצם הם לא יודעים מה לעשות עכשיו. הציעו לה כמה טיפולים ניסיוניים ויקרים, ובעיקר להמשיך בביקורת צמודה מדי שלושה חודשים בארה"ב, שהיא כרגע הדרך המקסימלית מבחינת הרופאים שבה אפשר להציל את חייה.

ההורים המודאגים שואבים כוחות עכשיו מנועה, והאמונה שרק הולכת ומתחזקת בתוכה. היא שומרת על שמחת חיים, צוחקת ומעודדת את כולם. "זה כבר מעבר לנורמלי, זה כוחה של אמונה", אומר האב. נועה מדברת על מצבה בשלוות נפש, ומגדירה אותו בעדינות כ"סבוך".

החובות הכספיים שבהם שקעה המשפחה בעקבות הטיפולים והטיסות התכופות רובצים עליהם כבר כמה שנים. היום, דווקא בנקודה הקריטית ביותר במסכת הטיפולים הארוכה, מיתרגם הכסף להצלת חיים: "אם לא תהיה לנו אפשרות לטוס לביקורות בחו"ל בקביעות, תחסם בפנינו הדרך היחידה שעוד נותרה להציל את נועה", מסביר האב.

כאשר פורסמו המודעות בעיתונים הקוראות לתרום להצלתה פרצה נועה בבכי. גם לצורך כתבה זו היא הכריחה את עצמה להיחשף, דבר שרחוק מאורח חייה הצנוע והשקט. היא והוריה דנים כעת בנוגע לתכניות המשפחתיות: מי יתארח אצל מי בחג הפסח המתקרב. נועה הציעה שכל המשפחה תתארח אצלה. בניגוד לעקרות בית אחרות, היא לא חושבת על העבודה הרבה הכרוכה באירוח, אלא על עובדה אחת, פשוטה ולא מובנת מאליה: צריכים להיות בריאים עד פסח.

איך אפשר לעזור לנועה:

"הקרן להצלת נועה אסתר שוורץ תחי'"
חשבון בנק המזרחי (סמל בנק:20 ) סניף נתניה 452
חשבון מספר: 531570
או להורים: משה וחיה שוורץ ת.ד. 1090 הוד השרון, מיקוד: 45110
לשאלות ופרטים: פקס-03-9317460