היי-טק בשדה הקרב

פיענוח הטילים הסובייטים נגד מטוסים תוך כדי מלחמת יום כיפור, וניטרול טילי הסאגר במלחמת לבנון הם שניים מהישגיה הבולטים של רפא"ל – הרשות לפיתוח אמצעי לחימה. ד"ר זאב בונן, לשעבר מנכ"ל הרשות, מתאר בספר חדש את העשורים הראשונים לפעילותה. על פרויקט הלביא: "קפצנו מעל הפופיק"; על היצוא הביטחוני: "משתמשים בטריקים כדי למזער את דליפת הסודות"; ועל שדה הקרב העתידי: "החימוש המדויק יככב"

עדי גרסיאל , כ' בשבט תשס"ד

גיל (שם בדוי) היה קצת מודאג כשהבוס הישיר שלו קבע אתו פגישה בשתיים אחר הצהריים. הוא קיבל אמנם לאחרונה רמזים שלא מרוצים מעבודתו, אבל הוא ידע שכאשר מפטרים מישהו, בדרך כלל יושב בפגישה גם מנהל האגף, כך שהעניין לא נראה לו חמור מדי. יש לי מניין למנחה בשעה שתיים ורבע, הוא הזכיר לבוס. זה בסדר, ענה הבוס, זו תהיה פגישה קצרה. כשהבוס נכנס לחדרו, בדקה לפני שתיים, ואמר ש"גם מנהל האגף רוצה להצטרף לשיחה", גיל כבר הבין לבד. למניין של שתיים ורבע הוא כבר לא הגיע.

מאז התפוצצות בועת ההייטק בשנת 2001 התהפך הגלגל של עובדי הענף. ממצב בו היו המועמדים למשרה חוקרים את נציג החברה על פרטים כגון איזה מכוניות מקבלים ולאלו מסעדות מקבלים תלושים בצהריים, הם עברו במהירות לקוטב השני: לשכת האבטלה, מיון ארוך וקפדני על כל משרה וירידה דרסטית בשכר ובתנאים הנלווים.

רק המתאימים יישארו

אבי (שם בדוי), מתכנת וותיק, דווקא מוצא צדדים חיוביים במצב: "בסוף שנות התשעים, לפני שהבועה פרחה, נכנסו לתחום המון אנשים שלא היו מתאימים. הם באו כי שמעו על התנאים הטובים, על האופציות, על החבר'ה מכרומטיס... עכשיו השוק חוזר לשפיות, ורק מי שבאמת אוהב לעבוד עשר-אחת-עשרה שעות ביום מול מחשב נשאר. כל היתר פשוט נפלטים. השוק בסך הכל מנקה את עצמו". זמן קצר אחרי שפוטר מחברת סטרט-אפ שנסגרה, קיבל אבי ארבע הצעות עבודה שונות, מה שמוכיח בעיניו את הטענות שלו: מי שטוב ומתאים ימצא עבודה.

אלא שהדברים לא כל כך פשוטים. רבים וטובים מוצאים את עצמם יושבים כמה חודשים בבית עד שהם חוזרים למעגל המועסקים, בתנאים גרועים יותר, ולעתים תוך ירידה בתפקיד. נעמה (שם בדוי) למשל, ניהלה מחלקה של כעשרים מתכנתים בחברה גדולה, עברה לסטרט-אפ בתקופת הבועה ופוטרה בגלל צמצומים. לאחר שישבה בבית ארבעה חודשים, הצליחה למצוא לבסוף תפקיד בו היא מנהלת חמישה עובדים בלבד. "בהתחלה", היא אומרת, "כשאתה רק יוצא ממעגל התעסוקה, אתה עדיין בטוח בעצמך ומסרב להתפשר. ההכרה מגיעה עם הזמן. אחרי כמה חודשים בבית אתה מתחיל להפנים את חומרת המצב ומוכן מבחינה מנטלית להוריד דרישות".

