בשבע 81: הוי ארצי

חגי סגל , כ"ז בשבט תשס"ד

לידיעת היועץ החדש

החלטת ועדת הכספים של הכנסת לתקצב מאתיים ומשהו משכנתאות ביישובי יו"ש סיפקה לתקשורת הישראלית את העילה לפרץ המשטמה השבועי כלפי המתנחלים. כותרות זדוניות, מטעות ומסיתות הודפסו בשקיקה, כמו "אין כסף ללחם, יש להתנחלויות" (ידיעות אחרונות) או "כסף לשטחים במקום לזוגות צעירים" (YNET) . כשאותה ועדה החליטה לפני שלושה חודשים לגייס 18 מיליון ש"ח לשיפוצים בתיאטרון הבימה שום עיתון לא כתב "אין כסף ללחם, יש לשעשועים". רק על המתנחלים מותר לכתוב בסגנון כזה. הם טרודים מדי בצרותיהם הבטחוניות והמדיניות מכדי להגיש תביעות דיבה נגד מכפישיהם.

מעבר לכך, יש בעיה להגיש תביעות דיבה כשמשמיצים אותך באופן קבוצתי, לא אישי. סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע (תשכ"ה, 1965), מצמצם מאוד את האפשרות של ציבור רחב לשמור על שמו הטוב: "לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה, אלא על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו".

ואולם, היועצים המשפטיים לדורותיהם מעולם לא ניצל את סמכותם להגשת כתב אישום בעבירה של לשון הרע על ציבור. במאמר טרי של השופט נעם סולברג, המתפרסם בבטאון המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים, הוא כותב שאמנם היו הזדמנויות רבות לממש את הסעיף הנ"ל, אך אף יועץ לא עשה זאת, וחבל.

סולברג מותח ביקורת מפורשת על היועץ המשפטי הקודם, אליקים רובינשטיין, שנמנע מלהגיש כתב אישום אפילו נגד יוצרי הסרט 'ג'נין ג'נין', שהכפישו את לוחמי צה"ל, וקובע שצריך "להוציא מלבם של טועים ותוהים שמא לית דין ולית דיין כפשוטם של דברים; ושגם ציבור שהיה למשיסה, למרמס ולזעווה לעין כול, יוכל לתבוע את עלבונו בבית המשפט; אם גם במקרים נדירים ביותר". הוא מדגיש: "הוצאת לשון הרע על ציבור עשויה להגיע לדרגת חומרה של פגיעה רעה וקשה בציבור וביחידיו, באופן שהבלגה לא תהא מוצדקת. גם הציבור זכאי להגנה על שמו הטוב".


לשון הרע (2)

יכול להיות שגם המקרה הבא מצדיק הגשת כתב אישום מצד היועץ המשפטי לממשלה, ולאו דווקא תביעת דיבה אישית. באתר האינטרנט המטופח 'הגדה שמאלית' של השמאל הקיצוני פורסמו לאחרונה דברים קשים מאוד על השופט סולברג עצמו. יש שם מדור קבוע, 'סמרטוט אדום', שבדרך כלל נכתב על-ידי גדעון ספירו, ובו נמתחה ביקורת על העובדה שדווקא השופט סולברג, תושב התנחלות רחמנא ליצלן, נבחר לשבת בדין במשפטו של הרב גינצבורג, משפט הנוגע לדברים שכתב הרב בספר 'ברוך הגבר'.

לעניות דעתו של הכותב, מדובר ב"שופט ששותף לפשע מלחמה" ועליו לפסול עצמו "למען לא ירננו שגזען שופט גזען". אחר-כך הוא גם כותב ש"סולברג רואה שמתפקידו לחלץ את גינצבורג מהמשפט, ועל כן מיד עם פתיחת המשפט הציע לגינצבורג להגיע להסדר לפיו יחזור בו מהדברים בספר".

אם מחבר דברי הנאצה הללו אכן יגיע אי פעם לספסל הנאשמים, אסור להציע לו הסדר דומה.


