חנה מכפר דרום ניצחה את הטרור

שנתיים לאחר ששותקה במחצית גופה כשגוננה על בתה מיריות מחבלים ילדה חנה ברט את בנה השמיני, עמיחי ישראל. חנה ואליעזר ברט רצו להרחיב את המשפחה, וראו בהריון את התשובה האישית שלהם לפיגוע. הם הותפעו לגלות עד כמה כולם שמחים בשבילם וגאים בהם. כדי שחנה תוכל לנהל את ביתה מכסא הגלגלים שלה הם בנו בית חדש בכפר דרום, ועשו בו הכנות מיוחדות לגידול התינוק. והם מאמינים שאריק שרון, שתמיד עזר לבנות את היישוב, לא יצליח לעקור אתם מביתם.

עפרה לקס , כ' בשבט תשס"ד

מחלקת יולדות בתל השומר. המקום השמח ביותר בבית החולים: פרחים, בלונים, נשים שכרסן עדיין תפוחה ותינוקות קטנטנים.

החדר שמאחורי דלפק האחיות מיועד ליולדת שזקוקה לשמירה מיוחדת. בתוך החדר עריסת יילוד קטנה ושקופה, מיטה, אם ותינוק זעיר מנמנם בשלווה. לידם עומד כיסא גלגלים גדול ומגושם.

חנה ברט (39) מכפר דרום ילדה לפני מספר ימים את בנה השמיני בלידה טבעית ומהירה, למרות הפיגוע, למרות השיתוק. מופתעת מכמות התגובות וההתרגשות של מכרים מקרוב ומרחוק, הסכימה חנה להתראיין ולהיחשף: "אולי מישהו יכול ללמוד מזה, להסיק מזה לחיים שלו. אבל זו חריגה לשעה קלה בלבד", היא מבטיחה.

חנה היא אישה צנועה בהליכותיה ובדבריה. היא אינה מכבירה מילים על הדרך שעשתה מהפציעה ועד חדר הלידה. רק חברים מעידים כי ההתמודדות המדהימה שלה ושל משפחתה השפיעה על אנשי היישוב, חיזקה ועודדה אותם.

השיחה עם חנה נערכת הרחק מצומת גוש קטיף, שבו אירע הפיגוע. אך כשתשתחרר מכאן חנה, היא תיקח את בנה הקטן הביתה, אל חיק שבעת אחיו ואל הבית החדש שאליו נכנסה המשפחה רק לפני חודש וחצי בכפר דרום.

איך יישוב נולד

חנה גדלה בבת ים, ואליעזר בעלה גדל בכפר מימון. לאחר נישואיהם התגוררו בקרית מלאכי, משום שאליעזר למד בישיבת 'אור עציון'. כשהתגבש גרעין 'צופיה', שנועד לצאת להתיישבות, החליטה משפחת ברט הצעירה להצטרף אליו. הם שהו במחנה שליו כשנתיים, עד שהובהר להם כי מסיבות לוגיסטיות ואחרות לא יוכלו להקים שם יישוב.

במקביל אישרה ממשלתו של יצחק רבין איוש של שמונה נקודות יישוב בחבל עזה, וגרעין 'צופיה' עלה לכפר דרום, עם כמה משפחות נוספות. כפר דרום ידע גלגולים רבים. הוא יושב לראשונה לפני מלחמת השחרור, אך ננטש, ומאז חודש ונעזב מספר פעמים. גרעין 'צופיה' עלה על הקרקע לפני 14 שנה, ומאז הוא שם.

אליעזר עובד ב'עלי קטיף', מפעל המגדל ומשווק ירקות ללא תולעים ומספק פרנסה למשפחות רבות בגוש קטיף.

חנה מטפלת בבית ובילדים, ומשקיעה את כל עוצמותיה וכשרונותיה בקן המשפחתי. "הוא איש של חוץ", מספרים החברים, "וחנה היא אישה של בית. כל כבודה בת מלך פנימה – נאמר עליה". אז מה עושה אם לשבעה (ועכשיו שמונה) ילדים, שכל עולמה, כל עצמאותה, כל היכולת ללכת ולהביא, לתפעל בית מסודר ונקי, לבשל ולכבס נגזלים ממנה?

