חסידים מספרים - אין להם דרך

הרב אריה הנדלר , כ' בשבט תשס"ד

חסידים מספרים כי ר' מנחם מנדל מרימנוב היה רגיל להתאונן על כך שכל זמן שלא היו כבישים, היו הבריות מוכרחים להפסיק בלילה את נסיעתם. וכשהיו יושבים באכסניה היו אומרים במנוחה תהילים ופותחים ספר וסחים שיחת רעים איש עם חברו. עכשיו נוסעים בכביש יומם ולילה ואין עוד לאדם מנוחה.

***
את צערו של ר' מנחם מנדל מרימנוב על ריבוי הכבישים אפשר להבין במספר רבדים. הדרך הפשוטה היא קבילתם הידועה של זקנים על דופק החיים הצעיר ההולך ומתחדש בעולם, והוא שמכניס את כל העולם כולו למעין קדחת של עשייה שאינה מותירה לאדם זמן לחשוב ולהתרכז בעצמו. קשה להם לקבל את המרוצה הגדולה שתופסת את הדור המתחדש ורוצים הם במנוחת הנפש של העולם הישן.

אולם נראה כי יש להתייחס לדבריו של ר' מנדלי ברבדים נוספים. ראשית, מתלונן הוא על הפקעת מנוחת הלילה. בשל הקשיים הטכניים של תנועה בלילה גילה האדם את סגולותיו המיוחדות של הלילה. חז"ל כבר אפיינו את הלילה כזמן ההתמקדות של האדם בעשייה רוחנית מקודשת. "לא איברא לילה אלא לגירסא". ר' נחמן מברסלב אומר שללילה תכונה מיוחדת, משום שאז מפקיד האדם את נשמתו בידי הבורא ומקבל אותה למחרת כשהיא זכה, נקיה ורעננה. משום כך - אמר ר' נחמן - מיוחד הוא הלילה לעיסוק של האדם בעצמו, לשימת לב לכוחות הרוח הפועלים בקרבו.

לדברי ר' מנדלי, בעבר היו הבריות אומרים תהילים, פותחים ספר או סחים שיחת רעים. כל אלו הן פעולות המסייעות לאדם להקשיב – לעצמו ולזולתו. מנוחת הגוף מביאה לידי מנוחת הנפש והאדם מצליח להתחבר אל עצמו, להבין את המתחולל בנפשו, ואף להביא מזור לכאבי נפשו. אולם עתה, כשנסללו הכבישים, הפכו הלילות להיות כימים. השקט המאפיין את הלילה הופר. האדם מיטלטל ממקום למקום ואינו מוצא מנוח בנפשו. וכך הולכת ההקשבה הפנימית ונעלמת ממנו.

אין להתעלם מכך, שטרונייתו של ר' מנחם מנדל היתה על הכבישים. הכבישים מסמלים את הדרך. הדרך היא המכשיר אל המטרה. אדם אינו משתמש בדרך כדבר שיש בו תועלת בפני עצמו, אלא כדבר העשוי להביא אותו אל המטרה שאליה הוא משתוקק להגיע. לסלילת הכבישים יש השפעה עצומה על תפיסת העולם של בני האדם. העולם התמלא בתכליתיות, במבט הרואה רק את המטרה. הכבישים מקצרים את משך זמן הנסיעה ממקום למקום וכך הופך היעד לדבר המרכזי בחייהם של בני האדם. שוכחים הם שגם הדרך היא בעלת משמעות, שלפעמים יש גם מה לתקן בדרך ולא רק בהגעה אל התכלית.

הדברים מתקשרים ליחס החסידות אל הנסיעה בדרכים בכלל. חסידים הרבו לנסוע אל חצרות הצדיקים, ובעצם הנסיעה אל הצדיק היו עוברים חוויה בעלת משמעות. מתלמידי המגיד ממזריטש היה מי שאמר, שכשהוא נוסע למזריטש די לו בנסיעה ובהגעה לתחומה של מזריטש, וכבר אין לו צורך להגיע למזריטש עצמה. מי שיודע את הסוד הגדול של מציאת האלוקות בכל מקום אינו מזלזל בדרך, אין הוא שם את הדגש על ההישג בלבד. יודע הוא שיש משמעות גם לכאן ולעכשיו, גם לדרך המובילה אל התוצאה הסופית.

בעבר היו הנוסעים בדרכים עוצרים במהלך דרכם באכסניה ומתוך כך היו מפיקים את התועלת גם מן הדרך. אולם היום מתמקדים הם במטרה הסופית, וכך אין הם עוצרים במהלך הנסיעה, במהלך חייהם, על מנת להפיק את התועלת ואת ההתוודעות הפנימית מעצם הנסיעה.

כאן מקבל גם הלילה משמעות חדשה. רגילים הם בני האדם התכליתיים של ימינו להסתכל על הלילה כעל מכשיר לקראת היום. האדם ישן בלילה וצובר כוחות על מנת שיוכל להשלים את משימותיו ולהשיג את מטרותיו ביום שלמחרת. בימים עברו הבינו בני האדם כי לא הכל זורם אל התכלית של המחר. גם הלילה – האמצעי – זקוק לתשומת לב, גם הדרך יכולה להעניק לאדם כוחות מצד עצמה. בלילה לא היו רק מכינים את עצמם לקראת היום הבא, אלא היו עוסקים בהתכנסות בתוך עצמם ונהנים מהלילה כלילה. משבאו הכבישים לעולם בטל כוחו של הלילה כלילה, בטלה חשיבותם העצמית של המכשירים, והכל הפך להיות מקושר עם התוצאה הסופית בלבד.