הכבשה הלבנה

ראיון מרתק אך מדכדך התפרסם במוסף 'מעריב' בשבוע שעבר עם סגן אלוף מרדכי כהנא מחטיבת גולני, אחיינו של מייסד הכהניזם. דווקא מפני שאף אחד לא הכריח אותו להתראיין, דווקא מפני שמדובר בלוחם ללא חת, נשאר בסוף טעם מר. ככל שכהנא הצעיר מכביר בראיון מלות הסתייגות מהעזבון הרוחני של דודו, כך מתעמק החשד שדבריו הם תשלום כופר של מיעוט נרדף לסביבתו המקרתיסטית. בכוונה תחילה, או באופן תת מודע, הוא פשוט מדקלם שם את מה שהזרם המרכזי בחברה הישראלית רוצה לשמוע ממנו. כמעט מכל משפט בוקעת השתוקקות גדולה להוכיח שהוא לא ימני קיצוני, שהוא בסדר.

סביר להניח שהמג"ד המצטיין כהנא אכן שולל בתוקף את משנת דודו ובן דודו המנוחים, וזו זכותו המלאה, אבל יש משהו לא טבעי ולא אנושי בעוצמת ההחצנה של השלילה הזאת. במקום להסתייג בקיצור מתורת 'כך' ולהמשיך הלאה, מתאמץ כהנא להדגיש כמעט בכל שורה בראיון שאין שום קשר בינו לבין הכהניזם, למעט קשר דם. מתקבל רושם שהוא אפילו חושש לבכות בפומבי את רצח יקיריו, פן יבולע לו במקום עבודתו.

על ההתנקשות בדודו המפורסם אומר כהנא ביובש: "אני לא יכול להגיד שלא הצטערתי". על הרצח המחריד של בן דודו ורעייתו הוא אומר עוד פחות. זכרונותיו העיקריים מיום האסון עוסקים ברגע שבו נחלץ להגן על עיתונאי שהותקף במהלך ההלוויה הכפולה על ידי "אוהדי כהנא", כלשונו. צדיק בסדום. כשהמראיינת מתפלאת על סדר העדיפויות הרגשי הזה, הוא מסביר לה שבקושי היה לו זמן לחשוב על האסון, מפני שהיה מרוכז מאוד במשימותיו הצבאיות. עד כדי כך?

לא, אין בו רצון לנקום, חלילה, שהרי לפי הקוד האתי החילוני של צה"ל אסור אפילו לחשוב על נקמה. לעומת זאת, חמתו בערה בו כאשר אחד מפקודיו השליך ארצה בקבוק בושם פלשתיני בעיצומו של מבצע חומת מגן. חשוב לו גם לספר לקוראים, שבליל 4 בנובמבר 95' הוא אמר תהלים למען רבין, שחייליו נוצרים את נשקם אף כשנשקפת להם סכנת חיים, ושאין לו שום בעיה לפנות מאחזים.

לטענתו, מפקדיו היו תמיד "מספיק אינטליגנטים כדי לעשות הפרדה ביני לבין הדוד שלי", אך ברור שהוא עצמו מספיק אינטליגנט כדי לדעת שהם תמיד יחשדו בו, ולכן עליו להתנקות מכל רבב של ימניות יתרה. בישראל 2004 מותר לך לשרת בצבא למרות היותך חובש כיפה סרוגה, ואפילו מותר לך להיות האחיין של כהנא או הבן של גולדשטיין, אבל רק עד למפלס תפקידים מסוים. מתפקידי מג"ד-מח"ט ומלאה עליך לשכנע את מפקדיך ואת שאר העולם שאתה ימני צמחוני. אין לך כל אפשרות להשמיע זמירות אחרות ולהישאר בצבא.

אפילו האלוף דן חלוץ, שמעולם לא הסתבך בקשרי משפחה עם גורמים קיצוניים, נאלץ לאחרונה לטרוח טרחה גדולה כדי להסיר מעצמו כתמים אידיאולוגיים. בראיונות עיתונאיים שונים הוא הקפיד למתן את רושם התבטאותו המפורסמת על הסיכולים הממוקדים, התבטאות קיצונית מדי לטעמה של משטרת המחשבות. קשה מאוד להתמנות פה לרמטכ"ל בלי לקבל ממנה תעודת יושר.