משפחת ברט עברה עם כפר דרום את הרגעים הקשים באינתיפאדה הראשונה, וגם בשלושת השנים האחרונות. היישוב קיבל מכה קשה במיוחד כאשר המרצחים פגעו ב'אוטובוס הילדים', שהסיע מורים ותלמידים לבית הספר בנווה דקלים במרחשוון תשס"א. בפיגוע נהרגו מרים אמיתי וגבי ביטון ונפצעו רבים, ביניהם שלושת ילדי משפחת כהן: ישראל, תהילה ואורית.

להתמודד עם הפחד

הפיגוע המחריד עורר הדים בארץ ובעולם, ואלה הצליחו לעצור את הפיגועים רק לשעה קלה. "הרגשנו שהמצב מתוח", מספרת חנה על הדרך בה השפיעו הדברים. "היישוב ספג הרבה, אבל זה לא שינה את דעתנו. בעצם, זה שינה: האחיזה שלנו במקום נהייתה חזקה יותר".
לא פחדתם?

"כן אבל היה לנו ברור שאנחנו נשארים שם".

והילדים?

"זה לא פשוט. יש ילדים שלוקחים את זה קצת יותר קשה ויש ילדים שפחות. כל אחד לוקח את זה באופן שונה. יש כאלה שבכלל לא מבינים מה הקושי, שברור להם שאנחנו שם וזהו. הם, למשל, לא מבינים את האורחים שמפחדים להגיע".

"הפיגוע שלנו היה אמור לזעזע מאוד את הילדים. באחת השבתות, כשהגעתי הביתה לחופשה מתל השומר, סיפרנו לילדים (אז בני 14.5 ומטה) שאנחנו צריכים לבנות בית חדש, שיתאים לצרכים שלי. שמנו את הדברים על השולחן ושאלנו אותם איפה לבנות. הילדים החליטו פה אחד ובלי שום פקפוק על כפר דרום. המחלוקות ביניהם היו רק באיזה שטח בכפר לבנות".

המשפחה המורחבת גם היא תומכת ועוזרת: "ברוך ה', לא שמענו מהם מעולם ביטויי חולשה, למרות שהיה להם קשה מאוד עם כל מה שכפר דרום עבר. הם מגיעים לכאן אחרי כל פיגוע ומחזקים. הם קשורים למקום לפחות כמונו". לחנה שתי אחיות שמתגוררות ביש"ע. האח היחיד שגר בתוך הקו הירוק מגיע מאז פציעתה לכפר דרום פעם בשבוע, כדי להעביר שיעור ב'תניא'. השבוע, כמה ימים לפני הברית, חגגו ביישוב את סיום לימוד החלק הראשון.

הטרור משתק

י"ב בכסלו תשס"ב, שעת ערב. חנה ואליעזר ברט חוזרים הביתה מכיוון עצמונה-נווה דקלים. אליעזר נוהג, חנה יושבת מאחור כשעל ברכיה הודיה, הבת הקטנה, שטרם מלאו לה שנתיים. באותם רגעים אורב מחבל חמאס חמוש ברובה ורימונים ליהודים שנוסעים על הציר, סמוך לצומת קטיף. אתי פחימה, הי"ד, תושבת נצר חזני ואם לארבעה, נסעה מעט לפני משפחת ברט, ונהרגה מן הירי. חנה ואליעזר לא שמעו את היריות. כשחנה הבחינה במשהו חשוד, כבר היה כבר מאוחר מדי.

"אני זוכרת שראיתי רכב עומד בצד בצורה לא שגרתית, וראיתי מחבל יורה. היריות היו בצד ימין של הרכב ומאחורה, ובעלי המשיך בנסיעה. הרכב ספג המון כדורים, והוא ניסה לצאת כמה שיותר מהר משטח הירי ולהגיע אל החיילים".

חנה גוננה על בתה הודיה בגופה. היא ספגה שני קליעים בגב ומספר רסיסים, ובתה הפעוטה ספגה קליע בכתף. "תוך כדי ירי הרגשתי שנפגעתי, והרגשתי מיד שהרגליים נרדמו לי, אבל לא חשבתי שהילדה נפגעה. היא בכתה, אבל חשבתי שזה מלחץ. כשהגענו למחסום בעלי ביקש שיבדקו אותה, ולא גילו שום דבר. רק בבית, אחותה בת העשר של הודיה גילתה משהו בכתף, ואחד החברים אמר לא לקחת סיכון ולקחת אותה לבית החולים. בבית החולים, בצילום, גילו את הקליע".

