בשבע 81: מכות נמרצות

מערכת אכיפת החוק בחיפה לא מיהרה למצות את הדין עם קרובי משפחתו של עו"ד גסאן אבו-ווארדה, מי שהיה יו"ר סניף מרצ בעיר, אשר תקפו באכזריות פעילי ימין וגרמו להן חבלות חמורות. בשבוע שעבר חויבו שלושה פעילי מרצ לשלם פיצויים לד"ר אלי בוכבינדר וד"ר רנן אדר, אנשי מטה ארץ ישראל בחיפה. במקביל נמשך הליך פלילי נגד התוקפים. איומים ברצח, דחיפות, קללות, יריקות והשחתת ציוד מלווים את פעילותם המתמשכת של אנשי המטה. הם לא מתייאשים ולא מתעייפים, וממשיכים להוכיח שגם במרכז הכרמל יש מסירות נפש למען ארץ ישראל.

חגית רוטנברג , כ"ז בשבט תשס"ד

סיפור אמיתי שקרה במדינת ישראל החופשית והדמוקרטית:

יום שישי בצהריים, ג' בחשוון תשנ"ט, מרכז הכרמל בחיפה. כמה צעירים ערבים שנשכרו על-ידי תנועת מרצ בעיר ממלאים בדביקות את משימת אחזקת שלטי מרצ בצומת: הצומת כוסתה בשלטי 'יש מרצ בעיר' והצעירים עמדו על המשמר כדי שהשליטה בצומת תישאר בידיהם. לדאבונם, הם לא היו היחידים במקום: אלי ליכטנשטיין, פעיל מטה ארץ ישראל בחיפה, עמד בסמוך עם דוכן החתמה ושלטים, כפי שעשה עם חבריו מדי יום שישי בשנים האחרונות.

הצעירים הערבים, שכנראה לא חשו הזדהות עם פעילותם של ליכטנשטיין וחבריו, התקרבו אליו וקרעו את השלטים שהציב. ליכטנשטיין לא התרגש: הוא לקח שלטים אחרים והעמיד אותם שוב, מה שהכעיס מאוד את הערבים. הם ניגשו אליו, קרעו שוב את השלטים, והפעם לא הסתפקו בשלטים; הם איימו על ליכטנשטיין: "תסתלק מפה מיד, אם לא – נחסל אותך". עד כאן החלק הקליל של הסיפור.

באותו זמן עמדו בצומת פעילים נוספים של מטה ארץ ישראל בחיפה, בינהם ד"ר רנן אדר וד"ר אלי בוכבינדר. רנן מיקם את אחד השלטים שלהם בסמוך לשלט שתלו פעילי מרצ. תוך כדי כך הפיל בטעות את השלט של מרצ. הפעולה החמורה הזו חרצה את דינם של אנשי המטה: משראו הצעירים הערבים את השלט שנפל, הם התקרבו למקום בריצה בפנים זועמות.

אלי התקדם לקראתם, כי חשש שהם עומדים להתקיף את רנן. אחד הערבים התחיל להאשים אותו, ואלי הסביר לו: "הוא לא עשה את זה בכוונה". רנן אומר לאלי: "עזוב, אלי, זה נגמר". בדיעבד מסתבר שזה רק התחיל: אלי הסתובב במטרה לחזור לעמדתו הקודמת, ופתאום הרגיש שמשהו אינו כשורה: "הרגשתי סביבי נשימות. סובבתי את הראש, וחטפתי אגרוף אחד בפנים, ואחריו בא אגרוף נוסף. נפלתי על המדרכה והם בעטו בי בפנים, בבטן ובכל הגוף.

לינץ' בצומת סואן

"אני זוכר את עצמי על הקרקע, ומעלי 3-4 בריונים שמחטיפים לי ללא הפסקה. הרגשתי בהלה גדולה. הכל מסביבי היה מעורפל. ניסיתי להגן על עצמי במקום אחד וחטפתי במקום אחר. הם כיוונו את המכות בעיקר לפנים. כל הגוף שלי היה בזעזוע, תחושת חוסר אונים מוחלט. הרגשתי שאני בעיצומו של לינץ', שאין לי שום אפשרות לצאת מהמצב הזה. אמנם זה נמשך זמן קצר, אך המכות והבעיטות הופנו אלי במלוא העוצמה, מתוך שנאה יוקדת. זאת לא היתה התכתשות, הם התכוונו להרוג אותי".

