גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 83ראשיהפצה

על דעת עצמי - בגליון השבוע

04/03/04, 00:00
אבי סגל

לחשוב בהיגיון

הדבר האחרון שאני עושה כמעט מדי יום, לא כולל קריאת שמע והאכלת תינוק (ר' בנפרד), זה לפתור תשבצי היגיון. אני מאוד אוהב תשבצי תרתי-משמע למיניהם, בעיקר משום שאני מצליח בהם לא רע, דבר שגורם לי להרגיש חכם יותר ממה שאני באמת.

מלבד הנאה רגעית, מקנים תשבצי ההיגיון לפותריהם גישה בריאה לחיים. הם מחנכים אותנו לחשוב עוד קצת, 'לישון על זה', ובעיקר לדעת לשנות את נקודת המבט. אם דרך מחשבתית מסוימת לא מביאה לפתרון, לא יעזור בית דין אם נמשיך להתעקש על אותה דרך. יש לשנות פאזה, לתקוף את הבעיה מזווית אחרת, ואז אולי נגיע לתשובה. לטעמי, כל ישיבת ממשלה צריכה להיפתח בעבודה קבוצתית על תשבצי היגיון (הנה הגדרה בסגנון תשבצי היגיון לשם של שר בממשלה: "לינקולן שמע כאן סוד" – הפתרון בסיום המדור).

נטאשה את העברית

"בגלל סיבות ביוגרפיות שלא כאן המקום לפרטן", פותח יהונתן גפן את מדורו השבועי במעריב, "בתי נטאשה בת השמונה שולטת בשפת אמה (אנגלית) אבל לא בשפת אביה". ולמרות שגפן אינו שש לפרט את הסיבות הביוגרפיות ללשונה הזרה של הילדה, אין לו שום בעיה לציין כי גם המסורת היהודית אחראית למחדל. "היא הלכה לחוג לעברית בבית הספר היהודי בברוקליין", כותב גפן על בתו, "השיעור הראשון היה בערב חג הסוכות. המורה החביבה ועתירת השורשים החליטה שהמילים הראשונות שכדאי לילד לדעת בעברית הן 'אתרוג', 'לולב' ו'אושפיזין', שלוש מלים שלא יצא לי להשתמש בהן ב-50 השנה האחרונות... בגלל המסורת היהודית, החביבה כשלעצמה, הילדה התפטרה משיעורי העברית , וביקשה לעבור לחוג כדורגל..."

הבנתם את זה? המסורת היהודית היא האחראית לעברית המצ'וקמקת של מיס גפן. לא גירושי הוריה, לא התנהגותו המפוקפקת של אביה כבעל וכאיש משפחה, לא העובדה שההורים העניקו לה שם רוסי וזהות אמריקנית, לא המרחק הגיאוגרפי מהארץ, לא ההשתתפות הדלה של יהונתן גפן בחינוך בתו, וכמובן לא ההתנכרות ההורית של שני המשפחה למסורת היהודית – לא אלה גרמו לנטאשה לנטוש את השפה העברית – ארבעת המינים והאושפיזין עשו זאת.

אין לטעות בכתיבתו של גפן: היא אולי קלילה והומוריסטית, אבל הבוז שלו כלפי היהדות הוא רציני לגמרי. אין זה פלא, שהרי לגפן עצמו יש מסורת אחרת ואלוהים אחרים (הגדרה לאלוהים של גפן בסגנון תשבצי היגיון: "אלטון ישן ונכשל" – הפתרון בסיום המדור). האם יש לגפן עצמו רגשות אשמה בעניין גידול בתו? האם הוא בכלל מודע לבעייתיות בביוגרפיה שלה, זאת שלטענתו "לא כאן המקום לפרט"? מודע או לא מודע, תמיד טוב שיש איזו מסורת יהודית שאפשר להאשים.

אלכסנדר הגדול

באחד מפרקי הסדרה 'המופע של לארי סנדרס', שהיא סאטירה מופתית על עולם תוכניות האירוח הליליות באמריקה, מופיע השחקן ג'ייסון אלכסנדר בתפקיד עצמו. בפרק זה מגיע אלכסנדר להתארח בתוכניתו של סנדרס, אבל לפני עלייתו לבמה נדהם הכוכב לגלות, שבתוכנית מוצג מערכון קומי בכיכוב דמותו של אדולף היטלר. "זה מעליב! את יודעת שאני דובר הליגה נגד השמצה?" שואל אלכסנדר בזעם את עוזרת ההפקה בעת שזו באה לקרוא לו מהחדר, ואז עוזב את האולפן וגורם לביטולה של התוכנית לאותו ערב.

כמו אצל סלבס אמיתיים אחרים שהתארחו ב'לארי סנדרס', גם הופעתו של אלכסנדר נראית אותנטית, כאילו העלילה מתרחשת בחייו האמיתיים. נראה כי השחקן שהגיע לישראל לקדם תוכנית שלום הוא קודם כל יהודי חם ורק אחר כך פעיל פוליטי בגרוש. אז קל ללעוג לכוכבי מסך אמריקניים המתיימרים לפתור את הסכסוך המזרח-תיכוני במהלך ביקור ורבע. אבל כוכב 'סיינפלד' אינו עוד ביילין עם זקן (היי, מה קרה למכונת הגילוח?) אלא אדם היודע את מגבלותיו כמי שבא מבחוץ, אבל מנסה בכל זאת לעשות לנו טוב. האמת, עצם הופעתו כאן היא כבר דבר טוב.

