חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 85ראשיהפצה

שולחן עורך - בגליון השבוע

18/03/04, 00:00
עמנואל שילה

לרגל עליית המדרגה בזירת המאבק הפוליטי על "תוכנית ההתנתקות", זה הזמן לסמן את העמדות שתופסים בשעה זו כמה שחקנים מרכזיים ממפלגת השלטון ומסביבותיה.

רובי ריבלין - המיוסר: יו"ר הכנסת נאבק בתוכניות העקירה כשידו הימנית קשורה לאחור. במישור האידיאולוגי ההצהרתי - רוממות אהבת הארץ בגרונו; במישור הפוליטי המעשי - ידו טמונה בצלחת. לדבריו, מה שמנטרל אותו הוא הקונפליקט המוסרי בין מצפונו הבית"רי הנאמן לבין הכרת הטובה שלו לשרון, לו הוא חייב את מקומו בכנסת. "רק בגלל שהוא הוביל אותנו הכנסנו 38 ח"כים. אם היינו הולכים על האידיאולוגיה שלי היינו מכניסים אולי 22-23 ח"כים" צוטט ריבלין בשבוע שעבר ב'הארץ'.

כדי לעזור לריבלין להשתחרר מהקונפליקט המייסר והמשתק, הנה שתי הערות לתשומת ליבו.
ראשית, מיקומו הנמוך של ריבלין ברשימה לכנסת לא נפל מהשמיים. זוהי תוצאה של שיטת בחירות לא-שוויונית שהנהיגו נאמני שרון בהנהלת הליכוד, שבמסגרתה שוריינו בקידמת הרשימה מקומות לנציגי מחוזות ומגזרים, במטרה להבטיח את בחירתם של נאמני שרון, ובראשם הבן עומרי.

המשוריינים, שנזקקו לקולות מועטים כדי לזכות במקומם, דחקו לאחור את ריבלין ועוד כמה ח"כים וותיקים, שמהם נמנעה האפשרות להתמודד על המקומות המשוריינים. אז גם אם נסכים שמקומו הנמוך של ריבלין הפך ריאלי רק בזכות שרון - הרי הוא נדחק למקום הזה בעיקר בגלל השיטה שהנהיג שרון. שרון לקח את המקום הריאלי, ושרון החזיר.

אבל מה שנכון יותר הוא שבשלושים ושמונה המנדטים לא שרון זכה אלא תנועת הליכוד. ויותר משניצח הליכוד הפסידה העבודה. הציבור ניצל את ההזדמנות הראשונה שניתנה לו כדי להעניש את המפלגה שסידרה לנו את אסון אוסלו עם למעלה מאלף קורבנותיו. נתניהו היה זוכה להישג דומה, ואפילו אם היו שמים גמל בראשות הליכוד הוא היה מנצח ובגדול.

בקיצור ריבלין, די לתירוצים. אולי לא נעים לך מראש הממשלה, אבל הכיסא שלך בכנסת שייך לך ולתנועתך, לא לשרון, ועליך להשתמש בו בהתאם לעקרונות האידיאולוגיים שבשמם נבחרת.

דוד לוי - המפתיע: עשר פעמים הספידו אותו, ובכל פעם הוא חזר מן הכפור. לדן מרידור ולרוני מילוא לא נשכח חטא העריקה למפלגת המרכז. לדוד לוי - אפילו עוון החבירה לאהוד ברק נסלח ונשכח. לא יעזור כלום, דוד לוי הוא בשר מבשרו של הליכוד, עצם מעצמיו. בימים אלו, ממרום ניסיונו הפוליטי והמדיני, משמיע דוד לוי את אחד הקולות הצלולים ביותר נגד תוכניות שרון. על רקע הפחד והשתיקה של השרים הקול הזה נשמע ביתר שאת, ומחזיר ללוי משהו מהבולטות שממנה נהנה בעבר. אם ימשיך ויוכיח את הרלוונטיות שלו תיסלל דרכו לכהונת הנשיא הבא, ומי יודע - אחרי הקאם-בק של שרון הכל אפשרי - אולי אפילו לראשות הממשלה.

