בשבע 81: נוקטים צעדים

ארבעה ימים רצופים של צעידה רגלית מגוש קטיף לירושלים הוכיחו לשרון שפינוי גוש קטיף לא ילך ברגל● תושבי גוש קטיף צעדו דרך שדרות, אשקלון וקרית מלאכי, והתקבלו באהבה● הברד הכבד והשוטרים קצרי הרוח לא העיבו על האופטימיות של הצועדים, חלקם ממשפחות עם דור שלישי בגוש.

חגית רוטנברג , כ"ז בשבט תשס"ד

כשראש הממשלה אריאל שרון הודיע על תכניתו לפיה יפונו 17 יישובים בחבל עזה, הוא לא העלה בדעתו שתושבי גוש קטיף יגיעו כל כך רחוק, תרתי משמע. השבוע צעדו תושבי הגוש לירושלים במשך ארבעה ימים, תחת הסיסמה "צועדים קדימה עם גוש קטיף". בניגוד לפורצת הדרך בתחום הצעדות הרגליות אל משכנו של ראש הממשלה בירושלים, היו הצועדים כאן ברובם בני נוער נטולי כל נגיעות פוליטיות ואינטרסים אישיים. הם צועדים מסיבה אחת בלבד: האדם שבנה להם את הבתים והיישובים בהם הם גרים היום, והכריז ברבים על חשיבותם הביטחונית וערכם הלאומי, מתחיל לזמר כעת זמירות חדשות וצורמות למדי.

השוטרים התעייפו

יום שלישי בצהריים. תחת כיפת שמים תכולים ובהירים, ובין שדות מישוריים ירוקים, מתקדם בשולי הכביש טור נערים ונערות, אוחזים בידיהם את דגלי הלאום, ונושאים שלטים המודיעים לכל מאן דבעי:"גוש קטיף זה הבית שלי". גם נהגים שירצו להתעלם מהשיירה לא יוכלו שלא לראות את הצבע הכתום הבולט שמהווה את התלבושת האחידה, הכוללת כובעים וחולצות, אותה לובשים כמעט כל המשתתפים בצעדה. על החולצות מודפס הסלוגן החדש שהומצא במיוחד עבור הצעדה:"חבל קטיף- קשר של חיים". ובכל זאת- נהגים רבים בוחרים שלא להתעלם, ולאורך הדרך נשמעות צפירות אהדה, קריאות בנוסח:"כל הכבוד!", "אנחנו איתכם", ויש כאלה שגם מאטים את מהירות הנסיעה במקביל לצועדים. אחד הנערים מספר שבימים הקודמים היו אפילו נהגים בודדים שעצרו את רכבם לחלוטין, וצעדו עימם כברת דרך. האווירה בקרב הצועדים מרוממת- הרכב המוביל מפזר באוויר צלילי שירים, כשהקהל מאחוריו מצטרף אליהם בהתלהבות. הולכים כאן גם זוג הורים מנווה דקלים שהגיעו עם הילד הקטן. שאר המשפחות מגיעות בשעות אחר הצהריים, ואז מתמלא הטור בעגלות, ילדים קטנים, והורים שסיימו לעבוד ובאו לתת תגבורת. לאלו שמתקשים לצעוד זמן רב, נמצא פתרון- אחת הבנות עושה את הדרך ברכיבה על אופניים, ומתחלפת מדי פעם עם חברותיה למסע. החבר'ה מפטפטים בעליצות ומחליפים חוויות מהימים הקודמים בצעדה, כשלפתע נשמע ברקע שיר ראפ בביצועם של ילדי גוש קטיף, שפונים למדינאים בתביעה נחרצת להוריד מהפרק כל מחשבה על פינוי ישובים, ומסיימים בהכרזה:"גוש קטיף- הוא חבל ובית שאסור להחליף!" . אני מתעניינת האם גם שיר זה הומצא לכבוד הארוע הנוכחי. מסתבר שהביצוע המקורי הוכן עבור חגיגות העשור להתיישבות בגוש קטיף, ובמדינה שלנו שירים ממשיכים להיות אקטואליים היום בדיוק כמו אז.

