גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 83ראשיהפצה

האמא של האח הגדול - בגליון השבוע

אל שווימר שהקים את התעשייה האווירית בשנות ה-50 לא היה מאמין שהמפעל הקטן לשיפוץ מנועים יהפוך לאימפריה טכנולוגית שתייצר טילים, מטוסי קרב ולווינים
04/03/04, 00:00
דוד חרמץ

כשראש הממשלה דוד בן-גוריון וראש משלחת משרד הביטחון שמעון פרס עלו, בינואר1951, על המטוס המשופץ של אל-על שהביא אותם לארה"ב, הם חלמו על הרבה מאוד דברים. על דבר אחד בטוח שהם לא חלמו – על לווינים המשייטים בחלל, כשעל זנבם מוטבע דגל ישראל.
קצת יותר מיובל שנים מאוחר יותר משייטים בחלל, דרך קבע, 5 לווינים ישראליים שונים: 1 צבאי ו-4 אזרחיים.

רגע, עוד לא גילינו לשם מה טסו בן-גוריון ופרס לארה"ב. היעד שלהם היה שדה תעופה נידח בבורבנק, קליפורניה. שם בפאתי השדה המתין להם אל שווימר, יהודי אמריקני צעיר שניהל חברת תעופה קטנה במערב ארה"ב ובמקביל היה בעל סדנא לשיפוץ ותיחזוק מטוסים ישנים.

"שמע נא בחור צעיר", לא השחית 'הזקן' זמן יקר, "אנחנו זקוקים לך בארץ. חיל האוויר הישראלי וחברת התעופה הצעירה 'אל-על', חייבים בית מלאכה שייתן למטוסים שלהם גיבוי טכני".

זה לא היה הקשר הראשון של שווימר עם מדינת היהודים. ב-47' התנדב שווימר לעזור למדינה שבדרך. הבחור האמריקני הצעיר התבקש לרכוש מטוסים ולדאוג לחימושם. לשווימר לא הפריעה העובדה שבאותה עת הטילה ארה"ב אמברגו על משלוח אמצעי לחימה למזרח-התיכון. כשחזר לארה"ב הוא הועמד לדין בגין עבירות אלה ונידון למאסר על תנאי ולקנס.

עם רקע אישי כזה לא הופתעו בן גוריון ופרס מתגובתו המיידית והחיובית של אל שווימר. באותו לילה נטמן הזרע שהנביט את התעשייה האווירית.

מטיפול שוטף לייצור הלביא

ההתחלה היתה צנועה וקראו לה 'בדק אוויאיישן'. גם הדרישות ממנה היו צנועות: מתן שירותי תחזוקה למטוסי ישראל. כבר בימי בראשית דיבר שווימר על יעדים שהם מעבר לטיפולים שוטפים, אבל רוב האנשים ששמעו אותו דיברו מאחורי גבו על אסטרונאוט המנותק מהמציאות.

אבל שווימר לא ויתר. לאחר מגעים עם הצרפתים נחתם, בשלהי שנות ה-50, חוזה שהטיל על החברה הישראלית לייצר את מטוסי ה'פוגה'.

הצלחת ה'פרויקט הצרפתי' הובילה ליצור מטוסים נוספים: מטוס התובלה 'ערבה' ומטוסי הקרב 'נשר' ו'כפיר'.

בשנות ה-70 פלשה התעשייה האווירית (בשמה החדש; 'בדק' הפך לחטיבה פנימית שהמשיכה לתת שירותי תחזוקה) לפסי ייצור חדשים: מערכות טילים, מכ"מים ואמצעי לוחמה אווירית.

ואולם, את אחת מספינות הדגל של התעשייה האווירית, הצליחו האמריקנים ליירט לאחר מערכה ארוכה, עקובת כותרות אדומות, בעיתונים הגדולים שבארה"ב ובישראל.

סיפור מטוס ה'לביא' החל למעשה כרצון לפתרון של מצוקה תקציבית. בתחילת שנות ה-80הגדיל חיל האוויר הישראלי את רכישת מטוסיו בארה"ב, על חשבון קיצוץ משמעותי בהזמנת מטוסי ה'כפיר'.

