חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 86ראשיהפצה

גשרים של אהבה - בגליון השבוע

25/03/04, 00:00
רויטל שנור

ענני עשן, מוסיקה ואווירה מחבקת מטשטשים את העובדה ש'הזולה של חצרוני' היא בעצם התחנה האחרונה של בני נוער דתיים שאיבדו את דרכם. ב'זולה', שנפתחה לפני כמעט שלוש שנים בבית גשר בירושלים, מאספים מדי מוצ"ש כמאתיים בני נוער כאלה לפעילות חברתית ולשיחות נפש עד עלות השחר. הצוות החינוכי, שחלקו הגיע גם הוא מהכיכרות, מנסה להעלות אותם חזרה למסילה באמצעות הקשבה, יעוץ ובעיקר הרבה נשמה. ויש להם כבר לא מעט סיפורי הצלחה.

נשמות גדולות שנפלו

'הזולה של חצרוני' היא מעין מועדון נוער, שפועל במוצאי שבתות בלבד בבית גשר בירושלים. הזולה הוקמה לפני כשלוש שנים על ידי הראל חצרוני, צעיר אידיאליסט, בלי הכשרה מקצועית ועם הרבה נשמה. בהופעתו הוא נראה נער, אבל הוא נשוי, אב לחמישה ילדים ומתגורר עם משפחתו ביישוב שבות רחל. מעל לחולצתו הוא לובש טלית צמר ובה שזורים חוטי תכלת.

חצרוני מספר: "אני למדתי בישיבה לצעירים בירושלים. זו ישיבה מעולה, אבל גם משם אפשר לרדת, שהרי אין מקום שבו יצר הרע לא נכנס. בסוף השירות הצבאי ירדתי מטה מטה. הגעתי לפאבים, דיסקוטקים, הייתי תקליטן, הסתובבתי בחברה של מסוממים ונרקומנים כשלוש שנים. כל זה נבע מתאוות נטו, לא משום אידיאל או חשיבה שחילוניות היא דרך לחיים. תמיד ידעתי מה נכון ומה ישר.

ידעתי שאי אפשר להישאר במצב הזה. ברגע שאדם פותח את העיניים, אלוקים שולח לו הרבה שליחים. הייתי צריך הרבה תפילות ועבודה עצמית. ישבתי ודיברתי עם אלוקים, קראתי הרבה בספרים, בכתבי רבי נחמן.

"בזמן שהייתי למטה גיליתי שאם תופסים את החבר'ה ברחוב בלי פוזה, במבודד מהסביבה, רואים שהם נשמות טובות. ראיתי חבר'ה שהורידו את הכיפות. ראיתי שהם מתחברים לאלוקים, אבל לא מתחברים לדרך שבה לימדו אותם על אלוקים. ואז ניסיתי להפיץ תורה בדרך של אהבה. בלי לשנות את התורה, אפשר לשנות את הדרך שבה מחברים אנשים לתורה. פשוט הלכתי לפאבים ודיסקוטקים בתל אביב ונתתי הרצאות ברחוב. באותה תקופה פגשתי יהודי בשם אבי רומנו, שנתן לי רעיון להקים בית בתל אביב שיהווה מוקד יציאה לפעולות, ויאפשר לחבר'ה להמשיך לשמור על קשר אחרי ההרצאות. הלכנו למכור את הרעיון שלנו לכל מיני גורמים. קיבלנו הרבה עידוד, אבל עידוד מילולי בלבד. אף אחד לא הרים את הרעיון, עד שהגענו אל 'המרכז הישראלי'. הם הסכימו לסייע לנו להקים מועדון בירושלים. החבר'ה קראו למקום 'הזולה של חצרוני'. חשבתי לעצמי, זולה זה בעצם זו לה', ואמרתי למה לא? שיהיה הזולה של חצרוני. בזמנו פתחתי את הזולה שלוש פעמים בשבוע, מתשע בערב עד תשע בבוקר. לבד, בלי צוות, באמת כל הכבוד לאשתי שעמדה בזה. כל הכבוד לאשתי תכתבי בתחילת הכתבה, כי הכל שלה הוא. אחרי שהתחילו להגיע חבר'ה, ראיתי שאי אפשר לדבר על שאלות באמונה כשאנשים שקועים בבעיות, בסמים. צריך לעזור להם גם בזה. הקמנו צוות עם מנהל חינוכי, ואנחנו עובדים בצורה מסודרת".