מי שמעכיר במידת מה את האווירה הם השוטרים המאבטחים את השיירה. ללא ספק הם רק ממלאים את תפקידם, אך נראה שהם עושים אותו מתוך תודעת שליחות גבוהה שספק אם היתה קיימת בצעדת גוש שלום לאורך תווי גדר ההפרדה, למשל. מספר ניידות של משטרת התנועה מלוות את הצעדה בנסיעה איטית, ובנוסף קבוצת שוטרים הפרושה רגלית לאורך כמה מאות המטרים של הצועדים מאיצה בהם ללא הרף להתקדם, לצמצם פערים, ולא להתעכב אפילו לרגע. כל חריגה קטנה משולי הכביש זוכה לגערה נזעמת, למרות שהנתיב הסמוך לשוליים חסום לתנועה. לקראת ההגעה לתחנת הביניים בישיבת "אור עציון", שם חיכתה לצועדים ארוחת צהריים, פצחו השוטרים בקריאות עידוד:"נו, חבר'ה! עוד 200 מטר מגיעים לארוחת הצהריים". לא ברור מי מהצדדים היה יותר רעב ועייף, אך כשהגענו למרכז שפירא השתרעה קבוצת השוטרים על הדשא בעוד הצעירים של גוש קטיף לא חדלו להתרוצץ. הליווי העצבני בדרך היה החלק הקל ביחסה של המשטרה לצעדה. אלעד חזות (16) מנווה דקלים, שצעד מהיום הראשון, מספר על קשיים שהערימה המשטרה בכל יום:"המשטרה מאשרת רק ל50-60 אנשים ללכת. היו ימים שהצלחנו להגיע איתם להסכמה, ואז עלה מספר הצועדים ל200-300 בערך. אבל כאשר הם ראו שמגיעים עוד ועוד אוטובוסים מלאים אנשים מגוש קטיף וממקומות נוספים, שרוצים להצטרף לצעדה, הם פשוט העלו את כולם בחזרה לאוטובוס ושלחו אותם לעיר הסמוכה אליה היינו אמורים להגיע בסוף היום. אם לא ההגבלות של המשטרה היו מאות רבות של אנשים צועדים איתנו מדי יום". אלעד מספר על גילויי הזדהות מכל רחבי הארץ- סניפי בני עקיבא, אולפנות, ישיבות, תושבים מיהודה ושומרון, ואפילו כמה תומכים נלהבים מעמק יזרעאל.

ידיים סגולות מקור

מתקרבים לשערי מרכז שפירא. השירה מתחזקת, ובכניסה למושב מתקבץ טור הצועדים לגוש גדול, שמתקבל במאור פנים על ידי תלמידי ורבני ישיבת "אור עציון". הבנות מסתדרות למעגל ענק ומתחילות שוב בשיר קצב המבהיר למי שטרם הבין, שמגוש קטיף לא זזים. בינתיים מתאספים הבנים ברחבה בחצר הישיבה ורוקדים בעוז, תוך הנפת הדגלים. ארוחת צהריים ממתינה לכולם ממטבח הישיבה, וקבוצות קבוצות מתיישבים כולם על הדשא.