הודיה נותחה והתאוששה יחסית מהר. אך עבור כלל המשפחה היווה הפיגוע התחלה של דרך אחרת, חדשה, ארוכה ומפותלת פיזית ומנטלית. במחסום הוציאו החיילים את חנה מהרכב, נתנו לה טיפול ראשוני והעבירו אותה לאמבולנס ממוגן ירי עד כיסופים, ומשם הועברה באמבולנס רגיל ל'סורוקה'. חנה לא איבדה את הכרתה לרגע.

"זה היה מלחיץ. לא ידעתי מה בדיוק הפגיעה, כלומר ידעתי שנפגעתי בגב, ידעתי שלא הרגשתי את הרגליים ועשיתי אחד ועוד אחד. אבל מעבר לזה לא ידעתי אם יש דברים נוספים".

שעתיים אחרי שהגיעו ל'סורוקה' הודיעו הרופאים לחנה ואליעזר שאחד הקליעים חדר לתוך חוליה בעמוד השדרה של חנה, שאין אפשרות להוציא אותו ושחנה תישאר משותקת מן המותניים ומטה. הרופאים גם הסבירו שבפציעה הזאת היו נסים רבים, ושהיא היתה יכולה להסתיים באופן גרוע הרבה יותר, אבל הבשורה הקשה עשתה את שלה. "זו הרגשה קשה מאוד. לא יודעים את כל המשמעויות בהתחלה, אבל לאט לאט קולטים ומבינים את המשמעות של העניין תכל'ס, ליום יום".

אמא מסוג אחר

פציעתה של חנה היכתה את אנשי היישוב בצער. הם שמעו שהיא נפצעה בינוני, וכמי שמודעים מקרוב למינוחים העדינים שמסתירים מאחוריהם מציאות קשה החלו להתפלל. האירוע התרחש שנה וחודש אחרי פיגוע הילדים, ובמובנים מסוימים פתח את הפצעים מחדש.

בתה של חנה למדה בכיתה עם שלוש בנות נוספות בלבד. כיתה קטנה בבית ספר של היישוב שהוקם בעקבות הפיגוע באוטובוס הילדים, שביקש לחסוך את הסיכון שבנסיעה היומיומית ליישוב אחר. מתוך ארבע תלמידות, אחת היא יתומה מאב שנרצח בפיגוע, אמה של תלמידה אחרת פצועה גם היא, התלמידה השלישית מגיעה מבית שספג פגיעות ישירות מפצצות מרגמה, והרביעית, כאמור, היא בתה של חנה.

למרות האמור, המחנכת, שנפצעה בעצמה שנה קודם, לא אמרה נואש. היא אזרה עוז, ויום לאחר הפיגוע התייצבה ליד מיטתה של חנה בבית החולים. מספרת חנה: "היא אמרה לי: 'נשארה להם אמא. היא יכולה לדבר, היא יכולה לחבק, היא יכולה להקשיב, וזה מה שהכי חשוב. אנחנו שגרים ביישוב מכירים כל מיני מציאויות, אנחנו יודעים שזה לא ברור שנשארים בחיים'.

"הדברים שלה חדרו עמוק מאוד. לא פעם אני חושבת על זה, וזה נכון. לאט לאט עושים סוויץ' במוח ואומרים שמה שחשוב זה להשקיע בדברים החשובים יותר. אז אם עכשיו, טכנית, אני לא יכולה לשטוף כלים, לכבס, לקפל, לבשל וכל הדברים הטכניים בבית של גידול הילדים, מכניסים לראש שזה שטויות, שהכי חשוב זה להישאר אמא בדברים המהותיים והחשובים, ולנצל את הכוח והזמן שיש כדי לחבק ולהקשיב".

בתום פרק אשפוז קצר יחסית עברה חנה לשיקום במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, שם שהתה ארבעה חודשים. עשרה ימים אחרי הפציעה כתבו חנה ואליעזר מכתב לאנשי היישוב. הם ביקשו שלא ירחמו עליהם: "נכון, נפגענו. אבל רציתי שאנשים ימשיכו להתייחס אלינו כרגיל. אני יודעת את כל החששות של אנשים שלא יודעים מה להגיד, ועושים את עצמם כאילו הם לא רואים, העיקר לא לבוא במגע. היה לנו חשוב להסביר שאנחנו רוצים לתפקד עד כמה שאפשר כמו משפחה נורמלית, ולגדל את הילדים שלנו, עד כמה שאפשר, בנתונים הקיימים".