מלבד חצרוני מונה הצוות 16 מדריכים ומנהל חינוכי - הרב פנחס רובינשטיין, המכונה בפי החברה הרב פינצ'ו.

במשך השבוע שומרים אנשי הצוות על קשר עם החבר'ה באמצעות שיחות אישיות. השיחות מתנהלות בבית 'המרכז הישראלי' של ארגון ה-OU, שמספק לזולה גם את דמי השכירות שהיא משלמת בבית גשר ואת המשכורת לכל אנשי הצוות. חברי הצוות מקיימים ישיבות בקביעות, ולעתים מתייעצים עם גורמים נוספים. המדריכים צעירים, והם פונים אל הנוער בגובה העיניים. חלקם היו פעם באותו מקום ממש.

הרב רובינשטיין, תושב נווה דניאל ואב לשישה, דווקא הגיע לזולה מעבודה בישיבה רגילה ומסודרת. הוא נולד בצ'ילה ועלה ארצה בגיל 12. למד במכינה בכפר סבא, אחר כך במדרשיה, ואז המשיך ל'מרכז הרב'. במשך 8 שנים עבד כמשגיח רוחני בישיבת 'מקור חיים' ועד היום הוא קשור לישיבה. אל הזולה הוא הגיע מתוך תחושת שליחות. "מגיע לכאן נוער נפלא. נשמות נפלאות טהורות שנפלו מטה, לפעמים דווקא בשל גדולתן. זה דבר פנימי שכתוב בספרות החסידית והקבלית, שכאשר נשמות גדולות יורדות הן יורדות מטה מטה. אני רואה כאן אוצרות גדולים שצריך לרומם ולהשיב אל המלך".

פעילות הזולה מתקיימת בחדר גדול מאוד ששטיחים פרושים על רצפתו. הבאים מוזמנים לשבת על מזרנים לצד הקיר. דרבוקות פזורות על השטיחים, כלי ועליו נרות שעווה קטנים ניצב במרכז החדר.

בני נוער נכנסים ויוצאים, בעיקר נכנסים. מדי מוצאי שבת מגיעים למקום כמאתיים בני נוער. כמאה וחמישים מהם פוקדים את המקום בקביעות ומקיימים קשר רציף עם הצוות, שפועל במשך השבוע במרכז הישראלי. שאר הבאים אינם קבועים במקום; מדובר בחבר'ה שבאים פעם-פעמיים לתהות על קנקנו של המקום, לקבל משהו. מספרם של אלה מגיע לכ-1300 בשנה.

החדר אפוף עשן סיגריות. סמים אסור להכניס לכאן, גם לא אלכוהול. יש נערים שיוצאים לכמה דקות, לוקחים סמים בחוץ וחוזרים. אבל למועדון לא מכניסים סמים, זה הכלל. שני שומרים עומדים בכניסה, למקרה שמישהו זר יגיע וינסה להפר את הסדר הטוב.

הרב רובינשטיין: "לפעמים מגיע לפה מישהו מבוגר שאני רואה עליו שהוא בא כדי להתעסק עם הבנות הצעירות פה, ולפעמים יש חבר'ה שמגזימים בהתפרעות, ואז, בלי הרבה דיבורים, מבקשים מהשומרים שיוציאו אותם. יש עוד אנשים שאני משתדל לא להכניס לפה: נוער שמגיע מבתים חרדיים.

אני חושב שרובם לא צריכים להיות פה, כי המקום יכול להפגיש אותם עם כיוונים שהם אולי לא הגיעו אליהם מעצמם. בחור כזה אני עוצר בכניסה, מזמין אותו לשיחה אישית באמצע השבוע, ומשתדל שהוא לא יישאר פה ללילה. לפעמים בחורים מבתים חרדיים כן מתאימים לפה. יש כ-15 חבר'ה כאלה שקשורים למקום".

מהמקום הכי נמוך

למה אתם מתכוונים כשאתם אומרים מטה מטה?