חבריו של אלי שראו את האירוע מתארים כיצד הוא נגרר על-ידי שלושת פעילי מרצ, והושלך על ידם לקרקע. הם העיפו את משקפיו לכביש. אחד מהם התיישב על אלי, היכה אותו נמרצות בפניו והטיח את ראשו בקרקע. האחרים עמדו מעליו ובעטו בו בשאר חלקי גופו. פניו היו מגואלות בדם.

רנן: "צעקתי בכל הכוח: 'תפסיקו עם האלימות! בלי אלימות!' ראיתי אותם הורגים את אלי במכות. בחיים שלי לא ראיתי מחזה כל-כך אלים ואכזרי. עמדו שם פעילי מרצ יהודים, ראיתי את ההלם והזעזוע בעיניים שלהם". רנן והחברים הנוספים שהיו במקום רצו במהירות להציל את אלי. הם ניסו למשוך משם את המתקיפים, ובתמורה זכו גם הם במהלומות. לבסוף החליטו הערבים שסיימו את מלאכתם, ופנו ללכת מהמקום.

רנן: "החלטתי שאני חייב לצלם אותם. אחרי שראיתי איך הם כמעט הרגו את אלי, גמרתי אומר בלבי לעשות את המרב כדי שהאנשים האלה יעמדו לדין. לצערי, לא לקחתי את שמות האנשים עוברי האורח שהיו עדים לתקיפה, אבל לפחות את תמונות התוקפים השגתי, וזה היה בסיס חשוב לצורך הגשת כתב אישום והעמדתם לדין".

אך השגת התצלומים היתה כרוכה גם היא במסירות נפש מצד רנן: "רצתי לעברו השני של הכביש ולקחתי את המצלמה מהתיק שלי. כשחזרתי, אמרו לי שהם הלכו לבית קפה באזור הכרמלית. רצתי לבית הקפה. הם ישבו שם, עם עוד כמה עשרות אנשים, ושתו, כנראה כדי להירגע מהתקיפה. נעמדתי במדרכה ממול וצילמתי שתי תמונות שלהם, יושבים בבית הקפה לבושים בחולצות של מרצ. פתאום הם קלטו אותי מצלם אותם ונבהלו. הם יצאו מבית הקפה וניסו לחטוף ממני את המצלמה. לא נתתי להם, והם התחילו לבעוט בי בכל הגוף".

אנשים שישבו בבית הקפה וראו את המתרחש יצאו לעזור לו, והתוקפים ברחו. רנן הצליח לשמור את המצלמה בידיו, אך הוא נותר שרוע על המדרכה מחוסר הכרה במשך עשר דקות. כשהתאושש, ניגש אליו איש מרצ ערבי, שהציג את עצמו כמפעילם של התוקפים. הוא הושיט את ידו לרנן, מעין בקשת סליחה, והוסיף הסבר: "הם רק עובדים בשכר. יותר לא אעסיק אותם אצלי". רנן בתגובה דרש לדעת שם ומספר טלפון של האיש. הוא השאיר בידיו של רנן פרטים, שהתגלו למפרע כמצוצים מן האצבע.

המשטרה מתעלמת בכוונה

בינתיים בצומת במרכז הכרמל התקשרו אנשי המטה למשטרה ללא הפסקה, במשך למעלה משעה. גם מסירת תיאור מפורט של המקרה לא גרם לשוטרים לזנק מהתחנה ולהגיע למקום. לאחר שעה ורבע הגיעה המשטרה וגבתה עדות ראשונית מאלי. מזלו של רנן לא שפר עליו עד כדי כך: הוא הזמין את המשטרה במשך שעתיים מרגע תקיפתו, אך לא זכה לשמץ יחס מצדה. גם עשרות העדים שעליהם שמר רנן במקום, כדי שיוכלו להעיד בפני השוטרים, חיכו לשווא.

רנן ואלי נסעו לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה רשמית. להפתעתם, הם לא היו שם לבד: שלושת התוקפים עמדו בתחנה עם עורך דינם והגישו תלונה על תקיפה וגרימת חבלות חמורות על-ידי פעילי מטה ארץ ישראל.