חלק מהנוף ביישוב

בחודש הראשון ליווה אליעזר את חנה במהלך האשפוז. "היה לנו חשוב מאוד להיות ביחד. התמיכה הזאת היתה חשובה. לעבודה הוא בכלל לא הגיע. אחרי החודש הראשון הוא חזר לעבודה לאט לאט, וגם אז במינון נמוך. אחרי ששוחררתי קצת יותר, אבל מובן שגם היום הוא לא עובד באותה אינטנסיביות שבה הוא עבד קודם".

פציעה כזו מאוד משנה את המערכת בין בני זוג.

"נכון. ברוך ה', תודה לאל זכינו במשפחה שבה המערכת נקשרה טוב יותר תודות לתמיכה ולחיזוק. זה מתחיל בבעלי וממשיך בהורים ובילדים וביישוב, וזה באמת הדבר הכי חשוב".

בתום תקופת השיקום הארוכה הגיע חנה הביתה, למקום שהיה מבצרה ושאותו ניהלה ביד רמה, אך הפעם הדברים היו שונים בתכלית: "זה משגע, התלות הזאת. שמישהו יביא לי את הסוכר, שייקח את הדברים לשם, סתם לסדר את השיש או לשטוף כמה כלים שיש בכיור. אלה דברים שעד שלא מרגישים אותם קשה להבין אותם. חוסר היכולת לשרת את עצמי היא תחושה קשה. זה כלום להזיז את החפץ הזה, אבל אני לא יכולה לעשות זאת. אני גם אחת שאוהבת סדר וניקיון, ואי אפשר לדרוש את זה מאחרים. אז זה הרבה עבודה עצמית, לעצום את העיניים, לא להעיר, ושוב, להסתכל על הדברים החשובים".

שובה של חנה ליישוב רתוקה לכיסא גלגלים העציב את המבוגרים והפליא את הילדים. המבוגרים היו רגילים לראות אותה רצה ממקום למקום, ואילו הילדים לא הבינו מדוע לא קוטעים את רגליה, מחברים להן פרוטזות ומאפשרים לה ללכת, כמו שעשו לילדי משפחת כהן. במשך הזמן הפכו הרגשות המעורבים למעיין נובע של עוצמה. חנה נוהגת, היא נוסעת למכולת בכיסא גלגלים, היא מגיעה לאסיפות הורים, היא שוב מתפקדת.

"קשה אולי לומר את זה", מספרת חברה, "אבל כשרואים את חנה ואת הילדים של כהן, הילדים שלנו מבינים שרגליים זה כלי שמשרת אותך, אבל אם הוא איננו מתמודדים בלעדיו. הילדים רואים איך שחנה ממשיכה לתפקד ואיך שהילדים של כהן רוכבים על אופניים ומשחקים כדורגל, ומפנימים את זה. מבינים שלוקחים כוחות וממשיכים הלאה".

בית חדש, ילד נוסף

לפני חודש וחצי, כשנתיים לאחר הפיגוע, נכנסה משפחת ברט לביתה החדש בכפר דרום. הבית תוכנן במיוחד עבור חנה, ואמור לאפשר לה לנהל אותו באופן עצמאי ככל האפשר. החדרים מרווחים, הפתחים גדולים ויש לה נגישות לארונות, לכביסה, לכל המשימות היומיומיות.

בחנוכת הבית, שנערכה בחנוכה, היתה תחושה של ניצחון. ניצחון על האויבים שניסו לדכא את הרוח אך לא הצליחו, ניצחון על המחבלים שניסו לגזול את עצמאותה של חנה אך לא עלה בידם. משפחת ברט ערכה באותה הזדמנות גם סעודת שבע ברכות לזוג טרי. אבי החתן סייע רבות למשפחה בפרט ולבני היישוב בכלל.

האורחים הרבים שהגיעו לכפר דרום, שלחלקם היתה זו הפעם הראשונה במקום, נדהמו מעוצמת האווירה. מספר אחד האורחים: "אבי הכלה, שהגיע מבני ברק, אמר לי שתמיד מדברים על אמונה, אבל זו הפעם הראשונה שהוא ראה אמונה בעיניו ממש. הוא אמר לי שהוא היה בהלם לראות אנשים שנושאים על כתפיהם כזה משא מאמינים כל-כך בה' ושמחים כל-כך".