הרב פינצ'ו רובינשטיין נזהר במילותיו כשהוא מתאר את המקום ואת יושביו. הוא לא רוצה להשתמש במילים מכלילות או פוגעות, אבל גם אינו רוצה לחטוא לאמת או לייפות אותה. בכלל, לא עוסקים כאן בקוסמטיקה שטחית של פני המציאות, אלא בפילינג עמוק של שכבות מתות שיבשו, מנסים להגיע לשכבה אמתית של חיים.

"החבר'ה שמגיעים לפה מחפשים ולא מוצאים את עצמם ואת התשובות בקטע הנפשי או הרוחני. חלקם לא מגיעים למסגרות חינוך באופן מסודר, חלקם גם עזבו את הבית או נזרקו ממנו. בשאר השבוע נמצא חלק מהם בפאבים בסביבה או סתם בכיכר ציון. מתעסקים עם סמים, אלכוהול. חלק מהבנות מדורדרות מאד. מדובר במקום שמיועד לנוער דתי, כלומר מבתים דתיים. בפועל, יש גם נוער לא דתי, אבל רוב באי המקום הם דתיים בעבר, בהווה או בעתיד.

"יש אצלנו חבר'ה גם מהמוסדות הכי טובים, ואני יודע שחלק מהמוסדות מעדיפים להתעלם מהמציאות הזו. אחד הבחורים שעובדים איתנו היה בעצמו מבאי כיכר ציון בלילות כשהיה נער. הוא עבר תהליך ארוך, וכיום הוא מדריך את הנוער שמסתובב בכיכר. הוא סיפר לי שכשהוא הגיע לכיכר ציון, לפני כעשר שנים, לא היה שם אף דתי. היום המציאות היא שונה".

יש פה יותר בנים או בנות?

"אני חושב שבאים שווה בשווה. אבל יש הבדל בין בנים לבנות, בעיקר בפתיחות. בנות יותר בקלות מוכנות לקבל, פחות חשדניות. יותר קל להעלות אותן על הפסים. אבל לפעמים יש בנות שנופלות מאוד נמוך, ואז דווקא יותר קשה להן. הן מרגישות שהן עשו משהו בלתי ניתן לתיקון, שהן אבודות. אנחנו עובדים איתן על תיקון פנימי רוחני.

"היתה בחורה שהגיעה אלינו מבית ממש הרוס, ומבחינה דתית התדרדרה לגמרי. היא הופיעה בכל מיני פאבים והיתה בקשר עם בנים בלי גבולות בכלל. אבל משהו פנימי הפריע לה, והיא הגיעה לזולה. בהתחלה היא היתה מאוד חשדנית. ברגע שירד המחסום בינינו התחלנו להוציא אותה מהפאבים, אחרי שעות על גבי שעות של שיחות.

"היה גם הרבה 'רצוא ושוב' בסיפור הזה. לילה אחד, אחרי שגמרנו לדבר שעה, היא אומרת לי: 'טוב, עכשיו אני הולכת לרקוד'. אמרתי לה: 'את לא הולכת', והיא אמרה שהיא הולכת. אמרתי לה: 'תראי שבעזרת ה' את לא תלכי'. התחיל להיות קר, היא חיכתה שחברות יבואו איתה והחברות לא רצו לבוא. אחרי חודשים היא אמרה לי שאז היא ראתה שאלוקים אוהב אותה, שהוא לא נתן לה ללכת. מאז היא לא רקדה יותר.

"היום היא נשואה לבחור ישיבה, שגם הוא עבר תהליכים משלו. זו בחורה מוכשרת ביותר שמעבירה שיחות מוסר שנשמעות כאילו היא גדלה בבית של תורה. ואגב, חשוב לי לומר שיש פה גם נוער מוכשר ביותר. לא נכון מה שמנסים לומר, שזה נוער נחשל ונכשל".

באים בשביל החיבוק

ענת, 17.5, הגיעה לזולה מבית לא דתי. היא חזרה בתשובה לבדה. כיום היא הולכת בחצאיות בלבד, ומתעתדת לשרת בשירות לאומי.

ענת: "אני לומדת בבית ספר תיכון לא דתי. אגב, יש הרבה חבר'ה פה שלומדים בתיכונים לא דתיים. למרות שחלקם מבתים דתיים, היום הם כבר במסגרות לא דתיות לגמרי. אני תמיד רציתי להיות דתייה, לא יודעת למה, ובסוף כיתה ח' מימשתי את זה וחזרתי בתשובה לבדי.