לאחר התקיפה הובא אלי לבית החולים רמב"ם, שם נקבע כי הוא סובל מארבעה שברים בלסתו. הוא עבר ניתוח ארוך בשבת, שבמהלכו קובעו השברים בלסתו באמצעות פלטת מתכת וברגים, ואושפז בבית החולים למשך חמישה ימים. הרופאים קבעו לו 5% נכות לצמיתות. עבודת הדוקטורט שעליה עמל באותה תקופה התעכבה גם היא בשל הפציעה, ונדחתה בשנה, מה שגרם לאלי הפסד כספי משמעותי.

השפעות הפגיעה לא פגו עד היום, כמעט שש שנים אחריה: אלי מספר על כאבים בלסת, כאבי ראש וסחרחורות. יש ימים שבהם הכאבים עזים במיוחד, והוא מאבד את כושר הריכוז, החשיבה והכתיבה. הדבר משפיע מאוד על עבודתו, שכן כמרצה באוניברסיטה היכולות הללו נדרשות לו מדי יום. למרות הנזק שנגרם, מדגיש אלי שהוא ממשיך בפעילות למען ארץ ישראל באותה נחישות כמו לפני התקיפה.

בכך הסתיים חלקם של הערבים בסיפור, ומכאן מתחילה תרומתם של היהודים: שש שנים חלפו מאז האירוע. בשבוע שעבר פסק בית משפט השלום בחיפה תשלום פיצויים בסך כ-70,000 שקלים לרנן ואלי. המשפט הפלילי עדיין מתנהל במקביל, והחל למעשה רק בקיץ שעבר. התעלומה המרכזית בפרשה זו היא מה גרם למשטרה ולמחלקת התביעות להתמהמה זמן כה רב דווקא במקרה זה, שהוא לכאורה פשוט, עד להגשת כתב האישום ופתיחת המשפט.

אלי ורנן פנו לעורך הדין מאיר הפלר לאחר האירוע, וביקשו להתחיל בהליכים כדי להביא את התוקפים לדין. התוקפים היו קרובי משפחתו של עו"ד גסאן אבו ווארדה, שהיה מועמד למועצת עיריית חיפה מטעם מרצ. התקופה היתה תקופת הבחירות המוניציפליות, ואבו ווארדה שכר את קרוביו לעמוד באותה צומת עם שלטי מרצ.

הפלר ומרשיו הגישו תלונה במשטרת חיפה מיד לאחר האירוע. במשטרה ניסו למסמס את התלונה, ולמרות זרם המכתבים והבקשות הבלתי פוסק ששלחו הפלר ומרשיו למפקד המרחב דאז, תנ"צ דב שכטר, מפקד המחוז דאז, ניצב אליק רון, ולתובע המשטרתי, רפ"ק ישראל גרי, הסחבת נמשכה עוד יותר, המכתבים לא זכו לתגובה, וכאשר זכו לה – היתה התגובה כמה משפטים שמטרתם לצאת ידי חובת ההתייחסות לפונים.

התנהגות רשלנית ומושחתת

הפלר משער שהופעלו קשרים פנימיים במערכת שעיכבו את הגשת כתב האישום בפרשה, שכן לכאורה הראיות היו ברורות ולא היתה כל סיבה לדחות את הגשתו. "כל התנהגות המערכת ביחס למקרה שלנו היתה רשלנית ומושחתת", הוא אומר. מכתבים נוספים בעניין נשלחו למשרד לביטחון פנים ולמחלקת תלונות הציבור בחיפה. בכולם צוינו פרטי המקרה, וכן העובדה שהמשטרה אכן המליצה להעמיד לדין את התוקפים כמה חודשים לאחר הגשת התלונה, אך משום מה מתעכבת המשטרה בהגשת כתב אישום.

במכתבם ליועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, הצביעו רנן ואלי על גישתה התמוהה והמפלה של המשטרה: "משיחות טלפון חוזרות ונשנות עם התביעה בחיפה נמסר שטרם הוגש כתב אישום. הסיבה שנמסרה לנו שוב ושוב היא עומס בבתי המשפט. ידוע לנו שכאשר תיק זוכה לעדיפות במחלקת תביעות במשטרה, המשפט מתקיים במהירות. לאור זאת, המסקנה הבלתי נמנעת היא שהתיק שלנו אינו זוכה לעדיפות. אנו שומעים כל הזמן עד כמה האלימות הפוליטית בישראל מסוכנת לחברה הישראלית, כמעט תמיד בהקשר של התנהגות אנשי ימין. כאשר אנשי ימין הם הקורבנות, משום מה העניין נעשה שולי".