עוזי לנדאו - האידיאולוג: היחיד מבין שרי הליכוד שלא רק מביע התנגדות לתוכנית, אלא גם נאבק בה בכל דרך אפשרית. הוא לא מפתיע כי הוא תמיד היה כזה, אבל זה לא אומר שלא מגיעה לו איזו צ'אפחה. כמה חבל שאין לו יותר כוח פוליטי.

שאול מופז - האופורטוניסט: מופז רשם מהלך נדיר כאשר במעבר אידיאולוגי חד עבר תוך ימים ספורים מהאגף הימני בליכוד אל השפיץ של מחנה הנסיגות. כל הצמרת של זרועות הביטחון למיניהן מתנגדת לנסיגה חד-צדדית, אבל על שר הביטחון זה לא עושה רושם. מי שהיה פעם תושב אלקנה שבשומרון הפך לתומך נלהב של עקירת יישובים, מייד לאחר שהובטח לו שיישאר על הכיסא גם בקואליציה העתידית עם מפלגת העבודה. אז מה אם לאחר הנסיגה עזה תהפוך למרכז אזורי של תעשיית טרור. אז מה אם מרכז הארץ ייכנס לטווח הרקטות שיספק החיזבאללה. העיקר ששר הביטחון יישאר במשרדו. מופז עתיד לגלות שהעריקה הזאת דווקא תפגע בעתידו הפוליטי, כאשר המחנה האידיאולוגי בליכוד ובימין יבוא עמו חשבון בעתיד. בינתיים נשאר רק לתהות מדוע האיש הזה, שככל שהדברים תלויים בו תהפוך בקרוב מועצת יש"ע למועצת י"ש ומאוחר יותר למועצת אין, הוזמן לשאת דברים בערב הזדהות של תושבי יש"ע עם מערכת הביטחון.

משה קצב - המאכזב: למעט הצעד הנאה של פתיחת בית כנסת במשכן הנשיא, הוא לא גמל בכלום לבוחריו מהימין ומהמפלגות הדתיות. חשבנו שנשיא מקרית מלאכי ירים את הנושא החברתי, וקיבלנו אחד שבורח מהדלת האחורית כדי להתחמק מעובדי עירייה שלא קיבלו משכורת חודשים. חשבנו שבתחום מדיניות החוץ הוא יסתפק בייצוגיות מכובדת, וקיבלנו את יוזמת ה'הודנה' של עוד נשיא שמנסה להיות גם ראש ממשלה. דווקא בנושא החנינות, שבו החוק כן מעניק לו סמכויות, הוא המשיך כקודמיו להיות חותמת גומי לכל עסקה של שחרור מחבלים. כאשר ממשלת שרון זוממת לבצע טרנספר בעשרות אלפי אזרחים, אין לנציג הבכיר של העם אף מילה של הסתייגות. גם בעניין שלטון השחיתות והפרוטקציה של משפחת שרון ובניו הוא ממלא פיו מים. בערב ההזדהות של תושבי יש"ע עם צה"ל הוא החמיא לחלוציות ולמסירות הנפש של המתנחלים, אבל בעיקר קרא "לא להעמיד את צה"ל במבחן לביצוע החלטות הדרג המדיני", כלומר לקבל בהכנעה את החלטות הממשלה ולא לחשוב חלילה על סירוב לפקודת העקירה. אם זה מה שיש לקצב להציע, מה בעצם הרווחנו מזה שלא נבחר פרס?