"לא מצאתי את עצמי בשום חברה. לתיכון אני לא קשורה בגרוש. התלמידים בתיכון שלי עסוקים בכאלה שטויות בהשוואה לאלה שמסתובבים בכיכר. בחברה דתית לא כל כך הצלחתי להשתלב. כשהייתי קטנה ניסיתי ללכת לבני עקיבא, אבל הסתכלו על הלבוש השונה שלי. הרגשתי מוזרה.
לעומת זאת, כשאני מגיעה למרכז העיר אני משתלבת בקלות. כאן מקבלים כל אחד. בבקרים אני בדרך כלל כן נמצאת בבית הספר, עושה בגרויות. אבל אחרי הצהריים אני מסתובבת בעיר, יושבת לדבר ומעשנת. אני אישית בכלל לא מעשנת גראס, רק סיגריות".

גרה בבית?

"חלקית. אני ישנה איפה שאני רוצה".

למה את מגיעה לזולה?

"כאן אני פוגשת דתיים שאני כן יכולה לתקשר איתם. כאן גם אפשר לדבר עם חצרוני והרב פינצ'ו שמקשיבים וגם עוזרים. אם תבואי אליהם ותגידי: 'אין לי איפה לישון' הם ידאגו לך. הרבה פעמים ביקשתי מחצרוני שיברר לי משהו. הם עוזרים המון, הצוות פשוט מדהים".

נעמה, בת 17.5, לומדת בבית ספר תיכון דתי: "את מגיעה לכאן בתקופות קשות, כשאת לא יודעת מה את רוצה מעצמך, וכאן עוזרים לך לקבל את עצמך, להבין את עצמך. כאן אני מוצאת דמויות שבאמת נותנות את הלב, אנשים שאיכפת להם. עוזרים לאנשים להתקבל לבתי ספר, מארחים אנשים שאין להם בית לשבתות שלמות. מה שמצאתי כאן היה חסר לי במקומות אחרים. רוב האנשים שאת רואה פה לא קיבלו את זה בבית. בסופו של דבר את מגלה שכמעט כולם בזולה לא מסתדרים עם ההורים, וכאן הם מוצאים דמויות שבאמת איכפת להם. גם אחרי שמישהו מסתדר ממשיכים להתייחס אליו. זה לא שבגלל שהוא כבר ילד טוב ודוס לא יתנו לו יחס ושיחה".

הרב רובינשטיין: "כשמבררים למה מגיעים לפה רואים שיש כאן כמה קבוצות. יש קבוצה מסוימת שרואה במקום הזה מקום בילוי ומפגש חברתי, אבל הקבוצה המרכזית מגיעה כדי לקבל הקשבה ואהבה, וגם ייעוץ. יש בחור אחד שהיה בקשר איתנו, והיום הוא מגיע לפה בעיקר כדי לקבל ממני חיבוק. הנוער פה זקוק לקשר, לאהבה בלתי מותנית. מתוך כך מגיעים אחר כך גם להתקדמות ולשיפור. אבל קודם כל אהבה. חשוב לנו לתת הרגשה שפה אפשר להיפתח ולדבר. אנחנו גם משתדלים לתת לחבר'ה כלים אלטרנטיביים לביטוי עצמי, באמצעות חוגים כמו חוג כתיבה יוצרת, חוג מחול שמתקיים גם באמצע השבוע, חוגי אומנות או מוזיקה".

יש בזולה גם חבר'ה שמגדירים את עצמם 'בוגרי זולה'. היום הם באים כדי לשמור על קשר וכדי להשפיע על השאר. לא בתור מדריכים, אבל בתור כאלה שיצאו מזה. ליאורה, בת 18, מגדירה כך את עצמה. היא הגיעה לכאן לפני שנתיים וחצי, אחרי שעזבה את האולפנה שבה למדה. היא מעידה על עצמה שאף פעם לא היתה מהבנות הקשות יותר, אבל היא בהחלט היתה רחוקה ממה שהיא היום: בחורה דתית, לבושה בצניעות ולומדת במדרשה ליהדות.

מה מיוחד במקום הזה שהוא מצליח למשוך אליו בני נוער?