הריונות ולידות נחשבים נסים, אולם יש בהם גם פו שגרתי שמטשטש את עוצמת הפלא. מהבחינה הזאת הריונה של חנה היה אחר. בעלי הנס וגם הסובבים הכירו בו ושמחו בו.

איך הילדים הגיבו כשנודע להם על ההריון?

"הם שמחו מאוד, התרגשו מאוד, אין מילים. אחת הבנות אמרה יום למחרת, אחרי שהיא נרגעה מהבשורה: 'איך אני שמחה, כל-כך רציתי תינוק, אבל לא ידעתי אם אפשר'".

משפחת ברט לא שיערה שבשורת ההריון תכה גלים ותגרום לכל-כך הרבה הדים, אבל דבר ההריון התפשט במהירות וגרם אושר לכל השומעים. "חשנו שזה ההריון של כולנו", אומר אחד מהם. "מעבר לאושר, זו תחושה של גאווה יישובית כלפי האויבים, שהם לא ישברו אותנו", אומרת חברה אחרת.

אדם נוסף שמדבר בהתפעלות על ההריון של חנה ושמח לדבר עליו, "כי זה חשוב מאוד ויכול לחזק אנשים אחרים" הוא ד"ר מרדכי דוליצקי, ראש המרפאות להריון בסיכון גבוה והיחידה לניטור עוברי בשיבא. "היא פצועת אינתיפאדה, שאמרה: 'אני ממשיכה הלאה ומנצחת בגדול'. כל ההריון היה לה זוהר בעיניים, והחיוך לא מש משפתיה. אני חושב שהיא עצמה חשה הארה, למרות שהיא היתה צריכה לבוא לכאן כל שבועיים למעקב. אני פוגש הרבה מקרים, אבל כאן היתה לי תחושה מיוחדת כשעקבתי אחריה. במידה מסוימת אני מצדיע לה".

לידה בלי עצב

ד"ר דוליצקי מסביר שהסיכון בהריונה של חנה נבע מנטייה לקרישיות יתר שיש לכל אישה בהריון, שמתגברת כאשר אדם אינו מסוגל לעמוד וללכת, ולכן חנה היתה צריכה לקבל טיפול נוגד קרישה בבית החולים מדי שבועיים.

חנה מדלגת על ימי ההריון כאילו היו ימים אחדים. היא אינה מחשיבה את הקשיים ואת הנסיעות הארוכות לבית החולים. את החששות מפני הקשיים הצפויים בגידול הבן החדש ניתבו חנה ואליעזר לעבר הכנות והתאמות פונקציונליות לצרכים החדשים הצפויים.

"התכוננו הרבה, כדי שאני אוכל לגדל אותו כמה שיותר באופן עצמאי. עשינו שינויים במיטה, הזמנו עריסה מסוימת, שתהיה בגובה מתאים שאני לא אצטרך להרים אותו, חשבנו על כל מיני דברים. סל קל שיהיה מחובר לכיסא גלגלים, שאני אוכל להסתובב איתו בבית וגם קצת ביישוב, שאוכל לתפקד עד כמה שאפשר בצורה נורמלית".

כשהתקרב מועד הלידה הוחלט שחנה תאושפז למעקב בבית החולים, בגלל החשש שלא תרגיש את הצירים במלוא עוצמתם ולא תדע שהלידה מתקרבת. חשש נוסף היה שהלידה תתרחש במהירות, ועלולה לקרות בדרכים ולא תחת עיניהם הפקוחה של הרופאים שטיפלו בה לאורך כל הדרך. היא שהתה בבית חולים שבועיים וחצי.

הצוות הרפואי יזם את הלידה, שנמשכה בצורה טבעית, ללא צורך בניתוח. שעה ועשר דקות לאחר שהובהלה חנה לחדר הלידה נולד התינוק.