שלוש שנים עברו מאז שהמליצה המשטרה להעמיד את התוקפים לדין ועד להגשת כתב האישום, שבו מואשמים שלושת התוקפים בחבלה חמורה ובתקיפה בנסיבות מחמירות. רנן מספר שכאשר פנו למשטרה ולתביעה בבקשה לדעת היכן התיק הפלילי, קיבלו תשובות בנוסח: "התיק נעלם", "התיק נמצא כרגע במעבר למקום אחר" ועוד תשובות מתחמקות.

"קיבלתי מידע שלפיו היתה פעילות מאחורי הקלעים של אנשים שניסו למנוע מהתיק הזה להגיע לבית המשפט. הכל נעשה שם באופן מעורפל", אומר רנן. רק לאחר שהפלר איים לתבוע את המשטרה בבג"ץ על עיכוב הטיפול בתיק החל התהליך המשפטי. שלוש שנים נוספות חלפו מאז הוגש כתב האישום ועד לפתיחתו של המשפט הפלילי, כאמור בקיץ האחרון. כעת נמצא המשפט בשלב שמיעת ההוכחות.

ההליכים הביורוקרטיים היו אטיים במיוחד, הנאשמים ניסו לדחות את תחילת המשפט במידת האפשר, שופטים פסלו את עצמם מלדון במקרה – כל אלו הם חלק מההסברים האפשריים לכך שמשפט מתחיל שש שנים מיום ביצוע המעשה. כעת מתכוננים הפלר ומרשיו לפנות ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, בבקשה לבדוק את התנהגות המשטרה והמערכת המשפטית בפרשה זו. עם זאת, מעריך הפלר כי סיכוייהם לזכות במשפט גבוהים.

במקביל להליך הפלילי, החלו הפלר ומרשיו בהליך אזרחי – תביעת פיצויים כנגד התוקפים. גם הליך זה נמשך שש שנים, אך לפחות הוא הגיע כעת לסיומו, וכאמור השופט הכיר בנזק שנגרם ופסק פיצויים לשניים.

מאוכזבים ממערכת המשפט

אלי ורנן, מה היתה התחושה, אחרי שנות מאבק ארוכות, לשמוע את פסק הדין לטובתכם?

אלי: "חמוץ מתוק. מתוק כי באיזשהו אופן נענשו הפורעים, ואני מקווה שגם במשפט הפלילי ייענשו בהתאם עונש שירתיע אותם. חמוץ – על כל השנים שהיו ושיהיו של כאבים וסבל שנגרמו לי, שמשפיעים עלי ועל עבודתי. גם על המפגש עם הממסד והדרך שבה התנהלו הדברים. היינו צריכים כל הזמן להיות על המשמר, אחרת כל העניין היה מתמוסס. אי אפשר לצפות שהמערכות יביאו את הצדק מיוזמתן. טחנות הצדק טוחנות לאט, וגם אתה נטחן בהן".

רנן: "לא חשתי התרוממות רוח, כי לדעתי אין פה עניין של ניצחון אלא קבלת העובדות שקרו בשטח. לדעתי, מדינת ישראל צריכה לשנות את המדיניות, ולקבוע פיצויים מרתיעים, בסכומים שירתיעו אנשים מלנהוג באלימות. התהליך במשפט הזה בסך הכל חייב פיצוי על נזק מוכח, ובמקרה הזה – זה ממש אבסורד. אני אומר לך, רק במזל אלי נשאר בחיים, עשו לו שם לינץ'! על זה חויב התוקף לשלם 50,000 שקלים. זה הגיוני?"

