גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 83ראשיהפצה

הוי ארצי - בגליון השבוע

04/03/04, 00:00
חגי סגל

פיקוח נפש?

אחרי הפסקה קצרה חזרו מלאכי החבלה הפלשתיניים לבצע פיגועים בעיתוי חביב במיוחד עליהם: ליל שבת. הם רצחו את רימה ואיתן קוקוי מהיישוב ליבנה, וצירפו את בתם הפעוטה, מישל, למשפחת השכול, המשפחה הכי משגשגת כאן מאז עלות שרון לשלטון.

יומיים לפני הפיגוע העריך ראש-המועצה האזורית צביקי בר-חי, שמחבלי החמאס, הפעילים מאוד בהר חברון, מעדיפים פיגועים בלילות שבת מטעמים לאו דווקא מבצעיים. מבחינתם זאת מצווה גדולה לעשות פיגוע דווקא בשבת, מפני שיש להם מלחמה קשה ביהדות, לא רק ביהודים.

בכנס במעלה אדומים מטעם משרד הפנים במעלה אדומים, שהוקדש להיבטים ההלכתיים של טיפול בפיגועים בשבתות, סיפר בר-חי שכאשר יש פיגוע בשבת הוא יוצא מיד לשטח, מתוך הערכה שנוכחותו במקום חיונית לא רק מבחינת הצרכים הנפשיים של התושבים ההמומים, אלא גם מבחינה בטחונית. לפעמים, עצה טובה של ראש מועצה יכולה להועיל בהקטנת מספר הנפגעים באירוע ובסיכויי המרדף אחרי הרוצחים, וכבר היו דברים מעולם.

האם מותר גם לקיים בשבת מגעים פוליטיים כדי לקדם עניינים התיישבותיים שקשה לקדם בימים כתיקונם? בר-חי סיפר שבשבת שבה התרחש הפיגוע הנורא בציר המתפללים בחברון היתה לו אפשרות לקצור הישגים כאלה, להכות בברזל הממשלתי בעוד חם, אבל הרב ראם הכהן מעתניאל אמר לו שבמקרה כזה אין הצדקה לחלל את השבת. "במוצאי שבת נסעתי לשרון יחד עם זמביש, ובדרך חזרה הביתה מחוות השקמים הרגשתי שזה היה מאוחר מדי. בליל שבת עוד יכולנו לקדם אצלו את תהליך גאולת חברון, אבל עד צאת השבת הוא התקרר".


ישראל ביתו

נשמות טובות לחשו השבוע לאיילה חסון מערוץ 1 שבסיעת האיחוד הלאומי גואה המתיחות בין אביגדור ליברמן, מצד אחד, לבין צבי הנדל, אורי אריאל ואריה אלדד, מצד שני. כידוע, ליברמן מתנגד לפרישה עכשיו מהקואליציה, ואילו אלדד ואריאל כבר מצביעים אי אמון בממשלה, והנדל משתלח שוב ושוב בעומד בראשה.

בלי להיכנס כרגע לשאלה מה האמת בדיווח על המתיחות, ומי צודק, ברור ששני הצדדים יעשו טעות קשות אם הם יבצעו תוכנית התנתקות פרטית בתוך סיעתם. לשרון לא מגיע עכשיו פרס כזה. ליברמן הוא קבלן הקולות הגדול ביותר של הימין, ולכן מומלץ לשותפיו להתחשב התחשבות מירבית בעמדותיו ובקשייו. הרי כבר הוכח כאן שהציונות הדתית מסוגלת לעצב את סדר היום הלאומי, אך היא מתקשה מאוד לשנות את ההרגלים האלקטוראליים של הציבור, ולפיכך זקוקה מאוד לשרותיו של פוליטיקאי כמו ליברמן.

השר המוכשר מנוקדים מחובר למגזרים רחוקים מיש"ע, פיסית ונפשית, ועד היום הפגין נאמנות אידיאולגית רבה לענייני ארץ ישראל. אם הוא לא יצליח להושיע אותנו משרון, לפחות יש לו סיכוי להציל אותנו יום אחד מנתניהו.