דב וייסגלס - המושך בחוטים: כיאה לראש ממשלה המסובך בחקירות משטרה, מינה שרון לראש לשכתו את עורך דינו האישי. לפי פרשנים פוליטיים, וייסגלס הוא המעצב העיקרי של מדיניות ישראל בעיתוי הנוכחי. לאור העובדה שהוא חסר כל ניסיון מדיני או בטחוני, סביר להניח שהצורך להציל את הבוס ממשפט לא נמצא במקום האחרון בין השיקולים המתווים את דרכו-דרכנו. לתוכנית ההתנתקות אין רוב בממשלה, אבל וייסגלס כבר משווק אותה לאמריקנים וכובל את ידי השרים. הוא עצמו נמנה עם שכבת נהנתני אוסלו, כאשר משרד עורכי הדין שבו הוא שותף קיבל לידיו את ייצוג הקאזינו ביריחו.

אבל כלי התקשורת הגדולים מעדיפים להירדם בשמירה, ולא לשאול האם קרבתו לבעלי הקאזינו משפיעה על החלטותיו, אם בפרשת טטנבוים - שכזכור יצא לדרכו לאחר שהסתבך בהימורים - ואם בנושאים אחרים. להגנתו ייאמר שהוא לא החליף את דעותיו לאחרונה. גם קודם לכן הוא היה שמאלני.

גלעד שרון - האינטרסנט: בעבר סיפרו לנו שלאריאל שרון יש בן אחד נוטה-שמאלה, עמרי, ואחד נוטה-ימינה, גלעד. והנה, ביום שישי האחרון מדווח בן כספית ב'מעריב' כי במחלוקת שיש בימים אלו בסביבתו הקרובה של שרון סביב "תוכנית ההתנתקות", הבן גלעד הוא המשענת העיקרית של אביו להמשך גלגול התוכנית. אם אכן נכונים הדברים, האם מופרך לשער שגלעד הפך פתאום סמן שמאלי בעיקר מתוך תקווה שזה יעזור לו לצאת מהבוץ המשפטי? האם אין משהו מעורר חלחלה בעצם המחשבה שככה מתקבלות אצלנו החלטות גורליות כל כך?

ישראל כ"ץ וצחי הנגבי - המהססים: בתקופת ימית הם עבדו ביחד והגיעו להישגים פוליטיים בהתאחדות הסטודנטים. כששרון מתניע שוב את הבולדוזרים שלו, שיתוף פעולה בין השניים יוכל הפעם להניב יותר ממחאה. שניהם ביטאו את התנגדותם לתוכנית, אבל שניהם חוששים לצעוד צעד נוסף קדימה, להצטרף לעוזי לנדאו ולהנהיג את הגוש של חברי הכנסת הנאמנים לעקרונות התנועה.

יש להם אומנם מה להפסיד, אבל גם יש להם הרבה מה להרוויח. כל אחד מהם נהנה מתמיכה חזקה במרכז הליכוד, כך שהיכולת של ראש הממשלה להעניש אותם היא מוגבלת. זה הזמן לגלות תעוזה, להילחם על העקרונות ולטפס אל השורה הראשונה בצמרת הליכוד.

בנימין נתניהו – המנהיג השפוף: פעולה מהירה וחד-משמעית שלו, ותוכניות העקירה קבורות עמוק באדמה. הוא מתנגד לתוכניות, מבין היטב את חומרתן, אבל מתוך חשש לפגיעה בסיכוייו להיבחר לראשות הממשלה אם יצטייר כימני מדי הוא נזהר שלא לבטא את התנגדותו במלוא עוצמתה, ובכך בעצם מאפשר לשרון להמשיך ולגרום נזקים. הוא גם זקוק לתמיכת ראש הממשלה בתוכניותיו הכלכליות. אבל כל התירוצים צריכים להיזרק הצידה מול חומרת השעה. לאחרונה נראה שהוא נעור מתרדמתו. אולי הוא קרא משהו בפורים על העתיד הלא-מזהיר שצפוי למי שמחריש בעת שעם ישראל נתון בצרה.

בעבר הוא נאלץ לתפקד כראש ממשלה מול המציאות הבלתי-אפשרית שיצרו כאן אנשי אוסלו. כדי שלא יצטרך לעמוד בעתיד מול מציאות אסונית עוד יותר שדווקא מנהיג מפלגתו יצר אותה, כדאי שיפעל מהר.