בשבע 81: על דעת עצמי

אבי סגל , כ"ז בשבט תשס"ד

דרישה צנועה

דרישתו של ח"כ נסים זאב לקבוע תקנות להופעה צנועה של נשים בכנסת עוררה, כצפוי, אנטי כללי בקרב הח"כיות. הגינויים הראשונים לדברי זאב הגיעו, כמה מפתיע, מהצמד-חמד ענבל גבריאלי וגילה גמליאל, שתי נשים שהצניעות היא לא רק פריט חובה בלבושן אלא גם אבן יסוד בהתנהלותן האישית, הפוליטית והתקשורתית. האמת, אם כל הח"כיות היו כמו המלאכית גבריאל או הרבנית גמליאל, לא היה צורך בתקנות מיוחדות לצניעות גופן, למעט פיהן המעט חשוף מדי.

אבל בעוד ח"כ גמליאל בוחרת לתקוף את זאב מהכיוון הצפוי והנלוז של "מה הדוס הזה בכלל מסתכל על נשים", התגובה המעניינת יותר הגיעה מכיוונה של גבריאלי. "צו האופנה מחייב לעתים אשה לחשיפה קטנה", הסבירה הח"כית את הופעתה, "אני מתנגדת בתוקף לכל ניסיון להכתיב קוד לבוש. אף אחד לא יגיד לי איך להתלבש".

קצת מוזר, לא? אף אחד לא יגיד לגבריאלי איך להתלבש, אבל מצד שני, צו האופנה כן יגיד לה איך להתלבש. אפשר לחשוב שצו האופנה אינו סוג של כפייה ושלילת הבחירה החופשית בדיוק כמו קוד צניעות או כל תקנון אחר.

מוזר גם לשמוע את הדברים ממי שעד לא מזמן שירתה בגלי צה"ל ועבדה גם כמלצרית. האם בשני המקומות השונים האלה התלבשה ענבל גבריאלי כרצונה? האם איש לא הכתיב לה אז איך להתלבש? ואולי כללי לבוש הם משהו שמתאים לבתי קפה מכובדים, אבל לא למוסדות קטנים וחסרי חשיבות כמו כנסת ישראל?



שאלה אחת קטנה

עברתי על כל מוספי השבת, ואני ממש לא מבין: איך זה שיגאל תומרקין עדיין לא אמר שום דבר על האתיופים?

מי בתור לטלפון

מחקרים רציניים מוכיחים, כי האדם הממוצע מעביר כ-40 אחוז מחייו בהקשבה למילים "אנו עסוקים בפניות קודמות, אנא המתן ותיענה לפי התור". עם זאת, יותר ויותר חברות ציבוריות ופרטיות שדרגו באחרונה את המענה (נקדו את המלה כרצונכם) הטלפוני שלהם, וכעת מגלה הקול המוקלט למתקשר מהו מיקומו בתור. כך יכולים המתקשרים לדעת אם כדאי להמתין לנציג השירות האנושי, או לנסות את מזלם בשעה מאוחרת יותר.

אבל יש לי הרגשה, אחרי מספר פעמים שבהם קיבלתי מענה אוטומטי מסוג זה, שאותו קול מוקלט הוא גם בלפן לא קטן. רגע אחד הוא מספר לי כי אני שביעי בתור, ואחרי דקה, בלי אזהרה מוקדמת, אני כבר חמישי. במשך דקות ארוכות ממשיכה ההקלטה להבטיח כי מיקומי בתור הוא חמש, ופתאום – הופ! רק שני מתקשרים ממתינים לפניי על הקו. יא אללה, אפילו למענה אוטומטי כבר אי אפשר להאמין.

ועדיין, עדכונים לא מדויקים על מיקומנו בתור הטלפוני עדיפים על לא כלום. כמו בהרבה תחומים אחרים, הדבר הגרוע ביותר הוא לחיות בחוסר ודאות, בלי תקווה, בלי לדעת אם ההמתנה מקרבת אותנו אל המטרה הסופית. למען אותה תקווה, רצוי שכל החברות והמוסדות יעברו לשיטה כזאת של מענה טלפוני אוטומטי, עם כל הבלופים הקטנים שלו.

חמסה עלינו

א. במהלך דרבי הכדורגל, זרק (כנראה) אוהד הפועל תל אביב פצצת תאורה ופגע באוהד אחר של אותה קבוצה. אם זה לא היה עצוב, אפשר היה להתבדח על עוד גול עצמי של הפועל במשחק. רק שבמקרה זה, הבדיחה היא על חשבון כולנו.