מגילת אסתר

בין חנוכה לפורים מתפרסמת טיפין טיפין הרשימה הלא ארוכה של זוכי פרס ישראל. חתנים וכלות פרובוקטיביים מקבלים, בדרך הטבע והתקשורת, הרבה תשומת לב, ומכל השאר יש התעלמות כמעט מוחלטת. רק כמה שורות בירכתי העמודים האחוריים או בשולי מהדורות החדשות ברדיו, וזהו. לכן אני רואה לעצמי חובה נעימה לכתוב כאן הפעם על כלת פרס טריה וכמעט אלמונית (בתחום חקר הסטטיסטיקה): פרופ' אסתר סמואל כהן מירושלים. אמנם לא נעים לדבר עליה ועל תומרקין בנשימה אחת, אבל אני מקווה שהיא תסלח לי.

בשנים הרחוקות שבהן ביליתי קצת בחוגים לנוסחאות ולמספרים באוניברסיטה העברית, היתה פרופ' סמואל כהן המרצה האישה היחידה בשטח. חוץ ממנה רק גברים לימדו שם את אומנות המתמטיקה, וכאן המקום להבהיר שהסטטיסטיקה היא אכן ענף מתימטי לכל דבר ועניין. אפילו סקרי דעת הקהל, שרובנו חונכנו לבוז להם, מתבססים על עקרונות מתימטיים צרופים. סמואל כהן ועמיתיה לא אשמים שהיישום המעשי של הסקרים נעשה לפעמים באופן רשלני, מגמתי ובלתי מדעי בעליל.

ברגע הראשון חשבנו שהיא קלדנית או משהו כזה (אישה עם כיסוי ראש וחזות אמהית מאוד), אבל מהר מאוד התברר שטעינו. פרופסור סמואל כהן התגלתה כמרצה הסמכותית, הידענית והמאתגרת ביותר בסביבה. בניגוד לרוב עמיתיה, שאין להטיל דופי בגאוניותם, היא ידעה גם לרתק. עד היום אני מסוגל לעצום עינים ולשמוע אתה מסבירה לנו את חוק המספרים הגדולים ואת שאר אושיות ההסתברות.

שנים רבות אחר-כך, בתחילת חורף תשנ"ה, פגשתי אותה פתאום באוסלו. היא היתה המתורגמנית של משלחת נפגעי טרור, שבאו להפגין שם נגד הענקת פרס נובל לשלום לרבין, לפרס ובעיקר לערפאת. התברר שהיא בכלל ילידת העיר. אביה, יוליוס סמואל, היה פעם הרב הראשי של נורבגיה, עד שנעצר על ידי הנאצים ונשלח לאושוויץ. חייה וחיי שני אחיה ניצלו בזכות גויים טובים שמילטו אותם ואת אימם לשבדיה הסמוכה. לימים סופר סיפורם בפרוטרוט במשפט אייכמן על ידי האם (בנימוקי הפרס לבת צויין שהיא עודנה בחיים, עד 120, ושיש לה מעל 85 נכדים ונינים!).

הנורבגית השוטפת של הפרופסורית לסטטיסטיקה איפשרה לה להתעמת באוסלו עם עיתונאים מקומיים, שהיו גאים מאוד בתרומת ארצם לתהליך השלום במזרח התיכון, ולא הבינו איך זה שכמה ישראלים כופרים בו בתוקף. במשך כשלוש יממות היא ניסתה להסביר להם שערפאת לא כל כך נחמד כמו שהוא מצטלם.

אגב, יהורם גאון, שגם הוא מקבל השנה את פרס ישראל, היה אף הוא באוסלו באותם ימים, אבל מהצד השני של המתרס, כזמר הרשמי של הטקס. "שלום יבוא עלינו", הוא שר שם על הבמה כשפרופ' סמואל כהן הפגינה בחוץ, "ואנחנו לא ניתן לו מאיתנו שוב ללכת". כסטטיסטיקאית בכירה, אבל גם כאשת ימין מפוכחת, היא העריכה כבר אז שסיכויי ההגשמה של ההבטחה השירית הזאת קלושים ביותר.

וואלה?

"כלי נשק הוא אמצעי קטלני והשימוש בו עלול לסכן חיי אדם” (ציטוט מתוך כרטיס חדש של כללי פתיחה באש לחיילי צה"ל ביש"ע).