חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 85ראשיהפצה

פותחים חלון לעולם שאבד - בגליון השבוע

מוזיאון בית התפוצות לקח על עצמו משימה חשובה – תיעוד ההוויה היהודית בגלויות השונות ● הבית, שבכוונה אין בו חלונות, יצר תקדימים, בהם: מוזיאון ללא מוצגים אותנטיים ושיחזור של בית-כנסת סורי מפואר מהמאה ה-7, שכמותו יש רק במוזיאון בדמשק
18/03/04, 00:00
דוד חרמץ

הקמת מוזיאון בית התפוצות יכול לשמש כמשל למנטליות הישראלית, ואולי אף היהודית. בשנת 1971 הושלמה בנייתו של בית ענק בלב השטח שהיה שייך לאוניברסיטת תל-אביב. כמה חודשים מאוחר יותר מתכנסת ועדת מלומדים באותו בית. הוועדה יודעת דבר אחד - לבית הריק שבתוכו הם יושבים יקראו בית התפוצות. מה שהם עדיין לא יודעים זה מה בעצם יהיה באותו בית. לא שהרעיון שנקרא 'בית התפוצות' נפל עליהם כרעם ביום בהיר. כבר בשנת 1959 מחליטה מליאת הקונגרס היהודי העולמי להקים בישראל את בית התפוצות – יד לגולה היהודית. אלא שיחלוף עוד כעשור עד שנחום גולדמן, יו"ר ההסתדרות הציונית, יגבש גם את מקורות הכסף. הבולדוזרים עלו על הקרקע, הפועלים בנו והסיידים סיידו, והנה הבית עומד על תילו, אבל לאף אחד בעולם אין צל של תוכנית מגובשת, מה באמת הולך להיות בו.

באותה ישיבה, משחזר ההיסטוריון של בית התפוצות ד"ר אלי בן-גל, הפריע לאבא קובנר שלבית יש חלונות. "זה לא טוב", קבע קובנר, שהיה לדמות הדומיננטית בקידום חזון המוזיאון, "זה לא טוב, החלונות מאפשרים למבקר להתרשם מהנוף הנשקף אליו בקו הרוחב, ואני רוצה שהוא יצלול לעומק – לשורשים היהודיים שלו".

מכיוון שלא נשמעו הסתייגויות מצד החברים האחרים הוחלט פה אחד לאטום את חלונות הבית. אבל ועדת קובנר קיבלה גם החלטות חסרות תקדים, פשוטו כמשמעו, בעולם המוזיאונים.

אבא קובנר, ממשיך בן-גל, ביקש מאיתנו לשכוח מהתפיסה הכרונולוגית. זה נכון שכל מוזיאון היסטורי מציג דברים בסדר כרונולוגי, אבל גישה זו היתה מחייבת אותנו לבנות אולמות נפרדים לכל עדה ולכל ארץ מוצא. אלא שזה היה עומד בסתירה לקונסנזוס רחב – המוזיאון הזה צריך לאחד באולמות התצוגה שלו את כל שבטי ישראל ולא לפצל ביניהם.

ההחלטה הבאה היתה דראמטית לא פחות: מוזיאון בית התפוצות יהיה המוזיאון הראשון בעולם שלא יתבסס על מוצגים אותנטיים. בן-גל זוכר שההחלטות הללו גרמו לתהיות אם את מה שיבנה במקום יהיה ניתן לכנות 'מוזיאון'. חלפו שנים והתקדים שנוצר במוזיאון בית התפוצות הועתק גם למוזיאונים אחרים בעולם.

דרוש עשירי למניין

לאחר פסילת הקו הרגיל החליטה הוועדה לאמץ את שיטת התמטיקה. ובמילים יותר עממיות: סידור המוזיאון לפי היגיון של נושאים. נקבע שבמוזיאון ימוקמו שבעה שערים. כל שער יעסוק בתחום שונה. וכך נבנו שער המשפחה ושער הקהילה, שער היצירה ושער האמונה ושער הקיום בין האומות ושער הגלויות ושער שיבת ציון.

6 שנים, מדגיש בן-גל, נדרשו כדי לצקת תוכן למוזיאון. רק בשנת 78' נפתח המקום למבקרים. אבל עד לחנוכת הבית יצאו חוקרים ואמנים של המוזיאון למקומות שונים בעולם היהודי, כדי ללמוד מקרוב את הנושאים בהם יטפלו. כך למשל בכניסה לשער האמונה ישנו מיצב של יהודים הנערכים לתפילת שחרית. כדי לפסל את היצירה הזו הלכה האמנית מדי בוקר, במשך כמה חודשים, לבית כנסת בלונדון.