תוצר לוואי של המצב הקשה בתחום הוא היחס לעובדים. פעם העובדים היו הנכס בהא הידיעה של החברה. השקיעו בהם בקורסים, בפינוקים. היום העובדים הם בסך הכל עוד משאב של החברה, כמו כיסאות, שולחנות וקלסרים. כל אחד יודע שההנהלה יכולה להחליף אותו במישהו זול יותר ולא טוב פחות, ולכן משתדל לא לתת להם שום תירוץ לעשות את זה. המעסיק של היום, אומר מתכנת ותיק, מחפש 'סוסי עבודה': אנשים שיתנו לו תפוקה. כל עוד אתה סוחב טוב, הוא יחזיק אותך. אבל כשקצת תתעייף, הוא לא יהסס להחליף אותך בסוס צעיר, שימשוך את העגלה מהר יותר. עובד בחברה גדולה מספר שמנהל הפרויקט שלו כינס את כל שבעים העובדים והסביר להם שלמרות שכרגע הם ממשיכים כרגיל, הוא רוצה להיערך לקראת קיצוץ אפשרי ולחסוך מכולם את אי-הודאות והמתח בזמן שמכינים את רשימות המפוטרים. כל עובד, הסביר, יקבל מספר מאחד עד שבעים, שמציין את החשיבות שלו לפרויקט. כך, כשיצטרכו לפטר עשרה עובדים, למשל, ידעו כל אלה שקיבלו מספרים מעל שישים שעליהם לחפש מקום עבודה אחר...

העובדים לא מאורגנים

עובדי ההייטק, שעבדו כמעט כולם בחוזים אישיים, מתחילים פתאום להעריך את היציבות היחסית של החוזים הקיבוציים, הקביעות, ואפילו את מוסד ועד העובדים, אלא שגם אלה איבדו מכוחם בשנים האחרונות.

ההייטק הוא הסמן הימני של מערכת יחסי העבודה בארץ, והשפעתו מחלחלת ליתר המגזרים. אם בנק הפועלים יכול לפטר קרוב לאלף איש בלי שתושבת המערכת הבנקאית כולה, ברור שמשהו בסיסי השתנה במארג יחסי העבודה בארץ, ובזמן קצר יחסית. הדור שהתבגר עם קום המדינה עבד בדרך כלל במקום קבוע ומסודר, כמו: אגד, משרד החינוך, התעשייה האווירית וכד', ועזב אותו רק עם בוא הפנסיה. מי שעבר כמה מקומות עבודה נחשב על בזמנו כאדם לא רציני. כיום נראה כי העובדים הולכים ומפנימים את יחסו הפונקציונלי של מקום העבודה אליהם, ומשיבים לו באותו מטבע: הנאמנות לארגון נעלמת. עובדים מוכנים לעבור למתחרים בתמורה לשיפור תנאים.

"בשנים האחרונות אנו רואים תפנית משמעותית ביחסי העבודה במשק", מסכים ד"ר עוזר כרמי, יו"ר האגודה הישראלית לחקר יחסי עבודה ומרצה בקריה האקדמית. "אם עד לפני מספר שנים היו רוב העובדים במשק חתומים על הסכמי שכר קיבוציים, שהבטיחו להם קביעות ותנאים סוציאליים, הרי כיום רוב העובדים בשוק הפרטי מועסקים בחוזים אישיים. מגזר ההייטק, מעצם טבעו הדינמי, היה מאופיין תמיד בחוזים אישיים, פרט לחריגים מעטים, כגון תדיראן. חוזה אישי, למרות שמו המפתה, הוא בסופו של דבר הסכם שמשמעותו המעשית היא חוסר קביעות".

מה הסיבות למעבר המהיר הזה?

"החוזים האישיים מקנים למעסיקים 'גמישות ניהולית', כלומר יכולת להתאים את המפעל לצרכי השוק במהירות. חוזה אישי מאפשר לא רק פיטורים, אלא גם ניוד עובדים (בין סניף לסניף) או שינוי תחום העיסוק שלהם, מבלי שהם יוכלו להערים קשיים. המעבר, שהוא אינטרס של המעסיקים, התאפשר בעיקר בגלל האבטלה הגבוהה, ריבוי העובדים הזרים וחברות כוח האדם. כתוצאה משלושת הגורמים האלה לא היתה לעובדים ברירה אלא להסכים לעבוד לפי התנאים שקבעו המעסיקים, אחרת יש מי שיחליף אותם. צריך להדגיש שהמעסיקים לא עושים זאת מרוע לב, גם הם מתמודדים עם תחרות הולכת וגוברת. מפעלי הייצור, למשל, צריכים להתמודד מול העבודה הזולה הסינית. הרי כיום כמעט כל דבר שתקנה, חוץ אולי מתפילין ומזוזות, מיוצר בסין, בגלל החיסכון בעלויות. לכן, הגמישות הניהולית הכרחית, על מנת שהמפעל יוכל לשרוד בתחרות הקשה".