חבורת ילדים מבית הספר "נאות קטיף" בנוה דקלים שמשתתפים בצעדה מיומה השני, מתארים לי את ההליכה, השירים בדרך, וכל האנשים שצפרו ועודדו כל הזמן. "היה ממש כיף", הם מסכמים. הם מציינים לשבח במיוחד את תושבי אשקלון שארחו אותם בלילה הקודם:"האשקלונים היו פשוט מקסימים: הביאו לנו שמיכות, מזרונים, שקי שינה, יצאו לחלק איתנו סטיקרים ברחוב". התמיכה והגיבוי שקיבלו תושבי גוש קטיף בצעדה הדהימו אפילו אותם: במקומות רבים בהם עצרו, או רק עברו ליד, דאגו המקומיים להגיש סיוע בכל מה שנדרש. ביום הראשון סופקה ארוחת הצהריים על ידי תושבי קיבוץ סעד. אפרים מנשרי (17) מנווה דקלים מספר על חוויות נוספות מהיום הראשון:"זה היה יום סוער במיוחד. הלכנו כמה שעות בגשם סוחף וברד כבד שניתך עלינו. היינו סחוטים לגמרי, אבל המשכנו ללכת. הידיים היו כבר סגולות מרוב קור, לא היתה בהן תחושה. אנשים מהיישובים הסמוכים חיכו לנו בדרך עם דוכנים של שתיה חמה ומרקים".

למה להמשיך ללכת בתנאים כל כך קשים?

"כשמבינים את גודל המטרה, שוכחים את כל הכאבים ויש כח להמשיך. ביום הראשון הלכנו 30 ק"מ, וכח הרצון נותן לנו כח להמשיך עוד 30", אומר מנשרי.

עזריאל פיקאר (12) משירת הים- ישוב צעיר שהוקם לפני שלוש שנים על שפת הים סמוך לנווה דקלים, בצל המלחמה הנוכחית, מספר שגם אחיו הקטן בן ה4, צעד ק"מ שלם ביום השני.

למה בחרתם להביע את המחאה דווקא בדרך של צעדה?

"צעדה ארוכה כמו זו, מראה לכולם את הכח שיש בנו להיאבק, ושנעשה הכל כדי שלא יפנו אותנו. אנחנו רוצים שראש הממשלה יבין מי אנחנו ויחזור בו מתכניות הפינוי".

מה תגידו לשרון כשתפגשו אותו?

"אתה הקמת את הישובים האלה, ועכשיו תפנה אותם? הארץ שלנו מספיק קטנה גם ככה, וגוש קטיף הוא חוד החנית שלה- ברגע שיפנו אותנו- שדרות, אשקלון ורחובות מתפנים אחרינו", אומרים הילדים ומשרטטים לי מפה שמדגימה מדוע זה יקרה.

מתן מזוז (14) מנווה דקלים, מוסיף נופך משלו:"אצלנו זה לא כמו ימית. כאן יש 30 שנות התיישבות, ושלושה דורות של מתיישבים. המשפחה שלי לדוגמא: ההורים שלי, הילדים שלהם, ואחותי שילדה וגרה במורג- כולנו גרים בגוש קטיף וגם נמשיך לגור שם". גם שאר הילדים מצהירים שימשיכו לגור בגוש קטיף ומונים בפני סדרת סיבות, החל בנוף המקסים, וכלה בחיזוק הארץ.

הם לא מוכנים להתייחס לשאלה מה יעשו בזמן הפינוי. מבחינתם אפשרות כזו לא קיימת, וכשמשהו לא קיים - לא חושבים מה יעשו בו. הילדים הללו לא רק מדברים על התיישבות ומאבק. הם מתמודדים יום יום עם מציאות לא פשוטה, ואולי דווקא בגלל זה, מקרינים חוסן ועמידה גאה שהיו יכולים להחזיק מורל של צבא שלם. כמה סיפורים קטנים, רק כדי לשבר את האוזן: עזריאל פיקאר הולך מדי שבת ברגל לפעולה בסניף בני עקיבא בנווה דקלים. בדרך משירת הים לנווה דקלים הוא צועד בכביש שעובר בשטח ערבי. באחת הפעמים התפוצץ לידו מטען צד.

זה לא מפחיד אותך?

"עובדה שאני ממשיך ללכת לסניף עד היום".

איתיאל דהן (14) מנוה דקלים עוד זוכר בברור את קול התפוצצות הפצמ"ר המשופר שנחת אצלם בגינה רק אתמול. "ישבתי בסלון וראיתי משחק כדורגל. שמעתי "בום" וצעקתי לאימא שלי שתרד. יצאנו וראינו את העשן יוצא מהפצצה".