ליאורה: "הכל פה נשמה ואהבה. אין פה מישהו שיגיע ולא יקבל חיבוק חם ואוהב, אלא אם כן הוא בת, ואז היא תקבל חיוך חם ואוהב. הצוות פה לא שייך למוסד חינוכי, וזה גם היתרון שלהם בעיני, כי הרגשתי שהם יכולים להבין אותי. לא כפי שעשו באולפנא שלי. כשבאתי וסיפרתי ליועצת שהייתי עדה לדקירה בכיכר ציון, היא אמרה לי שאני צריכה להחליט: או לספר לה הכל ואז היא תדווח להורים שלי, או לא לספר לה ואז היא תדווח להורים שלי... כאן קודם כל יתנו לי לדבר, להיפתח, להרגיש בנוח. פעם הגעתי לכאן אחרי שבחורים תקפו אותי, והיה לי עם מי לדבר פה. גם אם יסתבר שעשיתי דברים נוראים, קודם כל יקשיבו לי, ינסו להבין".

אבידת בת מלך

אחת וחצי אחר חצות. בזולה מתחילה הופעה של ניצן הס, חסיד ברסלב לבוש שחורים שחזר בתשובה אחרי שלמד משחק ועסק בטלוויזיה. כיום הוא ממחיז את סיפורי ר' נחמן מברסלב, תוך שימוש באומנויות הבימה שלמד. הוא מציג בפני הנוער את 'מעשה באבידת בת מלך' באופן מקורי, שמעלה חיוך ומעורר מחשבה.

"את רואה?" אומרת לי ליאורה, "כאן כמעט כולם נכנסו לחדר לראות את ההופעה. במוסד חינוכי הם לא היו באים לראות מישהו שנראה דוס כזה. אלה בדיוק החבר'ה שתמיד נשארים בחוץ. אולי היו מצליחים לסחוב אותם פנימה בכוח".

הרב רובינשטיין: "זה לא סתם שמוצג פה הסיפור הזה. הנוער הזה כולו בנות מלך אבודות. אמנם לא יהיה דיון מונחה בסוף ההצגה, אבל הדיון יתרחש. אם זה השבוע או בשבוע הבא - כל אחד ינהל את הדיון בינו לבין עצמו. זו הצגה שעושה להם משהו, כי זה בדיוק הקטע שהם נמצאים בו".

אחרי ההופעה הזו תהיה כאן הופעה מוסיקלית של גיא מינץ. יחבור אליו אחד מבוגרי הזולה, בחור שהגיע לכאן כשהיה עמוק בתוך הסמים, והשבוע הוא מתחיל ללמוד במכינה קדם-צבאית. עד לפני שבוע היה כל ראשו מכוסה תלתלים ארוכים. עכשיו נשארו רק שני 'בקבוקים', בשתי פאות הראש, מתחת לכיפה ענקית. אגב, הוא לא היחיד שיצא מפה למכינה קדם-צבאית.

הרב רובינשטין: "לפעמים אני עומד ומשכנע ראש מכינה קדם-צבאית לקבל בחור. אני חושב לעצמי: לו אני עכשיו ראש המכינה, לא הייתי מקבל אותו. בחור שבשנים האחרונות היה עסוק רק בלגרוס גראס. אבל אז אני חושב לעצמי: לו אני אבא שלו, כמה הייתי רוצה שהוא יתקבל! ואז אני מדבר כאילו הוא הבן שלי. לא מזמן קרה לי מקרה כזה. ישבתי וניפחתי כל ניצוץ שיש בבחור לכוכב גדול, וקיבלו את הבחור. עצם האמון הזה נתן לו הרבה.

"כשהוא למד במכינה היה יום הורים, ואז הוא התקשר להזמין את הורים שלו ואותי. להורים הוא אמר: 'אתם ההורים שלי, אתם בצד של הגוף. הוא אבא שלי בצד של הנפש'. הבחור מתקשר אלי עד עכשיו עם שאלות הלכתיות. למרות שהוא לפעמים מסתובב עם בחורה בחוסר צניעות נוראי, הוא מסוגל להתקשר ולשאול אותי מה דין כף חלבית שנפלה לסיר בשרי קר, כי על כשרות הוא מאוד מקפיד".