האם יש עכשיו סיכוי להתארגנות עובדים?

"אני לא רואה אפשרות מעשית להתארגנות של עובדים, במשק בכלל ובהייטק בפרט. הניסיון העולמי מלמד שדווקא בתקופות של שפל, בהן העובדים חלשים יותר, קשה להם יותר להתאגד, כיוון שכל אחד דואג לפרנסתו האישית וחושש להתעמת עם ההנהלה. הכוח נמצא בימים כאלה אצל המעסיקים. אפילו הסקטור הציבורי בארץ, שנחשב לחזק ולמאורגן ביותר במשק, נאבק עכשיו בגזירות של קיצוצי שכר ופיטורים".

אתה מצייר תמונה עגומה. מה יכולים העובדים לעשות על מנת להבטיח את פרנסתם?
"הדבר היחיד שעובד יכול לעשות הוא לשפר את המיומנות והמקצועיות שלו. לנסות לנווט את הקריירה שלו כך שהוא יתפתח מקצועית. אפשר לומר שהיום הכוח של העובד נמצא לא בחוזה שלו אלא ברזומה שלו. אם הוא יהיה חשוב מספיק למעסיק, אם הוא יתרום להצלחת החברה, סיכויו לשמור על מקום עבודתו יעלו".

מדינה קפיטליסטית

"האבטלה משמשת את המעסיקים בתור שוט מעל ראשי העובדים", קובעת תמי מולד-חיו מעמותת 'מחויבות לשלום ולצדק חברתי'. במחלקת כוח אדם של כל ארגון יש מאות קורות חיים של אנשים שיוכלו להחליף את העובדים הקיימים בשכר נמוך יותר, והמעביד מנצל זאת. למשל, במקומות שונים מבטלים את התשלום על שעות נוספות ועוברים לתשלום גלובלי, מה שמקטין מיד את השכר. באחרים מפטרים חלק מהעובדים גם כשאין צורך אמיתי, ומשאירים את עומס העבודה על מספר קטן יותר של עובדים. ברוב המקרים, איש איננו מעז להתלונן".

עד כמה את רואה בישראל מדינת רווחה?

"אין ספק שישראל היא כיום מדינה קפיטליסטית מובהקת. מה שמדהים הוא המהירות הגדולה בה הפכנו מחברה בעלת סולידריות, המקדשת את העבודה כערך, לחברה שבה הכל מופרט והרווח הוא הדבר היחיד החשוב. ההייטק הוא הדוגמא הטובה ביותר. לפני ארבע שנים, בשיא הבועה, פנינו לאנשי הייטק והצענו להם להתארגן. איש מהם לא הסכים, כי אז הם יכלו לקבל מכונית יותר מפוארת ומשכורות גבוהות יותר בחוזה אישי".

"אחרי שהכל התנפץ, היו עובדים שהגיעו בבוקר למקום העבודה וגילו שהוא נסגר בלילה: הציוד פונה, המחשבים נעלמו והאולם פשוט התרוקן. במצב כזה, אין להם אפילו ממי לדרוש פיצויים. עכשיו הם צריכים להילחם על זכויותיהם לבד, וזו מלחמה הרבה יותר קשה כשאין מאחוריהם איגוד מקצועי. כעת, כשזה כבר מאוחר מדי, הם מגלים את הצדדים האפלים של החוזה האישי".

תכל'ס, מה היית מציעה לאותו בעל חברה קטנה שמעסיק עשרה אנשים ומפסיד כסף בגלל המצב?
"לחשוב קודם איפה מקצצים, מה מייעלים. לא לרוץ ישר ולהכין רשימות מפוטרים. אפשר לכנס את העובדים, להסביר להם את חומרת המצב ולשמוע את ההצעות שלהם. תתפלא, העובדים יהיו מוכנים לוותר לפעמים על חלק מהשכר, על הטבות שונות, ובלבד שישמרו על מקום העבודה. לפעמים הם ייתנו לך רעיונות לחיסכון שלא חשבת עליהם בכלל. צריך לזכור שזה גם האינטרס שלהם שהעסק יצליח".