הביקורים הרבים הניבו פסלים של יהודים בסיטואציות שונות לפני התפילה: אחד מתעטף בטלית, השני מניח תפילין של ראש, וחברו הזריז ממנו כבר הניח גם את התפילין של ראש. מעיני הפסלת הגויה לא התחמקה העובדה הידועה, שבשעה שתשעה יהודים או-טו-טו מוכנים לתפילה, היהודי העשירי נמצא עדיין בדרך לבית הכנסת.

החוקרים והאמנים הגיעו להרבה אתרים שונים, אבל לא לכל מקום בו הם חפצו הם גם יכלו להגיע. מבקשים דוגמה? סוריה למשל. אחד מבתי הכנסת המפוארים בהיסטוריה של גלות ישראל היה בדורא-אירופוס, על גדות הפרת. אותו בית כנסת שהוקם במאה ה-7 היה מפורסם בהדרו. מאות ציורים מהתנ"ך עיטרו את קירותיו. תשמישי קדושה יקרים הוצבו בו בכל פינה. עם השנים פגעו בו נזקי הטבע, עד שהגיעו בתחילת המאה 20 ארכיאולוגים בריטיים וגרמנים פירקו אותו לגורמים ובנו אותו מחדש במוזיאון בדמשק. למוזיאון בדמשק חוקרי בית התפוצות לא יכלו להגיע. ואם המוח הקרימינלי שלכם חורש ברגע זה מזימות לשלוח לדמשק את בועז ביסמוט, העיתונאי הישראלי הזכאי מזמן להנחות של נוסע מתמיד בקווים למדינות ערב, כדאי שתדעו שהסורים מונעים מהמבקרים במוזיאון להיכנס לאולם בו שוחזר בית הכנסת.

בית יהודי בלי שולחן שבת?

התביעה שתבעו מנהלי בית התפוצות מהצוות לפרפקציוניזם וללימוד מוקדם ומקיף של הנושאים הובילה לפעמים לאנקדוטות גרוטסטיות. כך למשל קרה כאשר פסל גוי התבקש לפסל יהודים שעבדו בפרך ללא חולצות (מיצב שלבסוף לא הוצב).

"אבל אני לא יכול", קבל הפסל, "מעולם לא ראיתי גוף של יהודי".

עד שנאלץ אחד מחברי הצוות לבקש מבנו (היהודי, אם צריך להבהיר) להוריד את חולצתו, כדי שהפסל יבחין בהבדלים.

עצם העובדה שקיימת דרישה לשלמות אינה תמיד הערובה שאכן זו גם התוצאה המושגת. בשלב מסוים, מעיד בן-גל, דרש קובנר שתהיה עבודה שתציג את הבית היהודי בשבת. חברים בצוות הסתייגו: יש בית יהודי בפולין ויש בית יהודי במרוקו. הבתים לא נראים אותו דבר. אז או שנראה הרבה בתים בשבת מגלויות שונות או שנאלץ לבחור בית אחד, בידיעה שהוא לא מסמל את כל בתי ישראל.

המוצא שנמצא היה להקרין שקופיות מתחלפות של בתים מגלויות שונות. הסגנון האינדיווידואלי של כל בית: המיטות, השולחנות, הכיסאות הוחשך באותן תמונות ומה שהובלט באלומות אור היו תשמישי הקדושה: מזוזה, פמוטים, גביע הקידוש.

אבל רגע, עצרתי את שטף דבריו של ד"ר בן-גל, בית יהודי בשבת זה בהחלט פמוטים ויין, אבל אחד הדברים היותר מרכזיים – אם לא המרכזי מכל – זהו שולחן שבת. ודווקא אותו שמתם בצל?!

התשובה של בן-גל לא ממש היתה משכנעת: חיפשנו את המאחד בין כל הבתים היהודים בשבת ובתימן, למשל, לא היו שולחנות וסעודות שבת התנהלו על הרצפה. הניסיון שלי למקד את אלומת האור על הקרבה המשפחתית - ולאו דווקא על המשטח עליו מונח הקיגל (או המלאווח) - לא עלה יפה.

לפני קרוב לחצי שנה איימה סכנת סגירה על המוזיאון. בשל מצוקה כלכלית חריפה החליטה מועצת המנהלים להוציא את העובדים לחופשה ללא תשלום. העובדים התקוממו והחליטו להמשיך להפעיל את המקום גם ללא קבלת שכר. במקביל קם ועד חירום להצלת הבית. לפני שבועיים, מדווח ד"ר בן-גל, שילמנו, לראשונה מזה חודשים, את המשכורת לעובדים.