במקביל, באותה עת ירדו הביקושים למוצר אחר של התעשייה האווירית - טיל ה'גבריאל'. ואם לא די בכך, בשוק העולמי נוצר שפל במכירת מטוסי מנהלים. בקיצור, התעשייה האווירית חיפשה דרך להתפרנס ותכננה את מוצר הדובדבן שלה – מטוס הקרב המודרני ה'לביא'. בסוף 86' ביצע דגם הניסוי של ה'לביא' את טיסת הבכורה שלו. ההוכחה לכך שהמוצר היה ראוי היתה התגובה האמריקנית.

בדורסנות לא אופיינית, ואולי דווקא כן, הפעילו בעלי הברית שמעבר לאוקיינוס כל לחץ אפשרי, כדי לבטל את הפרויקט. הציבור הישראלי תמך בהמשך הפיתוח, אבל דברים שרואים מהרחוב לא רואים מישיבת הממשלה. על חודו של קול אחד החליטה ממשלת ישראל לבטל את הפרויקט. מצבת כוח האדם של התעשייה האווירית הצטמצמה מיידית מ-22 אלף עובדים ל-17 אלף עובדים.

מפינוי סיני לכיבוש החלל

ב-82', לאחר פינוי סיני, שברו את הראש גורמי ביטחון כיצד יהיה ניתן להגן על גבולות ישראל שהצטמקה עד מאוד; כיצד ניתן לאסוף מודיעין מקדים על המתרחש אצל השכנים.

אחד הרעיונות היה להעלות 'אח גדול' שיפקח עין מהחלל. למיזם החדש הזה קראו לווין 'אופק'. המשימה הוטלה על מב"ת (מפעל ב') של התעשייה האווירית, מה שמכונה בתקשורת "חטיבת החלל של התעשייה האווירית". יוסי וייס, מנהל מב"ת, מגלה כי מדינת ישראל השקיעה במשך השנים למעלה ממיליארד דולר בפיתוח התשתיות של לוויני החלל הישראליים. רק כדי לתפוס פרופורציות: לפי וייס ישנן רק 8 מדינות שנכנסו לפרויקטים בחלל. בתוכן ארה"ב, רוסיה, צרפת ויפן. לעומת זאת, מדינות עם מורשת אימפריאליסטית קרובה כמו גרמניה ובריטניה, עדיין לא העזו לקפוץ ראש לבריכת החלל ולא יצאו מכדור הארץ.

בריכת החלל?! איזה מין דימוי - איך מים מתחברים בכלל עם חלל? עיון ברזומה של יוסי וייס מוכיח שהדבר אפשרי. אל"מ בחיל הים מוצא את עצמו יום לאחר שחרורו בתעשייה האווירית, והגוף עליו הוא מופקד משמש כקבלן הראשי בכל פעילות החלל של מדינת ישראל.

הלווין 'אופק 1' משוגר באוקטובר 88'. 'אופק 3 ', ששוגר באפריל 95', כבר צויד בטלסקופ. על הקרקע בחצר המפעל ביהוד כתבו את הכתובת מב"ת חלל ו'אופק 3' לא אכזב. הוא שיגר למסכים שביהוד תמונות שהוא צילם ממרחק של 500 ק"מ מכדור הארץ. ובתמונות ראו בבירור את האותיות שצוירו בחצר. "זה עוד כלום", אומר וייס בהתלהבות, "באותו לווין רזולוציית הצילום היתה 1.8 מטר". ובהמחשה שווה לכל נפש: אם היינו מציבים ברחוב דיזנגוף פינת ארלוזרוב פיאט 600 ובמרחק 1.8 מטר ממנה עוד פיאט 600 יכולנו לקבל מ 'אופק 3' צילום ברור של שתי המכוניות (בתנאי, כמובן, שפקחי עיריית ת"א לא היו גוררים אותן קודם לכן).