"חוויתי את הלידה אחרת, ללא כאב. זו הפעם הראשונה שהתנסיתי בתחושה של אפידורל. מצחיק, תמיד פחדתי מזריקה בגב, על כל המשמעויות שלה, וברוך ה' הלידות עברו במהירות ובקלות. בלידה הזאת, בניגוד ללידות הקודמות, בעלי היה איתי. הוא דאג מאוד ורצה לראות שלא צריך משהו מיוחד. בפעמים הקודמות, בדרך-כלל, הוא היה לוקח אותי ללדת, מספיק לרשום אותי בקבלה ואז היה בא לקבל תינוק. השותפות כאן היא שונה, הוא גם היה שותף מאוד אינטנסיבי בכל ההריון הזה".

איך הרגשת כששמו עלייך את התינוק?

"התרגשות גדולה, כמה שמחכים ומחכים כשזה קורה וכשרואים אותו, זה אחרת".
התינוק הזה נושא עמו שליחות?

" אנחנו מצפים ממנו, בהחלט. הוא נושא עמו כוחות ותעצומות לעם ישראל".

לחדר נכנסת אחות, מאושרת מכך שחנה ילדה, שואלת לשלומה ומסבירה שצריך להחזיר אותו לחדר תינוקות. אני מרימה את התינוק הזעיר והחמוד מחיק אמו, משכיבה אותו בעריסה ועוטפת אותו היטב.
ביניים: לא תהיה ימית שנייה

בין אנשי כפר דרום וראש הממשלה אריאל שרון נרקם יחס מיוחד. "הוא מכיר כל מטר בכפר דרום", מספר אליעזר ברט. "הוא מכיר כל שלב בהתפתחות היישוב, ועזר לנו בכל תפקיד שהוא מילא. כשהוא היה שר המסחר והתעשייה הוא בנה כאן מפעלים, כשהיה שר השיכון הוא בנה כאן בתים, וכשהיה שר התשתיות העביר מים וחשמל לחממות. כשאתה מדבר איתו, נדמה לך שאתה עומד מול מישהו ממזכירות היישוב. הוא מעביר לך שדר של מתיישב, כמו זמביש או כצ'לה, לא כמו פוליטיקאי".

הפעם האחרונה שבה התראו אנשי כפר דרום עם אריאל שרון היתה לפני שנה וחצי, אז נפגשו עם ראש הממשלה פצועי הפיגועים מן היישוב. הוא חיבק וטפח על השכם ושיבח אותם על עמידתם.
דבריו של שרון על הפינוי הצפוי נחתו כסטירה מצלצלת על לחיים של אנשי כפר דרום, אולם חנה ואליעזר אינם מאמינים שהמקום יפונה, למרות הרקורד המפוקפק של שרון בימית: "אנחנו לא בוטחים בנדיבים אלא בקדוש-ברוך-הוא, שמסירות נפש לא שבה ריקם. המציאות כאן שונה מימית, גם מבחינה רוחנית וגם מבחינת מסירות הנפש. אנשי גוש קטיף תרמו דמים רבים לאדמה הזאת", אומר אליעזר, ומוסיף:

"אנחנו 17 שנה בגוש קטיף, וכל הזמן מאיימים שיפנו אותנו. לפני 11 שנה נטענו עצים בגינת הבית. עבר שם מילואימניק ושאל אותי: 'מה אתה משוגע? חתמו באוסלו, עוד מעט יפנו אתכם'. מאז עבר זמן, ורק גדלנו והתפתחנו. לפני 3 שנים היינו 30 משפחות ועכשיו אנחנו 60, ועוד 10 רוצות להגיע אך אין מקום לשכן אותן".

"אני מקווה", מוסיפה חנה, "שבעזרת ה' נמשיך להיות שם לעד, והיישוב יגדל ויפרח. הילדים מדברים על לגור בו אחרי שיינשאו, ואני לא מאמינה שיש אפשרות אחרת".

התינוק הזה הוא התשובה שלכם לפיגוע?

"אנחנו הרגשנו שכל העניין הוא אישי, משפחתי", משיבה חנה. "הופתענו מאוד שעצם ההריון עשה המון הדים. חשבתי שזו תשובה לפיגוע כי זאת התשובה שלנו. אבל עכשיו אחרי הלידה רואים אנשים עם דמעות בעיניים וזה מפתיע מאוד".

ד"ר דוליצקי מוסיף: "הייתי רוצה שנשים יידעו שפציעות גוף הן לא פציעות נפש, ונפש חזקה מנצחת. חנה ואליעזר רצו ילד נוסף, והמחבל לא הצליח לשבש להם את התכניות".
ofralax@walla.co.il