לשנות את הציפיות

איך אתה מקבל את זה, דקדוקי הלכה בד בבד עם חוסר צניעות?

"אור וחושך משמשים בערבוביה, כמו שהרב קוק כותב במאמר הדור. ההורים של הבחורים הללו רוצים לפעמים לראות תוצאות מיד, בלי סבלנות. הילד שלהם עמוק בבוץ, אולי אפילו בפלילים, והם מצפים שהוא יסתפר עכשיו, שילך ללמוד בישיבה וגם יצליח בלימודי החול.

"אנחנו, לעומת זאת, רואים את ההתקדמות גם בצעדים קטנים. לפעמים צריך גם לשנות ציפיות. יש כאן בחור שיודע לצייר, אז אני דוחף אותו לצייר ברצינות. שישקיע בזה את כל כולו, שיצייר ברמה גבוהה, שילמד ציור במקום טוב. הציפיות שלנו אחרות מאלה של הרבה הורים, ולכן כנראה גם מתממשות יותר".

זו הסיבה שאתם מצליחים במקום שאחרים נכשלו בו?

"הסיבה העיקרית היא שמוצאים פה אהבה. הנוער פה הוא נוער שמחפש אהבה, וכשהוא לא מוצא אותה בבית או במוסדות החינוך הוא מגיע לרחוב. שם אפשר לקבל משהו שנראה כמו אהבה, באופן חופשי, בכמויות. היום יש הרבה הורים שעסוקים בעצמם. גם כשנפגשים עם הילדים יש הרבה מתח ועצבנות במפגש. האמא שעושה דוקטורט ועסוקה כל הזמן בלהצליח, מפתחת ציפיות גבוהות גם כלפי הבת שלה, שלא עושה כלום עם החיים. אמא כזו מאוכזבת מהילדה פי כמה. אמנם, יש עניין שאדם יפתח את יכולתו, אבל הנקודה המרכזית היא הבית, המשפחה. אסור להפר את האיזון העדין הזה.

"אגב, קריירה זה לא חייב להיות בהיי-טק. יש גם אנשי חינוך ורבנים שעסוקים בפיתוח של עצמם ובקידום שלהם בעבודה. ומה עם החינוך של הילדים בבית? זה נזנח. היתה פה בחורה שהוריה אנשי חינוך בתפקידים בכירים. היא עצמה היתה חלשה מאוד בלימודים. בסוף כיתה ח' היא עזבה את המסגרת הדתית, והגיעה לפה במצב קשה.

כשדיברנו, היא סיפרה לי שמה שהכי שבר אותה היתה העובדה שלמרות שבמשך שנתיים היא סייעה לבחורה עיוורת שלמדה איתה בכיתה וליוותה אותה במסירות גדולה, אף אחד אף פעם לא שם לב לזה. היא אמרה לי בכאב: 'מישהו פעם כתב לי מילה על שנתיים שליוויתי אותה? מילה אחת, ליד כל הרביעיות שהיו בתעודה שלי?'

"במקרה היא למדה בבית ספר שבו למדה אחת הבנות שלי, ואני זיהיתי אותה. אמרתי לה: 'מה? זו את? אני זוכר אותך, בזמנו עוד הרכבת משקפיים. איך התפעלנו ממך! כמה פעמים אמרנו שכל-כך יפה לראות אותך עוזרת לה!' כשאמרתי את זה נדלק אור בעיניה, והיא אמרה: 'באמת?! אתה זוכר אותי? אתה ראית את זה?' מישהו שם לב אליה! זה יצר אמון בינינו. זה יצר את הקשר הראשוני".

ליאורה: "אני חושבת שיש עוד משהו מיוחד במקום הזה שמבדיל אותו מקומות אחרים - כמו למשל 'בית חם' - וזה הפן היהודי. זה מקום שלא מסתפק בהקשבה, אלא נותן לך גם כלים, משמעות לחיים, הרבה מעבר לסתם תמיכה".

חצרוני: "אלף בית בטיפול זה אמונה, כיוון שיסוד בריאת האדם והעולם הוא אלוקים ותורה. כל תופעות הלוואי שנראות כלפי חוץ נובעות מחוסר איזון רוחני. איך אפשר לבנות על פסיכולוגיה כשהיא מנותקת מהתורה? הרי פסיכולוגיה זה העצמת האדם על ידי עצמו! זה אפשרי? איך אפשר לרפא אדם בלי לחבר אותו למקור החיים שלו? יש לפסיכולוגיה הצלחות נקודתיות, אבל לא ברמה השורשית".