התקופה הקשה שעוברת היום ישראל חשפה את פרצופם האמיתי והמכוער של רבים מיהודי הוליווד. אלה מפגינים פרו-ישראליות רק כשהיא אופנתית, כמו בחגיגות היובל. אבל בתקופות הקשות באמת, כשאנו מצויים במלחמה ובמצוקה וזקוקים לכל תמיכה, דווקא אז מתנכרים לנו אחינו האמריקניים בטיעונים פוליטיים לגיטימיים אבל לא רלוונטיים. דווקא כשצריך לשמוע את קולם הברור המחזק את אזרחי ישראל בשעתם הקשה, הכוכבים מתאיידים.

ולכן, למרות שתוכנית השלום של ג'ייסון אלכסנדר נראית כמו החיים של ג'ורג' קונסטנזה, הדמות שגילם, ולמרות שאת הסדרה 'סיינפלד' אף פעם לא אהבתי, אני מעדיף אותו על פני היהודים שלא מוכנים אפילו לקפוץ לביקור, לחתום על עצומות או לנסות לעזור במשהו (הגדרה לשם משפחה של יהודי כזה: "פיגר בסל" – הפתרון בסיום המדור). אם אהבת ישראל שלהם תלויה בדבר, אני מוותר עליה.

חמסה עלינו

א. שני בעלי דין באו בפני איש שמאל. אמר הראשון: צריך גדר הפרדה. ענה השמאלן: אתה צודק. אמר השני: צריך לגנות את ישראל על גדר ההפרדה. ענה השמאלן: אתה צודק. צעקה אשת השמאלן: אם שניהם צודקים, איך נזכה אי פעם בבחירות? ענה השמאלן: גם את צודקת.

ב. הקשבתי לסגן השר זאב בוים שוב ושוב, ואחר כך הקשבתי עוד פעם. מצטער, האיש לא טען בשום דרך שלערבים יש פגם גנטי. אני ממליץ על הקשבה נוספת לדברים.

ג. אני לא מאמין שיהודים רצחו את ישו. נו באמת, שיהודי ירצח יהודי?

ד. סוף סוף התחברתי לאינטרנט המהיר, וכעת אני נכנס לאתר של ערוץ 7 פעם בכמה דקות כדי לבדוק תגובות קוראים על מדור זה. חברים יקרים, אתם לא עומדים בקצב.

ה. וכעת, לפתרונות: שמו של השר הוא אברהם פורז; האלוהים של יהונתן גפן הוא ג'ון לנון; והיהודי ההוליוודי ששכח אותנו הוא ספילברג. בין הפותרים נכונה יש אנשים אינטליגנטיים מאוד.

יודע את מקומי

אחרי חודשים ארוכים מיצתה זוגתי את הרעיון המלבב של הנקת התינוק, ובאותו רגע הסתיימו חיי כאדם שפוי. מדי לילה, בשעה שאפילו פרפר לילה כמוני לא מכיר, אני נאלץ לקום ממיטתי, לחמם בקבוק עם תחליף חלב (לא אגלה מאיזה סוג, אבל הוא מתחרז עם 'מיגרנה') ולהיניק את בני יחידי במו ידיי.

בדרך כלל, הילד מתעורר דקה אחת בדיוק אחרי שראשי מוצא מנוח על הכרית. אם אני הולך לישון באחת, הוא קם באחת ודקה. נרדמתי בשלוש – הוא מתעורר בשלוש ודקה. אם אני ער כל הלילה – הוא מתעורר בבוקר. אחרי הארוחה הוא נרדם ומתעורר שוב, השד יודע באיזו שעה, רק כדי לקבל מנה אחרונה. באותה שעה אני כבר רחוק מאיפוס, וכבר קרה שחיפשתי את הבקבוק בעיניים עצומות וכמעט השקיתי את בני בנוזל לניקוי חלונות.

ואיפה רעייתי בשעה הזאת? ובכן, אולי לא שמעתם, אבל גוף האשה הוא מנגנון משוכלל, הגורם לה להפסיק להתעורר בלילות בדיוק ביום שבו היא מפסיקה להיניק. וכך, אני יושב ומאכיל את היורש בלילות, ובהזדמנות זו מודיע לו בחגיגיות כי הוא מנושל מהירושה. או-אז הוא מתבונן בי בעיניו הגדולות והמשגעות ומתחיל לנגוע בפניי בידו השמאלית תוך שהוא ממלמל בג'יברישית מדוברת. לא ברור לי אם הוא מנסה לומר "אני אוהב את האבא הזה" או "אני אוהב את הצעצוע המגודל הזה", אבל באותו רגע אני פשוט נמס.

לא, זאת לא מטאפורה. בשלב הזה של הלילה, באופן מילולי, אני פשוט נמס.