ב. והגיע הזמן ששר הספורט שלנו (אגב, מי זה?) יעשה מעשה ויסגור כבר את הכדורגל הישראלי (אגב, מה זה?) לפחות עד סוף השנה. כשזה יקרה, אולי יבינו כל נושאי הפצצות ומשמיעי הנאצות את תוצאות מעשיהם, ואולי אפילו ימצאו בשנה הזאת תחביבים אלטרנטיביים - לימוד קרוא וכתוב, למשל.

ג. בעיתונות פורסם, כי בעליו של כלב רוטווילר יפצה אשה שננשכה על ידו ב-170 אלף שקל. רגע, ומה עם הרוטווילר עצמו, כלב?

ד. רוצים להרגיש טוב עם עצמכם? קנו משהו ברשת 'מחסני החשמל'. לא משנה מה תקנו וכמה זמן הוא יחזיק מעמד – המוכרים בחנות תמיד יבטיחו לכם שעשיתם בחירה מצוינת, וכי להם עצמם יש בדיוק אותו המכשיר בבית.

ה. ההתעסקות התקשורתית ב'לובה', דמות הקופאית הרוסייה מתוכנית ליל השבת של ערוץ 2, עברה כבר כל גבול. נו, כמה עוד אפשר לדבר על תוכנית שאני לא רואה?!


יודע את מקומי

מלבד שימוש (לשעבר!) בשם עט במדור 'על דעת עצמי', אני נושא עמי עוד כמה מנהגים די מגונים. למשל, גידול שיער. אני לא סגור על זה, אבל נדמה לי שהביקור הקודם שלי אצל הספר נערך כשאהוד ברק היה עדיין ראש ממשלה. בכל מקרה, משהבחנתי כי יורש העצר למד למשוך לי בשערות ולתלוש דווקא את השחורות שבהן, הבנתי שהגיע הזמן לקפוץ שוב אל המספרה.

הספר הוותיק שלנו, שבגלל אנשים כמוני לא יכול היה להתפרנס בכבוד, עזב את עבודתו בשכונה. את פניי קידם ספר חדש, צעיר, שעם עוד עשרים ס"מ לגובה ופחות גוונים בשיער היה נראה בול כמו שחקן הוליוודי ידוע. כשנכנסתי, הוא בדיוק היה עסוק עם לקוח בא בימים, שנראה כמי שזקוק יותר להשתלת שיער מאשר לקיצוצו. "חכה כאן", הורה לי הספר והצביע על הכיסא שליד עיתוני הנשים. ישבתי, אלא מה? על ההתחלה להסתבך עם הספר?

כדי לדעת אם עלי להתחרט ולברוח מהמספרה, ניסיתי לבחון את מעשיו של האיש. כידוע, ישנם חמישה קריטריונים ההופכים ספר לאיש מקצוע מעולה: א. הוא קורא לעצמו 'מעצב שיער'. ב. הוא לעולם לא חופף ראשים בעצמו. ג. הוא יודע לעשות את הרעש ההוא עם המספריים (נו, אתם יודעים איזה רעש). ד. הוא יודע לפתח שיחה ארוכה גם עם לקוחות חירשים-אילמים. ה. התסרוקת שלו עצמו היא הדבר הכי מכוער בעולם.

למעט הקריטריון האחרון (שוב, יותר מדי גוונים), הספר הצעיר לא מילא אחר התנאים. יתרה מזאת, בשלב מסוים נראה היה שהוא עומד לעבוד על ראשו הקירח של הלקוח הקשיש לנצח. כשכבר החלטתי סופית לחפש לעצמי מספרה אחרת, קם הקשיש מהכיסא. מבט אחד בקרחתו שכנע אותי סופית לקום ולברוח, אבל משהבחנתי בסכין הגילוח שבידי הספר, התחרטתי והתיישבתי לפני הראי הגדול.

אחרי כמה דקות של רשרוש מספריים, נזכרתי שלא הסברתי לספר את כללי המשחק הדתיים. "בבקשה בלי תער", אמרתי, "בלי להוריד הרבה בפיאות, בלי צבע, בלי מדרגות, בלי ג'ל, בלי-"...

"סיימתי!" קטע הספר את דבריי. הבטתי בראי בתדהמה. ואכן, לא זו בלבד שזכיתי לראות את פרצופי לראשונה מזה זמן רב, אלא זכיתי אפילו בתספורת יפה, סולידית, ובעיקר קצרה מספיק כדי שאוכל להיעדר מהמספרה עוד חצי שנה לפחות. הספר הבחין בתמיהתי וצחק.

"אצלי כל אחד מקבל מה שהוא רוצה", אמר, "מי שמגיע בלי שיער, מחפש עבודה איטית ויסודית. מי שמגיע פעם בכמה חודשים, רוצה תספורת בחמש דקות". צודק בכל מלה. באותו רגע למדתי את הקריטריון השישי למקצועיותו של הספר: שיהיה לו ראש מתחת לגוונים.