את כולם אהבתי אותו הדבר

אפשר לאפיין את הבתים של החבר'ה?

הרב רובינשטיין: "אני פוגש חבר'ה מכל המקומות, גם דתל"שים וחרדל"שים. אני טיפלתי ומטפל גם בבחורים ובחורות מבתים טובים מאוד, כאלה שאין להם טלוויזיה וביישובים שלהם תנועת הנוער נפרדת, אבל הקשר הנפשי עם הבית היה חסר. לפעמים היתה אפילו אלימות, או התעלמות מהצרכים של הילד, ואז נוצר שבר".

יש לכם קשר עם ההורים?

"יש הורים שבאים להתייעץ איתנו ויש הורים שלא. כשהורים פונים אלינו, לפעמים הילדים כבר חוזרים הביתה בצו בית משפט. אז עכשיו זה באמת קצת בעיה. אני שואל את עצמי: איפה הייתם עשר שנים?

"הורים רבים מוטרדים כל הזמן כי יש עוד ילדים בבית. בציבור שלנו זה לא כל-כך העניין של פגיעה בשידוכים של האחים, אלא בעיקר הדאגה להידרדרות של האחים האחרים. העצה שלנו, שכמעט תמיד מצליחה, היא: תיקחו את כל הילדים מגיל שלוש ותדברו איתם. תאמרו להם שהילד הזה הוא כמו חולה, הוא במצוקה. אנחנו אוהבים אותו, וכולנו נבטא את האהבה הזו. זה מצד אחד מונע את החיקוי, כי בעצם אנחנו אומרים שהוא חולה ולא כדאי להיות כמוהו. אבל מצד שני אני אומר שאני אוהב אותו ואני לא אזרוק אותו מהבית. כמאמר רבי מאיר: 'בין כך ובין כך קרויים בנים'".

מה אתם מציעים להורים?

"עם ההורים אנחנו מדברים הרבה על אהבה. ואז ההורים לפעמים אומרים לי: 'יש לי שמונה ילדים ואת כולם אהבתי אותו דבר, למה רק הוא יצא כזה?' אז אני אומר: אם יש לי מאה שקלים לחלק לעשרה ילדים בגילאי שנתיים עד עשרים ואני אחלק לכל אחד עשרה שקלים, בן השנתיים יהיה מאושר, כי הוא יתרגם את זה לכמות הממתקים שניתן לרכוש בזה, ובן העשרים לא יוכל אפילו לנסוע בזה הלוך וחזור למרכז העיר. כך גם באהבה. יש ילדים שצריכים יותר, ולא כל ההורים מבינים את זה".

זה נשמע קצת ערטילאי, לתת אהבה כשיטת חינוך. אולי יש משהו מעשי יותר שאתם יכולים לתאר?

"אין פטנטים. זה שעות על גבי שעות של שיחות, הרבה סבלנות. כל אחד פה הוא עולם בפני עצמו. אין פתרון אחד לבעיה אחת".

הכל מתחיל במשפחה

זה לא מוגזם להטיל כל-כך הרבה אחריות על הבית? מדובר בחבר'ה בוגרים, עצמאיים. הרי גם להם יש אחריות על החיים של עצמם.

"יש מיעוט שכזה, מבתים טובים שגם נותנים אהבה וחום, והם הסתבכו מצד עצמם. יש בחור אחד בזולה שכארבע שנים עישן והסתבך בסמים. הוא אמר לי: 'אני מסתובב בכיכר ציון ומכיר כמעט את כולם. רובם ככולם התגלגלו לסמים כי יש להם בעיות. אבל את עצמי אני לא מבין. איך אני הגעתי לזה? אני לא מבין מה קורה איתי. הבית שלי בסדר, ההורים שלי טובים, אף פעם לא היו בעיות כלכליות או אחרות. למה עשיתי את זה?'