עו"ד הפלר מסר בתגובה לפסק הדין: "אין ספק כי בסופו של דבר נעשה צדק עם התובעים בכך שנקבע שהם זכאים לקבל פיצויים. אילו היה האירוע מתרחש בארה"ב, אין ספק כי היו נקבעים פיצויים משמעותיים שיש בהם כדי להרתיע תוקפים שתקיפתם מבוצעת על רקע פוליטי. לדאבון הלב, בישראל המצב איננו ברור, ולכן השופט קבע פיצויים ממשיים בסכומים כפי שנמסר לך.

"לדאבוני לא אזר השופט אומץ משפטי כדי להרשיע גם את יו"ר מר"צ באותה עת, עו"ד גסאן אבו ווארדה, שישב והחריש ולא נקף אצבע כאשר אנשיו מכים ללא רחם את ד"ר רנן אדר. השופט החליט כי נתבע זה ייצא ללא כלום, למרות שניתן היה לחייבו בעוולת הרשלנות ובוודאי בסעיפי החוק הנקרא 'לא תעמוד על דם רעך'.

"יש להוקיע בצורה נחרצת את הגורמים המשטרתיים שעסקו בנושא הפלילי, אשר התמהמהו ונשרכו שנים רבות עד הגשת כתב האישום. המשפט הפלילי טרם הסתיים, ואילו היה מסתיים בהרשעה, כמצופה, או אז לא היה כל צורך להכביר ראיות בנושא האחריות במשפט האזרחי; כי לפי הדין הרשעה במשפט פלילי מספקת כדי להכריע בנושא האחריות במשפט האזרחי המקביל לו.

"בימים אלו עוסק משרדנו בתביעה נוספת, שבה הותקף ד"ר רוזנבאום בידי השחקן ג'וליאנו מר, בעת שד"ר רוזנבאום עמד והפגין במרכז הכרמל וג'וליאנו מר עצר לידו ותקפו. הנה כי כן – השמאל הוא הוא התוקף, הפוצע, שלוח הרסן, והתקשורת הכללית שותקת".

הנקודה שמעלה הפלר בסיפא של דבריו מהווה חוליה נוספת בשרשרת ההתעלמות והיחס המפלה שהוענק בפרשה זו מצד גורמים ציבוריים: מטה חיפה הוציא הודעה לעיתונות שתיארה בפרוטרוט את האירוע. הידיעה פורסמה רק ב'הצופה' ובמקומון של חיפה. הניסיונות החוזרים ונשנים לפרוץ לתקשורת עם הסיפור נתקלו באטימות מוחלטת של עיתונאים. ייתכן כי אם התוקפים בסיפור זה היו הנתקפים, הוא היה מככב בעיתונים ובמהדורות החדשות ביתר קלות.

אלימות שמאלנית מתמשכת

המקרה שעליו סופר בכתבה זו אינו אלא נקודת שיא במסכת מעשי האלימות הכוללת איומים ברצח, דחיפות, קללות, יריקות והשחתת ציוד, שמלווה את פעילי מטה חיפה מצד אנשי שמאל במשך העשור שבו הם נלחמים על ערכי ארץ ישראל השלמה בעירם. ובסימטריה מושלמת למקרה הנידון, גם בשאר המקרים מתעלמת המשטרה מהתלונות המוגשות לה, או שהפקיד התורן אומר למתלוננים: "תרדו מזה", או "אל תעשו מזה עניין".

לפעמים נערכים מעשי האלימות לנגד עיני השוטרים שעומדים בצומת לשמור על הסדר, אך גם באופן זה לא נזעקים השוטרים למלא את משימתם בשמירת החוק והסדר במקום. פעילי מטה חיפה שמעו מהם תשובה בנוסח: "תעזבו, יום שישי היום. בואו נגמור את העבודה ונחזור הביתה כבר".

מתוך שלל המקרים שפורשים אלי ורנן, ניתן למנות כמה מה'מעניינים' שביניהם: באחת ההפגנות קראו הערבים לרצוח את ראש הממשלה שרון. אלי פנה לשוטר שעמד שם בבקשה שיפסיק את ההסתה לרצח. בתגובה הוא זכה לדחיפה נמרצת לכביש, בזמן שנסעו בו מכוניות, ולהערת השוטר: "אל תלמד אותי איך לעשות את העבודה".