מקרה כזה לא גורם למחשבות על עזיבה? זה היה יכול להסתיים יותר גרוע!

"ההיפך. המקרים האלו רק מחזקים אותנו יותר להישאר כאן. אנחנו רואים בבירור שה' שומר עלינו. ה' עשה כבר 4,000 ניסים בגוש קטיף, ואף אחד לא נפגע מהפצצות והטילים, והוא ימשיך לשמור עלינו". אימו של איתיאל היתה בפיגוע הראשון של המלחמה הנוכחית: יריות ומטען צד שהופעל כנגד אוטובוס שנסע בציר כיסופים. גם חברו של איתיאל, גלעד ז'ורנו, היה באותו אוטובוס. כמו שאר החברים, הפיגוע הזה לא מפחיד אותו, והוא ממשיך לנסוע באותו כביש. הילדים גם מספרים שהפעילות בבני עקיבא נמשכת כסדרה, למרות הפצמ"ר שנפל עליהם באמצע פעולה.

המילואימניקים מתלהבים

הבנים פונים לתפילת מנחה, ואני פונה לקבוצת בנות תוססות מאולפנת נווה דקלים שמספרות לי על המפגש עם האנשים בשטח והתגובות היותר ופחות אוהדות. מדי ערב נחלקו הצועדים לצוותים בעיר בה הם מתארחים, וחלקו חומרי הסברה ברחבי העיר. הם נהנו מהתומכים הנלהבים, ועמדו לשוחח בשלווה עם המתנגדים להתיישבות. ביום שני בערב היה מוקד הפעילות באשקלון:"כשנכנסנו לאשקלון חיכה לנו הנוער המקומי עם שלטי הזדהות. היה כיף לראות את זה. בערב דיברתי עם זקן אחד שסיפר לי שהיה מהלוחמים שכבשו את רצועת עזה. "איך יכול להיות שעכשיו יפנו אתכם? נ
לחמנו על המקום הזה ותפקידנו להישאר שם!", הוא אמר". אחרת מספרת, בניגוד למיתוס המקובל שהחיילים המשרתים ברצועה מתרעמים על חובתם להגן על המקום, שחיילי המילואים שפגשה הגיבו הפוך:"פגשתי מילואימניקים בתחנה המרכזית באשקלון שמשרתים אצלנו. הם התלהבו, ואמרו שגוש קטיף הוא מקום יפה, והם אוהבים אותו מאוד". בקניון ביקשו מאחת הבנות שתדביק להם את הסטיקרים, ובמדרחוב רצו אחריהן כדי לקבל פלאיירים. ביום הראשון הם פעלו בשדרות, ושם התקבלו בחום במיוחד על ידי הקשישים יושבי הקיוסקים ומשחקי השש-בש:"דווקא האנשים האלה,כמה שהם פשוטים, חיים את האידיאלים שלנו ויודעים כמונו את הפתרון האמיתי לסכסוך". אך כדי לתת תמונה מאוזנת יש לציין שעדיין לא כל עם ישראל חש הזדהות עם מפעל ההתיישבות בגוש קטיף. נשמעו גם תגובות בנוסח:"מתי תלכו מכאן", "קחו את מיליון הדולר שלכם, ותעזבו", "תבואו לגור באשקלון".
אישה אחת גם השמיעה להן את התיאוריה הידועה:"אנשים במדינה הזו רעבים ללחם, ואתם מבזבזים כסף על התנחלויות".

מדוע החלטתן להצטרף לצעדה? מה החשיבות שלה בעצם?