אמנים למקום העבודה

לאחרונה פורסם מחקר שהנאמנות של העובדים בישראל למקום עבודתם היא בין הגבוהות בעולם...
"זה נשמע לכאורה מוזר, אבל אותי זה לא הפתיע. הרי מקום העבודה משמש לא רק לפרנסה אלא גם לחברה, קידום, מפגש עם בני המין השני (הרבה זוגות מכירים במקום העבודה), ובעצם את רוב שעות הערות שלנו אנו מבלים בעבודה, כך שטבעי שנרגיש שהיא הבית השני שלנו".
איך פותרים את בעיית האבטלה במישור הלאומי?

"צריך להתחיל משינוי הגישה. לדוגמא, בכל העולם קוראים להם 'מחפשי עבודה', רק אצלנו הם 'מובטלים', כלומר משורש ב.ט.ל, אנשים שמתבטלים. בעניין זה גם התקשורת משתפת פעולה כשהיא מציגה את המובטלים כאנשים עצלנים שמעדיפים לקבל כסף מהמדינה במקום לדאוג לעצמם. עלינו לנסות לייצר יותר סולידריות חברתית, למשל, על ידי קמפיין 'קנה כחול לבן'".

"תתפלא, אבל אנשים רבים יהיו מוכנים לשלם קצת יותר עבור מוצרים שונים כשהם יודעים שבכך הם מחזיקים מקומות עבודה בארץ. גם קיצוץ שכר הבכירים הוא דבר דרוש, ולא רק בגלל המשכורות הגבוהות שחלקם מקבלים אלא כדוגמא אישית. נכון, אלה לא צעדים שיפתרו את הבעיות, אבל האווירה והמומנטום שייווצרו חשובים בפני עצמם".

"מעבר לכך אני נגד קיצוץ בתקציב. הרי בשנתיים האחרונות עשינו זאת מדי חצי שנה, וזה לא פתר את הבעיה, אלא רק החריף אותה ודחף אותנו למיתון יותר עמוק. עדיף שנשקיע בתשתיות. ואני לא מתכוונת רק לכבישים, שמשרתים רק את מי שיש לו רכב, אלא גם למסילות ברזל שמקרבות את הפריפריה למרכז. חייבים גם להשקיע בתשתית האנושית. לדוגמא, למה שלא נכשיר אנשי הייטק מובטלים לתחום החינוך, וכך נקטין את מספר התלמידים בכל כיתה? צריך גם להקטין את מספר העובדים הזרים. כשאני מבקרת במשכן הכנסת אני רואה שאפילו שם, בלב הפרלמנט הישראלי, יש עובדים זרים! אי אפשר גם להתעלם מהנושא הביטחוני: פתרון הסכסוך עם הפלשתינאים ישפר מידית את מצב המשק.

מניפולציות לביות עובדים

בספרו 'מהנדסים תרבות – שליטה ומסירות בחברות הייטק', מתאר ד"ר גדעון קונדה מאוניברסיטת תל-אביב את השיטות בהן נקטו חברות ההייטק בימים הטובים על מנת להגביר את המוטיבציה של עובדיהם ולמנוע מהם 'לערוק' לחברות מתחרות. התנאים המשופרים, שחברות ההייטק הרעיפו על העובדים, טוען קונדה בספרו, נועדו לא רק לשמור על הנאמנות שלהם לחברה, אלא ליצור הזדהות של ממש בין העובד לחברה. עובד כזה, שהחברה מספקת לו מחשב נייד כדי שיוכל לעבוד מהבית, או עובדת שילדיה נמצאים במעון מסובסד במתחם החברה, מאבדים כתוצאה מכך את ההבחנה בין החיים הפרטיים שלהם לבין העבודה. החברה היא שדואגת לכל מחסורם. היו אפילו חברות שדאגו לשירותי כביסה, שליחויות וסידורים עבור העובדים. כל זה גורם, בשורה התחתונה, לכך שהעובדים משקיעים יותר זמן ומאמץ בעבודתם מרצונם החופשי. באמצעות שיטות אלה הצליחו חברות ההייטק להפוך את העבודה לחלק העיקרי ולעתים היחיד בחיי עובדיהם. ד"ר קונדה, שלצורך המחקר שלו שהה כשנה במפעל הייטק בארה"ב, מציין סיבה נוספת לפינוקים שהורעפו על העובדים. טיולי הגיבוש, המסאז'ים ומתנות יום הולדת נועדו, בין היתר, ליצור תחושת חמימות וביתיות. החברה הופכת ממקום עבודה למעין קהילה המורכבת מהעובדים. בכך מסופקים גם הצרכים החברתיים שלהם. כשכל החברים שלך הם בעצם עמיתיך לעבודה, תשמח להישאר יותר שעות עם 'החבר'ה', ולמעשה לא תבחין במניפולציה המתוחכמת כשתאכל את הפיצה שהזמנת (על חשבון החברה) באחת-עשרה בלילה. תחושת המשפחתיות החמימה הזו מהווה גם תחליף לחוסר הקביעות שבחוזה האישי.