בפעם אחרת, כשעמדו במשמרת מחאה בצומת, עלה על אי התנועה רכב ובו כמה צעירים, וחזר במהירות לכביש. הם קללו את המפגינים וכמעט שדרסו אותם. צעירה ערבייה תקפה במספריים אחד מהפעילים שעמד בדוכן הסברה. בסופו של דבר נרשמה במשטרה תלונה נגדו על גזענות. קריאות יומיומיות של ערבים פעילי שמאל: "אנחנו נגמור את העבודה של הגרמנים", "תחזרו למקום שממנו באתם", "נחסל אתכם" ו"נזרוק אתכם לים" הן כבר חלק ממוסיקת הרקע של פעילות אנשי מטה חיפה.

האלימות הפיזית והמילולית מופנית כלפיכם גם מצד פעילי שמאל יהודים?

"ההתפרצויות הללו הן לאומניות ביסודן, ולכן הסיכוי שזה יקרה עם יהודים נמוך בהרבה. יהודי לא יגיע לרמה כזאת של שנאה ותאוות רצח כלפי יהודי אחר. מצד שני, יש הרבה פעילי מרצ שמדברים איתנו בזמן העמידה בצמתים, חברים שלנו באוניברסיטה. יש נערות עדינות. לא נכחיש שבכל קבוצה יש קיצונים, אבל גם הם לא מגיעים לחצי מרמת האלימות של הערבים".

דובר תנועת מרצ, רועי ילין, מסר בתגובה למקרה: "אנחנו סבורים שלאותם אנשים אסור היה לנהוג באלימות. מרצ מתנגדת להתנהגות כזו ומוקיעה אותה מכל וכל. התנהגות אלימה מנוגדת לכל מה שאנו מטיפים לו ומאמינים בו, ובעינינו זהו מעשה פסול. חשוב לציין שהם לא פעילי מרצ מובהקים, מאחר שנשכרו לצורך עבודה בתקופת הבחירות".

מטה ימני, חילוני ומשכיל

אלי ורנן מהווים מודל לפעיל אופייני במטה ארץ ישראל בחיפה. אלי (48) הוא מרצה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, נשוי עם ילד. רנן (48) הוא פיזיקאי חוקר העובד ברפא"ל, נשוי+5. שניהם לא משתייכים לציבור חובשי הכיפות, אך הם חדורים בלהט ונחישות שלא היו מביישים גם את מתנחלי סבסטיה הראשונים בכל הנוגע לשלמות ארץ ישראל. במטה חיפה מתנדבים חילונים רבים, רובם נושאים בתארים אקדמאיים בכירים.

כשחושבים על פעילים שעומדים בצמתים ומחלקים חומר הסברה, האסוציאציה הראשונה היא לא בדיוק מרצים באוניברסיטת חיפה. איך אתם מסבירים את ההרכב האנושי הייחודי במטה שלכם?

"אחת ההצלחות שנחל השמאל באמצעות התקשורת היא יצירת הרושם שכל מי שנאבק על ארץ ישראל אמור להיות דתי פנאט, יורק להבות. הדימוי הזה כל-כך מושרש אצל חילונים אוהבי ארץ ישראל שהם מתביישים להגיע לצמתים".

לגבי ההשכלה הגבוהה פיתח אלי תיאוריה נוספת: "מנסים להדביק לאנשי הימין דימוי של מטורפים. אנחנו לא מפחדים מזה, כי כשאדם מגיע לרמת הישגים מסוימת אי אפשר לקחת את זה ממנו. כל ניסיון להפוך אותנו למטורפים, לאור רמת ההשכלה שלנו, יהיה פשוט מגוחך".

מטה חיפה מהווה אי של התמדה בתקופה שבה אנשים מסתובבים מיואשים ולא רואים טעם בפעילות מחאתית. במשך 11 שנים, מאז תקופת הסכמי אוסלו, עומדים אותם אנשים מדי יום שישי בצמתי חיפה ואוחזים שלטים המגנים את ההסכמים המדיניים ומזדהים עם מתיישבי יש"ע, הגולן וחברון.

מלבד משמרות המחאה הקבועות מארגן המטה, בראשות אביעד ויסולי, פעילויות רבות נוספות: יריד מוצרי יש"ע, יום כיף לילדי צפון השומרון, טיולים ביש"ע, תמיכה ביישובים, נטיעות בשומרון ועוד.

אתם מרגישים שיש לפעילות שלכם השפעה בחיפה, 'העיר האדומה'?