מלווין בחאקי ללווין בג'ינס

בשלב מסוים החליטה האמא של 'האח הגדול' הצופה עלינו מהחלל, שהגיע הזמן שהיא תעשה קצת לביתה. במילים אחרות: התעשייה האווירית ביקשה וגם קיבלה רשות לפתח ולבנות לוויני חלל שיימכרו למגזר האזרחי.

לכאורה מה יש פה לפתח? לווין צבאי כבר קיים? קיים. לצלם הוא יודע? יודע. מה שצריך לעשות זה לקחת פח צבע חדש, ובמקום בצבע חאקי יש לצבוע את הלווין בצבע ג'ינס ולהכריז עליו כעל לווין אזרחי. פשוט ביותר. אז זהו, שלא בדיוק. וייס מביא דוגמה להבדל המשמעותי בין שני סוגי הלווינים: הלווין הצבאי מכסה שטח מוגבל. להשגיח מהחלל על המזרח התיכון זה כמו שמישהו יציץ על הנעשה במרפסת קטנה בחווילתו הענקית של מייקל ג'קסון. פינאטס. לויין אזרחי, לעומת זאת, מכסה את כל העולם. משום כך הוא נדרש לספק צילומים רבים יותר. כפועל יוצא הלווין אמור להיות בעל משק אנרגיה גדול הרבה יותר מאשר הלווין הצבאי. וזו רק דוגמה אחת.

מכל מקום, הפעם האמריקנים נרדמו בשמירה וכך נולד בשנת 2000 הלווין הישראלי האזרחי הראשון - ה'ארוס'. גם הפעם אפשר לפרגן להישג הישראלי. לדברי וייס ה'ארוס A' היה לווין התצפית האזרחי השני בעולם. שנה קודם לכן ב-99' שיגרו האמריקנים לחלל את הלווין האזרחי הראשון. והם, מדגיש וייס, נמצאים בביזנס של החלל כבר משנות ה-50 (כלומר 30 שנה לפני ישראל). למי שמתעקש לדעת לאלו אזרחים מוכרים שירותי לווין מהחלל, נספר שמדובר בחברות נפט, תחנות לחיזוי מזג אוויר, ארגוני צפרות, ארגוני איכות סביבה ועוד.

לווינים אחרים שפותחו במפעל החלל הם לוויני התקשורת 'עמוס', הנותנים שירותים לרשתות טלוויזיה מכל העולם. 'עמוס 1' שוגר במאי 96' ו'עמוס 2' שוגר בסוף 2003. דרמה קדמה לשיגור של עמוס האחרון. וייס: "התחייבנו ללקוחות שלנו ש'עמוס 2' יהיה בחלל עד סוף 2003. כמה חודשים לפני מועד השיגור מודיעה לנו החברה האחראית לשיגור, שמפאת בעיות טכניות היא אינה יכולה לעמוד במשימה. התור החדש שלנו נקבע לספטמבר 2004. שיגור במועד החדש הוא מבחינת הלקוחות שלנו הפרת חוזה. נחשפנו לסכנת נזקים של מיליוני דולרים. התחלנו להתרוצץ בעולם כמו עכברים מורעלים ולא מצאנו משגר פנוי. בסוף החלטנו על צעד שהיה בו סיכון מסוים. פנינו אל הרוסים וביקשנו לשכור את שירותיו של המשגר הקשיש 'סויוז' – משגר ששיגר את החללית של הקוסמונאוט הרוסי הראשון בשלהי שנות ה-50. זו היתה פעם ראשונה שלווין תקשורת אזרחי הוצב על משגר הסויוז. מה אגיד לך, כולנו שיקשקנו עד מוות ואני, כמי שקיבל את ההחלטה, יותר מכולם. ידעתי שאם העסק ייכשל אצטרך לחיות מהפנסיה הצבאית שלי ומגן הילדים של אשתי. תודה לאל, השיגור עבר בשלום".

בימים אלה, חותם וייס, הסתיימה תקופת הבדיקות בחלל של 'עמוס 2' והלווין מתפקד כמתוכנן.