"אני מכיר את ההורים שלו, והם באמת נפלאים וטובים. הוא פשוט נכנע ללחץ חברתי כשחברים שלו עישנו סמים. הדוגמה שלו היא לא יחידאית, יש פלח כזה באוכלוסיה. אבל הנתח המרכזי הוא לא כזה. כשהמצב בבית טוב הסיכון לילד קטן יותר. הילד הזה יחזור הביתה, והוא יכול לקום עם כוחות אדירים".

יש הורים שעושים שינוי בגישה?

"יש הורים כאלה, ובזכות זה הרבה משתנה לטובה. הגיע אלי בחור ממשפחה המשתייכת לאחת החסידויות היותר שמרניות וקיצוניות. הבחור למד במסגרות חרדיות, אבל היה קצת יותר פתוח מהסטנדרט. באופן חיובי, אבל קצת אחר מהבית. הוא רצה למשל ללמוד מחשבים. בגלל זה זרקו אותו פעמיים מהישיבה. בפעם השלישית זרקו איתו קבוצת בחורים, מפני שעשו קומזיץ ושרו קרליבך. אני ממש לא הבנתי את זה.

"השל"ה הקדוש אומר על הפסוק 'אל תוכח לץ פן ישנאך', שאסור להגיד לאדם שהוא לץ ולהוכיח אותו. להיפך, צריך לומר לו: 'תראה כמה אתה טוב'. הבחור הזה קיבל מסר שהוא לא בסדר, שהוא לץ. אחרי הפעם השלישית שהוא נזרק מהישיבה הוא שכר דירה עם כמה חבר'ה דתיים. יום אחד הוא הגיע אלי, ישב ולמד אצלי שעות, ובשלב מסוים התחיל ללמוד באיזו ישיבה. ראיתי שהבחור רצה משהו אחר, אבל לא מתוך ירידה ביראת שמים שלו.

"ההורים התקשו מאוד לקבל אותו, אבל אחרי כמה שיחות הם למדו 'לאכול' אותו כמו שהוא. בסיום העניין, שני אחיו הצעירים עברו תהליך דומה. הם חיפשו משהו אחר ומצאו את מקומם בחסידות חב"ד. עכשיו ההורים מאושרים. הם בקשר איתי עד היום ומזמינים אותי אל השמחות".

זה הזמן להיפתח

אתם שומעים גם ביקורת?

"פה ושם יש ביקורת. יש שאומרים: לא ככה צריכים לחנך את עם ישראל. בגדול זה נכון, גם אני לא רואה את הזולה כמקום אידיאלי. אבל לא היינו צריכים לפתוח את הזולה אם כל מוסדות החינוך היו עושים את העבודה כמו שצריך. גם לי יש ביקורת. לפעמים בבתי הספר יש מחנכים שהחליפו קידומת באזור החיוג של הגיל, אבל לא באזור החיוג של מה שעומד מולם. אי אפשר לחנך נוער ולהתעלם ממה שקורה היום ברחוב ובטלוויזיה. אנחנו לא עוצמים את העיניים. להיפך, אנחנו אומרים לאחרים: שימו לב מה קורה מסביבכם!

"יש מוסדות שעובדים נכון, כמו האולפנה במעלה לבונה או ישיבת מקור חיים לבנים. מקומות שמגיעים אל הנשמה של התלמידים בלימוד חסידות ובכלים נוספים. הפרוייקט שלנו עכשיו הוא לעשות שינוי בתוך בתי הספר, ויש כבר בית ספר באחד היישובים שעובד איתנו. אני חושב שמורה בימינו צריך לדעת להיכנס לכיתה עם גיטרה, או לצאת לשיעור בטבע. אני לא אומר שכל בתי הספר צריכים לעבוד ככה, אבל יש תלמידים שצריכים את זה. צריך שיהיה ראש פתוח, ועם הזמן אנשים ייפתחו".

מישהו מתפרץ לחדר: 'מי זה פה הרב פינצ'ו?' הוא צועק בקול, ואחרי רגע הבחור והרב חבוקים. כמו שליאורה מתארת, הרבה אהבה. אפילו המענה הקולי בטלפון הנייד של חצרוני אומר: "אהלן חבר'ה, נשמות שלי, תשאירו לי הודעה ואני ארקוד משמחה. שתהיה גאולה שלמה לכל עם ישראל עוד היום. להתראות, אוהב אותכם מאוד, חצרוני".