"אנחנו מרגישות שזו הדרך לעשות משהו בשביל הבית שלנו. זה לא אקט שפוגע במישהו. זו פעילות יפה, חיובית, ואנחנו לא נלחמים באף אחד. מצד שני זה מעביר את המסר של מחאה על כוונת הפינוי. חוץ מזה, הצעדה גם מגבשת אותנו- נוער גוש קטיף- מבפנים". אחת הסיבות העיקריות לקיום הצעדה,עליה חזרו כולם היא המערכה ההסברתית על ליבו ומוחו של העם לטובת ההתיישבות בגוש קטיף:"בצעדה הזו רואים אותנו בכבישים, בערים וביישובים. אנשים לומדים להכיר את ה'מתנחלים' של גוש קטיף, להבין שאכפת לנו ושיש לנו עוצמה. המחזה של אנשים רבים שעולים ברגל לירושלים מעורר רושם. הפגנות של מתנחלים הפכו לרוטינה קבועה ושגרתית, כבר לא מתייחסים לזה ברצינות, אבל לראות מבוגרים וילדים עוזבים את העבודה והלימודים והולכים במסירות נפש- זה דבר שאי אפשר להתעלם ממנו".

גם הבנות מכירות היטב את שגרת הפצמ"רים והטילים- כמעט אין בת באולפנא שלא נתקלה באחד מהם: פעם זה במפקד בסניף, פעם בתוך האולפנא, ואחת גם זכתה לטיל נ"ט היישר לתוך הסלון. הכל בבית התנפץ, ואפילו ספות אין להם עכשיו. בנס לא היו נפגעים בנפש. אותה בת אומרת באמונה תמימה:"אם ה' עושה לנו ניסים כאלה סימן שהוא רוצה שנישאר לגור כאן". גם הבנות לא מדמיינות אפילו, מצב של פינוי. הן לא מפסיקות לשמור על מורל גבוה, גם אחרי שלושה ימי צעידה, כולל ביום הסערה. "אנחנו ממשיכים גם כשלא קל", הן אומרות, וממשיכות לשיר.

משפחות מתחילות להגיע בזרם איטי, לקראת המשך הצעדה לכיוון קרית מלאכי, שם תיערך בערב עצרת. משפחה אחת כבר מחכה פה זמן רב- טליה וידמן מסוסיא, ושלושה מילדיה- דוד (9), ישעיה (7), וצופיה (5), הגיעו בבוקר לאשקלון, להתחיל בצעדה, אך המשטרה העלתה אותם חזרה לאוטובוס, יחד עם רבים נוספים, להמתין במרכז שפירא. טליה רואה בצעידה הזו קדימה, פעולה סמלית שמלמדת על מגמת תנועת ההתיישבות בכלל. צופיה בת החמש מוסיפה משפט שחשבה עליו בעצמה: היא רוצה לומר לשרון ש"אסור לקטוף פרחים בזמן שהם גדלים ופורחים יפה כל כך".

ממשיכים לקלוט

הצעדה מהווה רק את יריית הפתיחה למאבק המתוכנן. אנשי גוש קטיף מחוברים אל קרקע המציאות, לא מוכנים לשבת בחיבוק ידיים לנוכח המצב, ויפעלו במלוא הכוח. עם זאת מאמינים כולם שאין סיכוי ,ולו הקלוש ביותר, שיעמדו בפני מצב של פינוי. האנשים ממשיכים את חייהם כרגיל, נוסעים לעבודה, שולחים את הילדים לבתי הספר, וקולטים עוד ועוד משפחות חדשות. בנווה דקלים מתוכנן פרוייקט של 17 יחידות דיור נוספות. שני יישובים חדשים הוקמו- שירת הים וכרם עצמונה. לאוכלוסיית הגוש נוספו 800 תושבים מאז פרוץ המלחמה. תושבי גוש קטיף שורדים מדי שנה אמירות כאלו ואחרות של ראשי ממשלה. ראשי הממשלה התחלפו, וגוש קטיף רק ממשיך לפרוח. האמונה והנחישות בהן הם חדורים, ימשיכו, כנראה, להוכיח את עצמן גם בדור הבא, כפי שאמרה אחת הבנות שצעדה את כל ימי הצעדה:"אני מוכנה לישון על דיקטים, לא להחליף בגדים ארבעה ימים, ולקפוא מקור-הכל בשביל גוש קטיף- זה הבית שלי".