גיל לא צופה שהימים היפים של עובדי ההייטק ישובו במהרה. אבל, הוא מזהיר, לעובדים יש זכרון ארוך, ומעסיק שיתייחס אליהם בצורה נצלנית יאבד את הנאמנות שלהם. ברגע שהשוק יתחיל להתאושש הם יברחו ממנו בלי שום סנטימנטים, בדיוק כפי שהוא נהג בהם. אולי גם זה סוג של נחמה.

"אין עבודה המבזה את בעליה"

הרב שלמה אבינר אינו סבור שהחברה הישראלית הפכה לקפיטליסטית ודורסנית מדי. להיפך, לדעתו ישראל היא מדינת רווחה מובהקת: "המדינה משלמת כספי העברה למגזרים רבים במשק שאינם יצרניים: אנשים שמתפרנסים מקצבאות ילדים, כאלה שתורתם אומנותם, אנשים שמוגבלים מסיבות שונות ועוד. כשמשווים את אחוז התשלומים הללו לסך כל התקציב, מתברר שאנחנו במקום גבוה אפילו יחסית למדינות רווחה מובהקות כמו נורבגיה. נטל התשלומים הסוציאליים, שחלקם כמובן מוצדק, הוא גם אחת מהסיבות למשבר הכלכלי, יחד עם קריסת ההייטק והמצב הבטחוני".

מה דעת ההלכה בנושא פיטורי עובדים?

"מובן שזהו דבר כואב, אבל צריך לזכור שגם המעסיק נמצא במצב קשה. הוא מנהל עסק ולא גמ"ח. אם יתעקש להשאיר את כל העובדים אצלו בזמן שהעסק צובר חובות, סופו שיפשוט רגל ואז כל העובדים ממילא ילכו הביתה. אנשים פונים אלי בשאלות רבות בנושא, ואני משיב להם שאם אין בררה צריך לפטר. אם מישהו רוצה בכל זאת להשאיר עובד שאין הצדקה כלכלית להעסקתו, זה כבר נחשב צדקה, ותבוא עליו הברכה. אך מצד הדין אין מניעה לפטר".

מה צריך להיות טיב היחסים בין המעסיק לעובדיו?

"בסופו של דבר מדובר על הדדיות. כמו שעובד הנמצא בתפקיד מפתח יכול לעזוב אם קיבל הצעה טובה יותר ולפגוע בחברה, כך יכול המעסיק למצוא מישהו טוב יותר בשכר נמוך יותר. כל עוד ההדדיות נשמרת, אין כאן בעיה מוסרית".

הרב מדגיש שאנשים צריכים כיום לעבוד בכל עבודה שתוצע להם; אין עבודה המבזה את בעליה. "במסכת בבא בתרא מובא בשם רבא שצריך אדם לעבוד עבודה זרה ולא להזדקק לבריות. שואלת הגמרא, האם מדובר בעבודה זרה ממש? והתשובה היא כמובן שלא, אלא מדובר על עבודה שזרה לו, כלומר עבודה שהאדם אינו אוהב, שאינה לפי כבודו, ובכל זאת עליו לעשותה. אין ביזיון בלנקות את הרחוב. לקבל כסף סתם, זה ביזיון. וכבר אמרו חז"ל 'פשוט נבלה בשוק ואל תזדקק לבריות'".

ובכל זאת, איך נתמודד עם בעיית האבטלה והעוני?

צריך לצמצם את מספר העובדים הזרים, וזה כבר ייצור הרבה מקומות עבודה. מעבר לכך, הפתרון צריך להתבסס גם על הקהילה ולא רק על המדינה, שכבר היום נותנת מעבר למה שמקובל בעולם.