"מאז שהתחלנו בפעילות חיפה כבר לא כל-כך אדומה. בבחירות האחרונות למועצת העיר קיבלה האיחוד הלאומי יותר קולות ממרצ. יש בחיפה קבוצה מכובדת של אוהבי ארץ ישראל, גם חילוניים, שמבינים שהבסיס לקיומנו הביטחוני-רוחני כאן הוא ארץ ישראל השלמה. הרבה אנשים שרואים אותנו ברחוב באים לומר כל הכבוד. חלק מהם מביטים בנו בדמעות, מתרגשים שיש בחיפה אנשים כמונו. העמידה שלנו ברחוב שומרת על חוט השדרה של האנשים שחושבים כמונו אך נתונים להשפעות, והם לא נגררים אחרי התקשורת".

אלי מציין בסיפוק: "היו פה תקופות אפלות, נראה היה שהכל מתמוטט בחזית המלחמה על ארץ ישראל. מטה חיפה היה קרן האור היחידה בחיפה, ועשינו זאת בגאווה גדולה".

הנחישות מחזקת

מה חושבים במקום העבודה שלכם על הדעות והפעולות שלכם?

"ברור שיש הערות פוגעות ותופעות לא נעימות, אבל זה המבחן שלנו. לומדים להתחשל. אם אתה מקרין חולשה, הם תופסים את זה ורודפים אותך, אבל אם תעמוד איתן בדעותיך – האחרים ילמדו לקבל זאת. זה גם תלוי בסוג העבודה. אם יש לך עמדה מבוססת וחזקה, לא תסבול יותר מדי מהימניות שלך".

לפני סיום מבקשים אלי ורנן להכיר תודה לעו"ד מאיר הפלר, שמלווה אותם בפרשה הארוכה הזו ובפרשיות דומות נוספות: "המערכת המשפטית לא סיפקה תשובות לשאלות שלנו, לא תמכה בנו. היא פשוט נפנפה אותנו. באחת הפעמים הייתי צריך להרים את קולי במזכירות בית המשפט ולהבהיר להם שיש חוק שמגדיר את מעמדי כקרבן ומקנה לי זכויות. הפלר נתן לנו גב משפטי ותחושת ביטחון. אלמלא סיועו היינו תועים באפלה הביורוקרטית והמשפטית".

אנחנו יושבים בחדר הישיבות במשרדו של מאיר הפלר. רנן אלי ומאיר מדברים על המצב בנימה הומוריסטית, למרות הכל. זה לא מפריע להם להמשיך לטפל במקביל במסמכים משפטיים הנוגעים למשפט המתמשך, ולתכנן בכובד ראש את המהלכים הבאים. בחדר מורגשת תחושה של אחווה שנוצרה בכור היתוך של שש שנות מאבק שטרם הסתיים, אך לא נטל מהם את העוצמה והאמונה בצדקת הדרך. מסתבר שיהודים מוכנים לשפוך את דמם למען ארץ ישראל לא רק בחזית, אלא גם במרכז הכרמל.


שחקן התקפה

שחקן התיאטרון ג'וליאנו מר, ערבי במוצאו, תקף לפני כחצי שנה את מיכאל רוזנבאום, מפעילי מטה חיפה. הדבר התרחש בשעה שרוזנבאום עמד במשמרת מחאה ביום שישי במרכז הכרמל. מר עצר את רכבו בסמוך למשמרת המחאה והחל לתלוש ולקרוע שלטים של המטה מבעד לחלון הפתוח של מכוניתו.

המפגינים האחרים במקום ביקשו ממנו להפסיק את השחתת השלטים, אך מר מצדו לא רק שלא נענה לבקשה, הוא אף יצא ממכוניתו, הרים אבן ויידה אותה לכיוון ראשו של רוזנבאום. רוזנבאום הרים את ידו כדי להגן על עצמו מפני האבן, ונפצע בידו. בבית החולים 'בני ציון' שאליו פונה אובחן חשש לסדק. רוזנבאום סובל עד היום מכאבים בשל אותה תקיפה. עו"ד הפלר הגיש כתב תביעה לפני כמה שבועות בבית משפט השלום בחיפה כנגד מר. המשפט צפוי להיפתח בקרוב.